בס"ד!
קטע שראיתי מזווית העין, ונראה לי נכון לכולנו:
@@@
אני זוכרת. כשהייתי קטנה, עוד בכיתה ה', ביסודי, מישהי רבה איתי. היא כעסה עלי, והדביקה לי כינוי-פרופסור. בתור ילדה מקובלת בחברה, היא הצליחה לבסס את הכינוי הזה. מאותו יום, אני רק פרופסור. נעה כבר לא שמי.
ובנות פגעו. ביסודי- הייתי בדיחה לפריקת תסכול. בחטיבה- זה סתם "בצחוק". הייתי הולכת, כמו תמיד- עם ראש ברצפה, חושבת- והם לחשו בקול, כמובן ש'בצחוק' "הנה הפרופסור. היא תעכב אותנו חצי שעה". נפגעתי עמוק, עמוק מידי.
שקלתי לפנות לאולפנה קטנה וחדשה, שאין מי שהולכת אליה. משיקולים נוספים, ביניהם רמת האולפנה, מאילוצים אלו התחלתי כפנימיסטית, עם חברות ישנות.
כלום לא השתנה. הם עדיין טוענות שאני "פרופסור". למה- במשך הזמן הם בחרו סיבות. את חכמה מידי, מדברת יותר מידי, ובשפה גבוהה מידי. אבל משום מה, מישהי שלא קשורה לבנות האלו, טוענת שאני "חמודה, קצת שקטה". הבנות מהכיתה ביסודי רודפות אחרי, לא מודעות מה הן חוללו בי.
אני לא מסוגלת. הסטיגמה רודפת אחרי.
באולפנה החדשה, על היום הראשון, הן טרחו להודיע ש"היא, פרופסור". ואני מתכווצת במקומי, יודעת שהלך עלי. שוב אני אשאר פרופסור.
@@@
הועתק כהקדשה לכל אלה שסובלות מסטיגמות.... בנים ובנות, מניסיון- זה רק פוגע. האדם משתנה, הסטיגמה לא. שימו לב אל האדם שמאחורי התווית.
היה משעשע. ואם אתם רוצים בואו נפתח ע"ז שוב, דיון בנפרד.