ליבי איתך. אין יותר מדי מילים.

לי עוזרת ההבנה שהחיים הם תהליך אבל לא בכל נקודה אפשר לראות ולהרגיש את זה.

באמת יש פעמים שיש קיר שממש עוצר ומשאיר אחריו הרבה תסכול. ועד שה'שובר שיויון' מגיע לוקח זמן. ומי אמר שהוא יגיע? אלו שאלות קשות. באמת.

אני שואל את עצמי עד כמה אנחנו באמת תופסים את העניין של הפסקה של הרב קוק "בנאדם עלה למעלה עלה" או שזה נשאר בגדר שיר של ביני לנדאו וכמה ישלצניקים. הייתכן?

"כל שבים טהור, חוץ מכלב המים"

למה?

מפני שהוא בורח ליבשה. 

אנחנו לא בורחים ב"ה, עליות, ירידות ב"ה לא

מתרגשים מזה, לא בורחים. לא ברחת? נשארת

ביהדותך אפילו עם המעט טוב שאתה עדיין חוטף? טהור.

מי שלא יורים עליו, או שהוא מת או שהוא

עבר לצד השני.

אל תתרגש, זו בחינה כזו שמעבירים אותך עכשיו, 

מחר תהיה בחינה אחרת ותרגיש אחרת.

תדע שיש לך כאן הרבה חברים

שיודעים שאתה חבר קדוש וטוב ורוצים בטובתך.

וגם התגעגענו אליך

ותזכור שהעתיד הוא טוב

ואתה לא מתמודד לבד! אתה ממש לא לבד!

מה קרה פתאום?...

א. אתה בחור מעולה.. ה' ישלח לך חיזוק ממש מתוך הטוב שבך..

ב. שולח לך ניגון חדש בווטסאפ..

"קָרוֹב ה' לְנִשְׁבְּרֵי לֵב וְאֶת דַּכְּאֵי רוּחַ יוֹשִׁיעַ"

(תהילים ל"ד, י"ט)

"ותחסרהו מעט מא-להים וכבוד והדר תעטרהו" (תהילים ח') הנה ידוע כי כל מה שחסר לאדם הן ברוחני והן בגשמי החסרון הוא בהשכינה, שהוא בחינת 'א-להים', וזהו 'ותחסרהו' בודאי 'מעט מא-להים', הינו החסרון בודאי מא-להים, היינו בהשכינה

אך כשיודע זאת, שהחסרון הוא למעלה ולמטה, בודאי יהיה לו צער גדול ועצבות ולא יוכל לעבוד השם יתברך בשמחה.

לכן צריך להשיב לעצמו, "מה אני ומה חיי כי המלך בעצמו מספר לי החיסרון שלו, וכי יש כבוד גדול מזה"? מתוך כך בא לשמחה גדולה, ונתחדשו המחין שלו. 'וכבוד והדר תעטרהו' היינו על ידי הכבוד והדר שיש לו שהמלך בעצמו מספר לו החיסרון 'תעטרהו' במוחין חדשים"

(ליקוטי מוהר"ן, קמ"א, פ"ט)

הזכרת לי, פעם כתבתי על זה משהו לעצמי,

זה לא מספיק ערוך ומסודר אבל העיקרון ברור אז אני אעתיק לכאן (פעם ראשונה שאני משתף) :

יאוש בעלמא ויאוש בעלים

יאוש זה ויתור על הבעלות.

היתה לי עד כה בעלות על מצב מסוים, או על חפץ מסוים, והבנתי שאינני יכול להמשיך להיות אחראי על כך, כי אין הנכסים ברשותי עוד.

יאוש הוא ההיפך מלקיחת אחריות.

אני לוקח אחריות כשאני יכול להנהיג, לשלוט, לקדם את העניינים.

לקיחת אחריות היא פעולה אקטיבית, או עמדה נפשית- האדם הוא פועל.

במצב של יאוש- האדם הוא פסיבי, נפעל.

הקב"ה נתן לנו גדולה, צלם אלוקים. וכחלק מכך- אנחנו דומים להקב"ה גם בקניינים. "מלאה הארץ קנייניך"! מחד, ומאידך- "והארץ נתן לבני אדם".

איזו מתנה נפלאה!  ה' נתן לנו את היכולת לקחת אחריות על העולם, והאדם יכול וקורא שמות לבעלי החיים, מגדיר כל דבר. ואף את הופעת ה' בעולם הוא מגדיר כמובא במדרש;

עלינו להיות פועלים ולא נפעלים! כי נועדנו לגדולות, כפי שהיאוש עצמו מעיד על כך. בעלי החיים אינם מתייאשים, שהרי דבר אינו באחריותם, אבל האדם שהוא נזר הבריאה- אל לו להתייאש!

יש לו את הכח והיכולת לקחת אחריות. ולתקן עולם במלכות שד"י

אגב כתבתי "בעלות על מצב מסוים או על חפץ מסוים". למילה 'חפץ' בעברית יש שתי משמעויות.

מקווה שלא סיבכתי מדי  😅

הכוונה היא ש"זורקים" את שני המקורות אחד על השני, כי הם סותרים

ארמית למתחילים

השורש ר.מ.י - כמו בעברית ז.ר.ק (רמי=זרק, השליך)

כשיש שתי משניות סותרות, רוצים לתת להן "להלחם" אחת בשניה, אז "זורקים" אותן אחת על השניה (דימוי קצת מוזר, אבל הוא לא יצירה שלי)

אני גם נמצאת במקום הזה. קצת יותר "מבוגרת ממך", וגם, כמעט ולא היו לי קשרים רציניים, הרוב נגמר אחרי משהו כמו פעמיים. הציפייה הזאת לפעמים הורגת, אני לפעמים מרגישה ממש מחנק אמיתי של תסכול ואכזבה, אבל אני משתדלת להיאחז באמונה תמימה שזה פשוט יבוא ושזה קיים, רק אם לא ארים ידיים. ואסור, פשוט אסור, לפזול הצידה ולראות מה קורה אצל חברות (אני בדיוק רוצה לפתוח שרשור בנושא הזה), זה שעוד אחת מתארסת אין לזה שום השפעה עלייך, על המסלול שלך, על הדרך המיוחדת שלך בדרך לבעלך. אנחנו אנשים מאמינים ואנחנו יודעים שהעולם לא הפקר, הכל מתוכנן ויש אלוקים שמוביל כל אחד בדרך שלו, גם אם היא קשה, מלאת ייסורים ומרגישה כאילו את קורעת בעצמך את ים סוף. קחי לך פסק זמן, קצר, אם את לא רוצה הפסקה ארוכה, לפעמים זה פשוט הכרחי בשביל לתת לנפש שלנו קצת לחזור לעצמה ולהתאפס. להיכנס ללופ זה מתיש ולא טוב, ואם את מרגישה שאת שם קחי לך צעד אחורה בשביל אחר כך לעוף קדימה. ותשבי עם עצמך ותנסי לראות אם יש דברים שאת יכולה לשנות באופי הפעולה שלך, לפנות לשדכנים אחרים, חברות שעד היום התפדחת לפנות אליהם, לשנות את הכרטיס שלך ככה שיגרור הצעות יותר מדוייקות, לשבת עם עצמך ולעשות זיקוק ערכים של מה באמת חשוב לך ומה סתם נחמד, והכי חשוב, נראה לי, לא להילחם בעצמך. מרגישה שמשהו לא שייך? תורידי. בלב שלם. ואל תתאכזבי ותכעסי על עצמך. את צריכה להיות עם מישהו כי את בוחרת בו לא כי הוא בחר בך.

סליחה אם סתם הארכתי, מקווה שעזרתי במשהו, ותמיד תזכרי ש"טוב ה' לכל", תנסי להתמקד קצת יותר במה שעושה לך טוב, ולא להתייאש. בהצלחה

ברור שאין אלטרנטיבה אחרת.

את יכולה לנסות לבדוק עם עצמך האם את מפוקסת מספיק על מי שאת וממילא על מי שאת מחפשת.

אם תהיי שלמה עם עצמך, המרחב של הניסוי והתהייה יקטן.

הדרך הזו, היא ארוכה, מתישה, ודורשת ים של כוחות, ולפעמים המאגרים של הכוחות פשוט נגמרים

אני יודעת שצריך לקום, לחפש, לדייק עוד ועוד.

אבל פשוט אני רוצה להגיע למצב שמצאתי את בעלי. ואין לי כח לעוד פעם, קצת התעייפתי מהדרך.

בדיוק באותה מידה, שאני יודעת שאני אקום ואמשיך עוד פעם, עד שאצליח.

תהי גאה בדרך שאת עוברת נשמה

שאת נאמנה לדרך שלך .

יש לי מחשבות בלב שאשאיר אותן לעצמי... למה הן מקבלות שורה בכל זאת? כי צריך לתת להן ביטוי איכשהו, גם אם לא גלוי, אחרת לא אצליח להמשיך לכתוב מה שרוצה שיגיע אלייך.

ועכשיו,

שולחת חיבוק לתסכול, ולכאב ולאכזבה ולכל הרגשות האלו שמסתובבים שם בנפש.

אמרת שנמאס לך מעצות, ודיוקים ואמירות ... אז לא באתי לתת כאלו.

רק לשים זרקור על משפט אחד שאמרת -

'הפסקה' לא חייבת להיות כשהמיקוד בה הוא על ה'בין דייטים'.

הפסקה יכולה להיות פשוט עבורך, עבור הנפש שלך שזקוקה עכשיו לנשום רגע עמוק, להרגיש מה עובר בפנים בלי להילחם בזה... לתת לזה לעבור כמו משב רוח (גם אם חם וכבד באמצע הקיץ), ולהמתין למשב רוח קליל שיבוא אחריו...

וכשהוא יבוא, להרים עיניים, להסתכל על השבילים שפתוחים לפניך, ולבחור אחד ללכת בו וללמוד את הדרך שלך בעולם דרכו.

לא ממקום מיואש, לא ממקום שחושב על הסוף שלו...

אלא פשוט כדי ליהנות מהמסע שיוביל לאן שיוביל...

ואולי גם תופתעי לגלות, שהבית לא חייב להיות רק בקצה של שביל, אלא הוא בכל מקום שבו נמצאת...

אֲת.

(עד גבול מסוים)

אנשים מסגנון מסוים נמשכים לסגנון מסוים ולאו דווקא השקפתי שזה לדעתי החלק הפחות מעניין אלא מצד האופי

וכמובן המוסד מחזק את העניין

אלא שבחורי ישיבה אינם באמת חשופים לעולם המדרשות והאולפנות ולהיפך מלבד שמועות וקווים כלליים מאוד.

לק"י

והאמת שגם בסוף י"ב זה לא תמיד אומר משהו.

לצורך העניין אני למדתי באולפנא אזורית, שהיו בה כל מיני סגנונות. אני הייתי מההכי דתיות שם.

אם מישהו היה בוחן אותי לפי האולפנא, הוא כנראה היה חושב שאני משהו אחר.

לא חושבת שאולפנא או ישיבה תיכונית אומרים הרבה

לא תמיד זה בבחירת הנער/ה ולפעמים השיקול הוא נוחות / לימודים / הקו של ההורים והבית.

גם אחרי תיכון צריך להיזהר עם ההכללות.

מה שכן-

זכותך להגיד סגנון X מעניין אותי ולפנות למוסד שאתה עלול למצוא בנות כאלה או לציין זאת בפני השדכן

(עדיף כמובן לתאר מה קנה אותך במקום הזה ולא רק להגיד מדרשה X מעניינת אותי או מכללה או אוניברסיטה כזו או אחרת)

מעניין אותי כי אני מחפש א' ב' ג'

ככה אתה נותן למי שמשדך אפשרות למצוא את מה שמעניין ומסקרן אותך גם במקומות אחרים שאולי לא היית חושב לחפש.

אני מסכים עם מה שאמרתם אבל לא לגמרי. אני אחדד. אם ניקח כדוגמא את הציבור החרד"לי האם המוסדות שם מעידים על האופי והרמה התורנית או שהם רק מחזקים את זה?

גם לחיוב וגם לשלילה

רק צריך לזכור שלפעמים אנשים מצטערים כחוכמה בדיעבד בכל מקרה.

מה שאפשר לעשות זה להיות קשובים לאנשים חיצוניים שאינם מעורבים ריגשית

ולשים לב לדברים שעלולים להיחשב כתמרורים ( לאו דווקא אדומים, אלא כאלה שפשוט לא מתאימים לך)

ולזכור עבודת המידות.

לא רק בחתונות

בכל נושא

אלגריה

נסיה

אבל אלו היו חתונות קיץ

הייתי בחתונת קיץ והיה מאד נחמד

בחורף אני לא יודעת איך זה.

בגלל האיזור, לא מאוד קר שם בחורף . 

יש גם מקום בחוץ (כסאות ושולחנות) שכנראה הם מסתמכים עליו כחלק מהאולם

אולי תשאל ממנהל האולם/ אנשים שמכירים מי שהתחתן שם בחורף טלפון של זוגות שיוכלו לתת לך התרשמות מדוייקת יותר . 

האולם קטן, 400 - 350 איש.

מעריך את הבדיקה.

נבדוק אם רלוונטי

שלא יהיה אופציה בפנים?

לא תמיד יש גשם בחורף ולא תמיד כה קר

ונבחר באותו יום או יום לפני

בס"ד

היה מאוד יפה, זכור לי כקצת קטן (לפחות ברחבה של הבנות) ואני לא יודעת מה טיב האוכל כי הייתי בחוץ במהלכו בגלל עוצמת המוזיקה והאורות המהבהבים.

כן אציין שמנה שם עלתה די הרבה לפני 7 שנים...

מעניין, המחיר שראיתי לא היה ממש גבוה