היא נכנסה בסיבוב חד לרחוב.
היגואר הכחולה שלה חורקת שהיא מסובבת את כל ההגה בפראות.
ולוחצת על הברקס.
הרכב נעצר במקום.
הוא יודע, שכשהיא עצבנית זה הזמן לעבור לדום.
היא לא רק עצבנית. היא זועמת.
היא יוצאת מהרכב.
השיער שלה חלק וגלי ורק בסופו הוא מתולתל,רוקד על המותניים שלה.
היא טורקת את הדלת,ג'קט הגינס שלה מזדעזע. גם הצירים
גם הגברים.
שיוצאים אחריה,גם אלה שחיכו כבר בחניה הגדולה.
היא הודיעה לכולם לבוא.
הלסתות שלה מהודקות.
מה שמדגיש את היופי המכאיב שלה.
עצמות לחיים ארוכות,צלקת פראית מהאוזן עד לסנטר.
פס חד ומדיוק.
זכר ליום כזה שהיא הלכה בו רחוק מידי.
ועיניים חומות, עם זיק של חכמת רחוב כזו.
מתפתל, מבוהל,
מופרע.
בועט.
בחורה.
אישה צעירה, אבל זקנה בלב.
מקומט עד כאב.
הקדילאק נכנסת לרחוב בשעטה, כמעט זעקה.
ומאיטה.
באלגנטיות היא חונה.
נהנת לרקוד לה על הכעס החשוף.
הוא יוצא.
מכנס שחור צמוד,חולצת טריקו שחורה גם כן.
שרשרת של מגן דוד, וגורמט.
נמרוד.
הוא מחייך.
תמיד שהוא רואה אותה הוא מחייך.
אפילו שהיא המנהיגה של הכנופיה היריבה.
אפילו שהם אויבים.
ועברו שני עשורים מאז היו ילדים.
תמיד אמרו לו שהיא החוליה החלשה בשלשלאות הברזל שהוא מרכיב מהחיים שלו.
והוא אמר שהחוליה הזו הופכת את החיים שלו משלשלאות ברזל, לשרשרת זהב.
"איפה הוא?"
כשהיא שואלת את זה הקור שנושב מדבריה גורם לאוויר להצטנף.
כשהיא שואלת את זה, להבות של אש מרצדות לה באישונים.
"את רוצה אותו חזרה?"
הוא מתגרה בה.
נשען על הקדילאק השחורה,
קעקוע האינפיניטי שלו בולט על צווארו.
היא שותקת.
יש שאלות שלא עונים עליהן.
התשובה ברורה.
ומסוכנת.
שני שומרי הראש שלו,כמו הוכנו מראש,פותחים את הדלת האחורית.
מוציאים אותו משם.
רזה,גבוה.
מוכה.
החולצה הלבנה שלו מוכתמת בדם.
פנס בעין שמאל.
היא נושפת.
כל הגוף שלה מתקשח.
תמיד אהבה מידי את הבחורים "שלה," כולם אמרו שזה יפיל אותה, שהאהבה שלה תרסק את הסמכות שלה כאלפא.
והיא תמיד אמרה שהיא לא אלפא. היא אלופה.
"אלופה,
נמרוד משועשע.
הבחורציק שלך, הימר אצלי במועדון, ולא שילם.
מישהו צריך לפרוע את החוב הזה."
הגברים מאחוריה נדרכים.
היא פותחת את הבגאז.
ממזוודה שחורה היא מוציאה חבילות מהודקות בגומיה.
זורקת לאדמה.
"תשחרר אותו."
העמידה שלה איתנה.
הקול שלה ללא חת.
רק בקצה עין שמאל שלה,רועד לו עצב רגיש.
והצלקת מאדימה.
עוצרת נשימה מרוב שהיא יפה.
נמרוד מושך אותו מידיהם של שומרי הראש, נותן לו דחיפה.
הוא כושל.
היא נרעדת.
הוא מתיצב, וממשיך ללכת.
היא מקבלת אותו אליה.
הוא ממלמל סליחה והיא מסמנת לו לשתוק.
את הכביסה המלוכלכת היא תכבס בבית.
בבית שהיא בנתה לכל הילדים שנאבדו להם חיים,והיא הלכה איתם לערמות של אשפה כדי למצוא אותם חזרה.
הם אוספים את הכסף.
היא אוספת את הילד שלה.
היא כמעט נכנסת ליגואר הכחולה שנמרוד קורא אחריה
"היי אלופה"
היא מסתובבת.
"את בסוף תהיי אישתי.
תרצי או לא תרצי."
חשמל עובר בגבה.
בסרטים אינפנטילים היו מוסיפים עכשיו קולות של רעמים.
אבל בחיים האמיתיים הברק בעיניים המדברות שלה מחריד יותר.
היא נוטשת את ידית הרכב.
מתקרבת אליו.
שומרי הראש דורכים את הנשק
נמרוד מסמן להם להרגע.
הגברים אחריה עוצרים נשימה.
הם רוצים להקיף אותה,בתנועת ראש היא מסמנת להם שלא.
לבד היא צועדת אליו.
עומדת מולו.
היא מתקרבת אליו, האישה היחידה שאי פעם אהב, שהחיים קרעו אותה לגזרים
עד שהיא החליטה לשנות את החוקים.
היא כבר קרובה אליו, מרחק נגיעה,
הוא נרעד.
ובאותו רגע כל העולם בשבילו לא קיים.
היא לוחשת לו באוזן,מעל הקעקוע המושחר
"ואם תיגע עוד פעם אחת בבחורים שלי אני אהרוג אותך מתחת לחופה."
והוא שותק.
והיא נעלמת ביגואר הכחולה.
עצובה, ולביאה.
Log in to Facebook | Facebook
