אבל כשאני חושבת על זה לעומק - אני מעדיפה שאחיותיי וגיסותיי (ובנותיי בבוא העת) יעברו לידות קלילות וטובות, ושאני זו שאקח את כל "הסבל המשפחתי" בנושא הזה...

כי למה שגם אני וגם הן נסבול? אם הן יסבלו גם כן זה לא יעזור לי להרגיש טוב יותר עם הסבל שלי...

(וב"ה שבנושאים אחרים אני לכאורה הרווחתי יותר מהן, ואולי הן מקנאות בי...)

אבל קליל זה לא...

גם לידה מהירה, בלי זירוז או תפרים יכולה להיות קשה מאד, ועם שאריות שליה.

ודיכאון אחרי לידה - גם אני מקנאת במי שאין לה יש הרבה גורמים לזה, ולידה קשה היא רק אחד מהם...

בכלל לא פשוט לי. והיו לנו כל מיני משברים בעקבות זה.

לכל אחד יש את הניסיונות שלו, ולא תמיד רואים מבחוץ...

אוהבת כשמגיעים רגעי קנאה

כי זה שם זרקור על איפה כואב לי בנפש

זה רגע של הארה

הבנה מה מטריד את הנפש

זה חצי הדרך לריפוי ושיפור החיים

לא תמיד אפשר לשנות נתונים

בעבר וודאי שלא

לפעמים גם נתוני הווה ועתיד

לא ניתנים לשליטה

אבל הנתונים לא בהכרח קובעים את איכות החיים

אלא הבחירה מה לעשות איתם

איך לתכנן את החיים

מה ללמוד וליישם בהם

גם כשיש נתונים מורכבים

החיים יכולים להיות מאושרים

ספציפית לעניין לידה

מתוך 4 לידות

חוויתי אחת שדומה למה שתארת (לידת הויבק שלי)

אבל הלידה הטובה שלי היתה הלידה האחרונה

כי הגעתי אליה הכי מוכנה נפשית

(ולמרות שהיו בה קצת סיבוכים)

ספציפית לעניין הלידות בדרך כלל אין בחירה, אבל כן יש בחירה איך להסתכל על זה. והתובנה הזו בהחלט יכולה להועיל בעניינים אחרים.

תודה לך!

אם מתחשק לפרגן, חבילת בונבונים זה נחמד.

אם כולן עם כולם אז הייתי מביאה להן משהו קטן סמלי.

וכדאי לשים את מה שקנית לה בתוך אריזה לא שקופה או שקית נייר/ניילון, כשרואים רק שקית ולא רואים את התוכן זה נראה לי פחות מנקר עיניים מאשר כשרואים ממש מה יש בפנים, במיוחד אם זה יקר ומושקע

זכור לי

קודם כל את מהממת

אם שאר המטפלות מטפלות בו גם, נראה לי שאם את כבר מביאה.. אז גם להן משהו קטן ייתכ

אז ממש אין צורך להביא להן. רק להשתדל לא לנקר עיניים.

אפשר גם להביא בסוף היום בתוך שקית לפני שהולכת הביתה, כדי שזה לא יהיה כל היום מול העיניים.

אם זה קבוצות שמתערבבות בינהן, וגם האחרות מטפלות בו, אז ראוי להתייחס גם אליהן. ואם זה גדול עליך, אז להביא לה מחוץ למעון, הביתה למשל.

ויש באותה כיתה עוד שתי מטפלות

לא רואה בזה בעיה

בסופר הקרוב מצאתי בונבונים אבל זה יקרר

אז החלטתי לתת למטפלת שלו בצד שלא יראו.. אני ממש  מקווה שלא יפגעו

אבל באמת מגיע לה הערכה מיוחדת

אז ישוב לא לנסות מידי להסתיר

שלא ייפגעו שחושבים שהן דביליות שלא רואות מה קורה סביבן....

מאמינה שאם המתנה כהוקרה על מאמץ חריג בתקופה הזו, הן יפרגנו למטפלת וישמחו איתה שפרגנו לה

מקסימום תביאי חב' שוקולד שווה עם פתק פורים שמח ביום ראשון לשאר המטפלות בכיתה

או פס עוגה שיהיה להן להתפנק בבוקר.

שירגישו שאת רואה גם אותן

שיתפנקו עם זה במעון 

היו מעונות שכל מטפלת טיפלה רק בילדים שלה. אז הבאתי רק למטפלת האישית שלו.

היו לי מעונות שכולם טיפלו בכולם, ואז נתתי לכולם אותו דבר.

עוד חודשיים תהיי במקום אחר והכל יראה הרבה יותר קל. פחות מחודש זה כלום🩷

ובינתיים- כל יום לחשוב איך את מקלה על עצמך כמה שיותר, מנמיכה סטנדרטים כמה שאפשר. ילדים שבעים (לא ממש משנה ממה) ובגדים נקיים ללבוש זה לגמרי מספיק, ומסך הוא בייביסיטר נהדר😅

את אמא מהממת שעושה את ההכי טוב שלה באתגר לא קל בכלל🩷

פשוט תחזיקי את זה בראש, שגם אם את לא יודעת איך זה יקרה כל יום שעובר את קרובה יותר ליום שתסתכלי אחורה ותגידי שזה עבר ואתם בטוב

זה הזמן להרפות כמה שיותר.

משלוחי מנות למשל, יכולים להיות קנויים ובמספר מצומצם (אני למשללא הייתי רוצה לקבל משלוח מושקע מיולדת.. וכן הייתי רוצה להביא משלוח מפנק).

באמת חודש אחרי לידה הכל נראה הר גבוה. בע"ה לאט לאט דברים יסתדרו וגם הכוח יתחזק ויבוא. בהנחה שאין דברים שהם פיקוח נפש הכל יתקדם לאט לאט.

תנסי לנצל את כל הבקרים שלך למנוחה. ואם יש כמה ילדים, אולי הגדולים יותר יכולים לעזור?

את במשכב לידה עדיין

תישבי רק על היומיים הבאים גג שבוע קרוב

ממש לא על חודשים

המצב משתפר דרמטית משבוע לשבוע ויום ליום

ממש

ממש

ממש

ולגבי פורים

סעו פשוט

ותוותרי על כל המשלוחים 

אם אין כמעט מערכת תמיכה. הייתי מבקשת מהבעל שיעשה כל מאמץ להיות פנוי בפורים.. הלוואי שיסתדר.

באמת יש עליך מלא עומס ואת עוד ממש יולדת...

נראה שמה שיש לעשות זה ממש לתכנן איך לנצל מינימום אנרגיה לכל דבר. מה שאפשר לקנות, חד"פ וכו.

וגם תנסי לחשוב מחוץ לקופסה איך להיעזר- לשלוח לחבר אחרי הגן והבית קצת יותר רגוע. ילדות בנות 11-12 ששמחות לכל כסף שיחד איתך בבית יתנו יד. 

אני לא מכירה את התיאור שלך של לחץ - אולי רק מוורידים, אבל נראה לי פחות רלוונטי אחרי הלידה.

לא ציינת אם זה פעם ראשונה אחרי הלידה, שזה גם משמעותי ויכול להיות גורם, יכול להיות מאד שצריך שוב להתרגל, ולהירגע...

יכול להיות גם יובש שגורם לחוסר נוחות ולכאב.

נראה לי שתנסי אולי יותר לדייק מה הכאב, איפה מופיע, מה גרם לו...

פניה באפליקציה?

אני במאוחדת

אבל שווה לבדוק

אם יש זה עוזר מאוד מאוד

אבל זה מאוד נפוץ ויכול לקרות בגלל רפיון שרירים באיזור רצפת האגן...
ז"א זה יכול להיות כלום ויעבור מעצמו\ פיזיותרפיה שגם ככה חשוב וטוב לעשות...
תרגישי טוב!

נשמע לי תקין

לי עזר לשכב אחרי ולא לקום יותר מידי 

ולשים קומפרסים קרים

אצל פיזיותרפיסטית רצפת אגן.

לא יודעת אם להימנע בינתיים או לא, אבל בכל מקרה מומלץ מאוד אחרי לידה, ולדעתי מה שתיארת זה בתחום האחריות שלה.

זה לדעתי חובה לכל אישה אחרי לידה..

שמעתי על מלא רופאים שלא בודקים את האיזור פיזית בכלל...

והם ממש מקצועית ואלופות.

אותי ממש הצילה הפזיותרפיסטית

לפעמים זה פשוט מוקדם מדי.

לא חייבים לקיים יחסים אם זה כואב, ולא בצורה שכואבת.

כדאי להתייעץ עם רופאה ופיזיותרפיה רצפת אגן זה ממילא מומלץ אחרי לידה,

אבל ייתכן מאוד גם שהכאבים האלה יעלמו מעצמם בהמשך. 

שאילמות סלקטיבית אפשר לטפל.

וככל שזה גיל צעיר יותר ככה קל יותר לטפל בזה.

ממליצה לך מאוד על הספר אילמות סלקטיבית 

אילמות סלקטיבית - ספר מודפס או דיגיטלי

אני נתקלתי באילמות סלקטיבית כשהבת של חברה שלי התחילה להשתתק מחוץ לבית (בערך בגיל שנתיים וחצי)

הייתה מגיעה אלי הביתה לשחק ולא מוציאה מילה  מהפה.

וממש ראו שקשה לה ושהיא עצובה.

החברה שלי קנתה את הספר ועבדה עם הילדה כמו שמציעים בספר 

(צריך גורם חיצוני שישתף פעולה והיא ביקשה ממני לעזור)

תוך כמה חודשים הילדה התהפכה.

מילדה שקטה ועצובה לילדה מלאת חיים, עליזה ושמחה.

הרעיון של אילמות סלקטיבית זה חרדה חברתית

ולכן גם אם המטפלת חמה מסורה ומקסימה

ברגע שהילד מפחד וחרד לדבר מחוץ לבית הוא ייפחד להגיע אליה.

אני חושבת שלא כדאי לך להאריך חופשת לידה בגלל זה

כי את בעצם מעודדת את ההימנעות החברתית שלו

אבל כן כדאי שאם את חוששת בכיוון להתייעץ על זה ולטפל כמה שיותר מהר.

יכול להיות שיש ילד חדש אצל המטפלת שיש ביניהם בעיות והיא לא מתמודדת עם זה טוב ורע לו?

אתם שואלים אותו בבית אם הוא בכה כל היום?

כי אם לא, יכול להיות שהוא מקבל הוראות דיבוב אצל המטפלת? שואלת כי אנחנו היינו בהלם כשגילינו שזה קרה אצלנו והשפיע על הילד ועל כושר הביטוי שלו מאד!

גם אצלנו היתה מטפלת מקסימה אוהבת מחבקת, לעולם לא צועקת, גם אם את עומדת מאחורי הדלת. אבל מסתבר שכל זה היה בתוקף בשעות הפיזור והאיסוף ולא בין לבין....

ואם את מקליטה אז יום אחד לא מספיק  יש ימים טובים יותר או גרועים יותר בכל מקום. ויום יומיים זה לא מייצג

תקשיבי הוא חכם!!
איזו רמה גבוהה של הבעת רגש, וואו

הוא נשמע מתוקי וחכם, הייתי חד משמעית מאריכה חופשת לידה בפרט כשיש אפשרות, ונשארת איתו בבית
לפני כן, תבררי בסביבתך על עוד אימהות שבבית עם הפעוטות שלהם, כך שתוכלו להיפגש, ובלי קשר אם את יכולה קצת לצאת איתו לגינה או משהו לראות האם בנוכחותך הוא רגוע יותר?
 

תנסי להתחיל איתו טיפול אצל קלינאית תקשורת, אם זכור לי נכון הן מטפלות גם באילמות סלקטיבית.

זה לא בהכרח שהמטפלת לא טובה, אבל יכול להיות שהוא "פשוט" רגיש מאוד, ולכן לוקח קשה גם דברים קטנים. וזה יכול להשתנות במהלך השנים...

צריך לשים לב לזה
גם לא כל פסיכולוג...
בשניידר יש מרפאה לאילמות סלקטיבית, אולי כדאי להתייעץ איתם?
אפשר גם להתיעץ עם קלינאית, איך ניתן לעזור בגיל הזה...
אם זכור לי נכון, הם לא מטפלים בגיל הזה...(רק מעל גיל 5 או שש, לא זוכרת)
הוא מדבר שוטף בבית? או עדיין הדיבור לא מבוסס?
אם הוא מדבר טוב לגילו, יש כמה דרכים לעודד איתו דיבור במקום זר. אבל זה השקעה
 

במרכז שניידר לאילמות סלקטיבית לא מטפלים בגיל הזה.
ומול קלינאית צריך לברר היטב אם יש לה ניסיון ועוסקת בזה, כי לא כל אחת מכירה את תחום האילמות ויכולה לטפל.

יכול להיות אילמות סלקטיבית אבל הוא עוד קטן מלפתח את זה לדעתי. בגדול זה מגיע מחרדות...

ילד שמרגיש בטוח, הוא מדבר ומרעיש... ברור שיהיה הבדל בין ההתנהגות בבית ובחוץ, זה אצל כולם. אבל מה שאת מתארת נשמע מדאיג 

אילמות סלקטיבית. (אמנם לא קיבלנו אבחנה רשמית, אבל זה היה ברור שהסיבה היא רגישות יתר ולא המטפלת, שאנחנו מכירים כבר שנים וסומכים עליה)

כמובן, צריך בכל זאת לשלול אפשרות של מטפלת לא טובה...

ממש. חכם ורגיש, אולי מחונן.

יש ילדים כאלו. אין מה לעשות עם זה. לא חושבת שנכון לתייג את זה כ"קושי ריגשי"

גן זה לא כיף. הכי כיף ובריא ונורמלי זה להיות עם אמא בבית. נשמע שהוא ואת יודעים את זה.

אין לי עיצה, רק אומר שאני הייתי כזאת. ובעלי היה כזה, ואני לא מתכננת לשלוח ילדים למסגרות.

אבל אם הייתי שולחת, היה לי חשוב לתת המון מקום לקושי ולנסות להשאיר בבית מתי שאני יכולה.

(ואני מורה עם 10 שנות ניסיון. אז לא עונה רק בהיבט האישי אלא גם המקצועי)

שלא טוב להם להיות מחוץ לבית. אבל יש ילדים שהם בדיוק הפוך מזה, ופורחים במסגרת!

בכל אופן, אני עדיין לא גיבשתי עמדה מוחלטת על ילדים רגישים - האם נכון לשלוח אותם למסגרת ובאיזה גיל. בכל אופן, לא לנצח הם יוכלו להישאר בכנפיים המגוננות של הבית, בלי להתרועע עם העולם שבחוץ... וכאן צריך לשקול - ובעיקר להתייעץ עם אנשי מקצוע - באיזה גיל נכון להוציא את הילד מהבית למסגרת מיטיבה, כדי ללמד אותו בצורה בטוחה להתמודד עם העולם.

אני אענה לך בתור אדם רגיש, שעבדה עם ילדים ובני נוער במסגרות לא שגרתיות:

שנים נילחמתי עם עצמי בכל הכוח כדי "להתמודד עם העולם" כמו שקראת לזה, הייתה לי קריירה מצליחה מאוד, אבל במקביל סבלתי מדיכאון, לקחתי תרופות והייתי בטיפול פסיכולוגי יותר משבע שנים.

מה יצא לי מזה?

ביום שהחלטתי לעשות מה שאני רוצה, לחיות חיים קטנים ופשוטים, לגדל ילדים בכיף, לא לנסות להתמודד עם העולם- התחלתי לפרוח. ויותר מכך- אני מרוויחה הרבה מאוד כסף וגם משפיעה על העולם בדרך שמתאימה לי, ובעיקר- מאושרת מאוד. 

אני רגישה בעצמי (אך לא סבלתי נורא במסגרת, פשוט לא הייתי במרכז), ואמא לילדה רגישה מאוד-מאוד שכן סובלת, ואנחנו בייעוץ צמוד עליה. ואני אמא גם לילדים שהם לגמרי ההפך - אם הם היו כל היום בבית הם היו נובלים...

גם את כתבת על סמך ניסיון אישי, שפשוט קצת שונה משלי.

ולכן אי אפשר לומר שום דבר נחרץ בעניין הזה... בענייני נפש כמעט אין נכון ולא נכון, וצריך להתייעץ על כל מקרה לגופו.

תשאירי את הילד בבית, תעברי לחינוך ביתי.

אני חושבת שבעולם ההישגי שלנו זה קול שלא קיים, בכלל. וחבל.

הילד שהפותחת תיארה כן סובל מאוד. כל מה שניסיתי להגיד זה שאין ילד בן שנתיים שסובל מלהיות בבית, יש אולי אמא שסובלת. ילדים בני שנתיים שסובלים במסגרות - יש מלא, הרבה יותר מידי. 

ולא רק במקרי קיצון

מספיק אמא שלא פנויה לילד והוא משועמם ובודד

היא חייבת שתהייה לה פניות.
אם אין לה, כדאי שיכנס למסגרת החל מגיל שנתיים בערך שזה הגיל שהם כבר זקוקים לחברה ותעסוקה.
 

יש ילדים בגיל שנתיים שהמסגרת עושה להם רק טוב! ולכן צריך להתייעץ בכל מקרה לגופו.

לצערי לא התייעצנו עם איש מקצוע כשהבת הרגישה שלי הייתה בת שנתיים, אז לא יודעת מה היו אומרים לי. אבל מניחה שיש בהחלט אנשי מקצוע שדוגלים הזה בחינוך ביתי. השאלה היא על הגילאים הגדולים יותר...

אחד הילדים שלי, לדעתי רגיש מאוד, השארתי בבית כמה חודשים בגיל שנתיים כשהייתי בחל"ד, חשבתי שזה מה שהכי נכון בשבילו. אבל הרגשתי שהוא לא רגוע, רוצה שאני אעסיק אותו כל רגע ביום, היה ממש קשה. ברגע שהכנסתי למסגרת, הוא פתאום נרגע, התחיל להעסיק את עצמו. ממש הרגשתי שהוא מקבל איזה צורך שלא הצלחתי לתת לו בבית.

כותבת בתור אמא לילדים רגישים שראיתי אותם סובלים ופורחים בתקופות שונות, במסגרות שונות. 

הוא עדיין פצפון להיכנס להגדרות.

זה כמו שיגידו על תיניק שרוצה ידיים שיש לו קושי רגשי.

הייתי משנה את הטרימינולגיה לצורך רגשי.

זה כבר מרגיש אחרת.

עכשיו לשאלה שלך, בין שני קצוות יש הרבה נקודות בדרך.

הייתי מתחילה מלוודא אקטיבית שבאמת טוב לו במעון ולא חלילה קורה שם משהו..גם אם ברגיל לא היית חושדת, כשרוצים להגיע לאיתור בעיה, צריך לשלול אקטיבית גורמים מסביב.

כמו שעושים בדיקות דם כדי לשלול כל מיני דברים.

אחרי שווידאת היטב שטוב לו,

תחשבי מה המינון שמתאים לך.

את יכולה להאריך חלד ולהישאר עם התינוק ולאסוך אותו ב13:00 נגיד.

או לחזור לחצי משרה ולאסוף את שניהם ב13:00

במקביל או במקום, אפשר לעבוד איתו על פרידות. תחפשי הדרכה ממוקדת לזה, יתנו לך כלים.

הוא ילמד מה הוא מרגיש, יחוש אמפטיה למצבו (ולא רחמים או מצפון)

נראה לי זה יעשה לשניכם טוב להבין ולדבר על זה שזה נורמלי לחוות קושי להיפרד מאמא (בטח על רקע הולדת אח קטן)

לגבי הדיבור בפני זרים, הייתי שוללת בעיות שמיעה

(לפעמים בבית לא שמים לב לבעיות שמיעה כי יש מימיקות והבנה טובה גם בלי שמיעה ודיבור טובים)

ואם זה לא בעיית שמיעה ממש הייתי משחררת, הוא פיצי והכי טבעי שלא ירגיש בנוח בחברת זרים.

אם אצל סבא וסבתא הוא משתחרר אחרי כמה שעות ממש לא הייתי דואגת.

גם בגיל 3 זה נשמע לי ממש תואם גיל.

באופן כללי אני חושבת שהדרכת הורים החל מגיל שנתיים היא ממש מתנה להורות.

זה כבר גיל שמתחילים לשאול שאלות אחרות ונחמד שיש הכנה להמשך וזה עושה סדר.

לא חייב הדרכה פרטנית,

כל ספר/ קורס/ פודקאסט בנושא שמעביר הדרכה מובנית יכול לסייע להבין איך להבין את הילד ואיך לעזור ולקדם אותו.

אהבתי...

שלא מהמשפחה הגרעינית. (הילדה הרגישה שלי עד גיל 3 הייתה בוכה נוראות כשסבא וסבתא היו מגיעים לבקר... ואחר כך היא הייתה פשוט שותקת, עברו כמה שנים עד שדיברה איתם...)

ומסכימה איתך גם על הדיוק של צורך רגשי, אבל אם אכן מדובר באילמות סלקטיבית - זה כן קושי שדורש פתרון מותאם לקשיים, ולא רק צורך...

מגיבה מרוכז כדי לא להעמיס.

תודה על כל ההמלצות!

הוא באמת ילד מאוד מתוק ומאוד חכם, בבית הוא מדבר ממש שוטף ברמה גבוהה לגילו. מחוץ לבית במקומות כמו גן שעשועים הוא גם ידבר איתי בלי בעיה אבל בבתים אחרים או בנוכחות אחרים (כמו אצל המטפלת, אצל חברים, סבא וסבתא) אז גם איתי הוא בקושי מדבר.

לא שמתי מקליט, מתלבטת מאוד כי זה לא כזה פשוט, וגם יכול להיות מאוד פוגע במטפלת אם היא תגלה את זה, כי זאת עבודה מאוד קשה ודורשת המון התמסרות אז לגלות שלא סומכים עלייך זה יכול להיות מאוד שובר. מצד שני באמת אין לי ערובה שהכל שם בסדר בשעות שהן לא ההגעה והאיסוף.

אילמות סלקטיבית זאת הפרעת חרדה, ביררתי עם איש מקצוע וזה תופעה שיכולה להיות גם בגיל שנתיים. והאמת שיש לו גם פחד מרעשים, למשל הוצאתי את המעבד מזון והוא בכה בהיסטריה, עוד לפני שהפעלתי בכלל, מהפחד מהרעש שהמכשיר הזה יעשה.

לגבי גן או בית, אני מתלבטת עד כמה זה מעשי באמת שאני לא אחזור עד סוף שנה, וגם בשנה הבאה הוא עולה לגן והוא יהיה הכי קטן בשנתון בגן. אולי דווקא להשאיר אותו בבית עכשיו איתי ועם התינוק יקשה עליו עוד יותר את ההסתגלות שנה הבאה? זה כבר לא מסגרת קטנה עם יחס אישי, זה 30 ילדים שכולם יותר גדולים ממנו. אבל כן, אם אני מדמיינת אותו איתי ועם התינוק בבית כרגע לדעתי הוא יפרח וזה יעשה לו טוב.

והוא לא הבכור שלנו, גם לא הילד הרגיש הראשון, ובכל זאת אני כן חושבת שיש לו קושי ולא רק צורך, כי ילד קטן שלא מדבר אצל המטפלת שלו שהוא אצלה כבר חצי שנה, זה ילד שמביע קושי בעיני. משהו לא טוב לו. אבל יכול להיות שהמשהו הזה הוא לא דווקא מהמסגרת. 

ולא נראה לי שיש לו בעיית שמיעה, הדיבור שלו מושלם, אין לו בכלל שיבושים (חוץ מדברים כמו שתתי במקום שתיתי)

ואם את מרגישה שלהיות בבית יהיה לו טוב תסמכי על עצמך.

אם את רואה שזה לא מעשי, הייתי מציעה לך לנסות להפחית לו אתגר כמה שיותר. אם זה לאסוף מוקדם, או להשאיר איתך בבית ביום חופשי או שישי. לדעתי ילד בגיל הזה, שעדיין ממש גיל רך, כמה שיותר איתך יותר טוב. אלא אם כן תרגישי שלהשאיר ביום חופשי יוצר לו בילבול.

לגבי הסתגלות לגן גדול, את יכולה להיערך נפשית לזה שזאת יכולה להיות הסתגלות יותר ארוכה ולהיות סבלנית.

בכל מקרה- אני ממליצה לך לבקש הפניה להתפתחות הילד. זה יכול מאד לעזור לך גם כי קלינאית יכולה לעזור. וגם אם יאובחן באלימות סלקטיבית הוא זכאי לסייעת אישית בגן, מה שיכול מאד להקל עליו, מניסיון. התורים ארוכים ואין לך מה להפסיד מלהכנס לתור...

בהצלחה!

את נשמעת אמא מסורה וקשובה ממש!

הייתי הולכת על זה, זה מה שהלב משדר ואומר.
לא נראה לי שאם יהיה איתך בבית כעת, אז שנה הבאה בגן יהיה לו קשה.
ואם ישאר אצל המטפלת השנה, שנה הבאה יהיה לו קל.
שהייה עם אמא בבית בגיל הרך מעודדת בטחון עצמי, ועושה רק טוב לילד
מניסיון של כמה ילדים שהייתי איתם בבית
הוא יעלה לגן שקט וביישן ואולי לא יפנה לצוות בכלל ולא לחברים
אז מבקשים שיחה עם הגננת ופסיכולוגית הגן ואם הקושי ימשיך, הוא יאושר לעלות לגן קטן שזה מתנה ממש.

לא ראיתי לפי התיאור שלך משהו יוצא דופן שמעיד על אילמות סלקטיסבית או על חרדה.

אבל אם יש לך ניסיון ונראה לך משהו חריג אז תמיד שווה לבדוק.

ומתנצלת שהנחתי שזה ילד ראשון..

בכיוון של אילמות סלקטיבית. האמת שזה לא באמת משנה אם זאת באמת אילמות סלקטיבית, או שסתם חושש מלדבר אצל המטפלת. בכל מקרה ברור שלא יהיה לו טוב במקום שהוא לא מצליח להביע את עצמו.

לבת של חברה שלי הייתה אילמות סלקטיבית ובהדרכה של הקלינאית תקשורת החברה באה עם הילדה למעון כל פעם לפרק זמן מסויים ושיחקה איתה כדי שהיא תתרגל לדבר במעון, בפעמים הראשונות רק האמא שיחקה עם הילדה, ואחרי שהילדה הרגישה בנוח לדבר עם אמא במעון אז גם המטפלת הצטרפה למשחק ולאט לאט היא התחילה לדבר גם עם המטפלת והילדים.

נראה לי ממש שווה לך לנסות, במיוחד עכשיו שאת בחופשת לידה, זה יהיה יותר פשוט. כמובן לתאם עם המטפלת מראש. ואם את יכולה ללכת לקבל הדרכה מקלינאית תקשורת שמבינה בתחום כדי שזה יהיה הכי מדוייק אז הכי טוב.

לטיפול רגשי וקלינאית תקשורת

הן יכירו את הילד וינחו אותך גם איזו מסגרת מתאימה לו

שהילד כן מתקשר איתך, הייתי מנסה לדבר ולהבין למה הוא לא רוצה ללכת למטפלת.

כשהוא אומר שהוא לא רוצה ללכת, לשאול למה? אתה לא אוהב?

עצוב לך? קשה?

לנסות להבין או להעלות כיוונים כדי להבין מה לא טוב לו שם.

זה יאפשר כמה דברים:

קודם לדעת מה קורה

שנית לתת לו אמפתיה והבנה, שזה לבד מאפשר השלמה עם הקושי והתמודדות (לדוגמא: אתה יותר אוהב להיות עם אמא ומתגעגע אליה? כן, זה באמת יותר כיף... זה נותן לו הכרה בצורך ומאפשר לו להרפות מהקושי)

מעבר לזה, פתרון בעיות לפעמים, או מציאת מענה לפחות חלקי

ועם כל זה יסייע לך לקבל החלטה בע"ה מתוך הבנה יותר עמוקה של המצב.