בהתחלה רציתי לכתוב לך שאצל הרבה זוגות (אולי הרוב) אין את הידיעה הזאת ש"זה זה".
וזה בסדר לגמרי
אני אישית התחתנתי בלי הידיעה הזאת, לקח לי המון זמן להחליט שכן. וגם כשהחלטתי לא הרגשתי את הבהירות הזו אלא מתוך עבודה שכלית שכנעתי את עצמי שזאת ההחלטה הנכונה, כי הוא טוב, הוא מתאים לי וטוב לי איתו. כיום נשואים באושר גדול, ומשנה לשנה אני רק מבינה ומרגישה יותר כמה ההחלטה הזו היתה נכונה.
אבל --
כשקראתי את הסיפא של דברייך הבנתי שצריך לסייג את זה, כי את מעידה על עצמך ש"שמשהו מתחבר לי הוא מתחבר מיד ואני יודעת שזה מתאים לי ושלי". אני ממש לא כזאת בשום תחום בחיים.
אז אני כבר יודעת שככה זה אצלי, אני מקבלת החלטה שכלית בלי אינטואיציה רגשית חזקה. וזה לא אומר שזה לא נכון.
אולי אצלך זה לא ככה.
אמנם ייתכן שגם אצלך, כשמדובר בהחלטה כל כך גדולה, בדבר כזה עצום ומפחיד, שיש בו כל כך הרבה נעלמים, אין מה לצפות לידיעה ושלמות פשוטה עם עצמך כמו שחווית בדברים אחרים בחיים.
אבל בשביל זה יש אמונה בה':
אם את מרגישה שעשית את מקסימום השתדלות בבחינת כל השיקולים, שהכל מתאים, שזו החלטה נכונה ושאת עושה אותה מהשיקולים הנכונים - כל השאר תלוי בקב"ה בלבד, ואז יש אמונה, שאם הגענו לרגע הזה ואנחנו עומדים תחת החופה, זה סימן שזה מה שהקב"ה ייעד לנו. וזאת ההוכחה היחידה ש"זה זה".
נ.ב. "יוצאים יותר מחודש" - באופן אישי זה נשמע לי מעט מידי, לא מספיק בשביל להכיר, ובטח לא בשביל להרגיש ולהחליט ש"זה זה", אבל זה כבר תלוי בכם. ובעוד הרבה דברים שאני לא יודעת כמו האינטנסיביות של הקשר ועומק השיחות ביניכם