מעניין אותי מה דעתכם על הסיטואציה הבאה:
אתמול התקשרתי לאבא שלי לשאול אם הוא יכול לקחת את הבת שלי לטיול. (הם גרים בישוב ויש ישר מהישוב מלא מקומות מקומות של טבע)
הוא אמר שכן.
הילדה קמה מוקדם, התארגנה לטיול עם מים וכובע.
לקחתי אותה אליהם בדרך לעבודה.
כשאני מגיעה, אמא שלי נוזפת בי למה לא תיאמתי איתה את התוכניות.
מתסבר שהיא תכננה לשמור על אחיינים אחרים וביטלה אותם בגללי.
עכשיו מבחינתי למה אני אמורה לתאם עם אמא שלי מתי אבא שלי לוקח את הבת שלי לטיול?
אם הם רוצים שיתאמו תוכניות אחד עם השני.
בקיצור הם לא לוקחים את הילדה לטיול והיא נשארה לעזור להם לפסח.
מבחינתי היה להחזיר אותה הביתה עם אין טיול (בעלי בבית עם שאר הילדים) אבל לא רציתי לפגוע בהם יותר מדי אז השארתי אותה.
אבל היא הייתה ממש זקוקה לאוורור והסברתי לה כמה חשוב לצאת קצת לשמש.
בקיצור לא יודעת למה דברים עם המשפחה שלי נוטים כ"כ להסתבך.
מה יצא?
ילדה תקועה בבית של סבא וסבתא
אחיינים שבועלה להם התוכנית
אחותי שנתקעה
בעלי שצריך לצאת במיוחד לאסוף את הילדה (רק הנסיעה הלוך חזור יכל בזמן הזה להוציא אותה לטיול)
אמא שלי שלא מבינה למה לא תיאמתי איתה
ואני שלא מבינה למה הכל תמיד מסתבך.
זה רק המשפחה שלי ככה או שזה קורה במשפחות הכי טובות?
🫣
אני רועדת מפחד לצאת
בעלי מנסה לשכנע אותי לנסוע להורים שלו במרחק של שעה נסיעה
עם כל הילדים
אתן נוסעות מחוץ לעיר ?
ועם זה שחמותי לא מפסיקה להזמין אותנו פתאום זה הזוי
אחרי שביקשנו לבוא לפני שבועיים והיא אמרה שלא רלוונטי עד פסח כי היא כבר ניקתה את כל המשחקים.
אנחנו גרים באזור מלא באזעקות ברמה קיצונית ולהם אין בכלל אזעקות
אני חוששת מהדרכים עם כל הילדיםץ מה עושים כשיש אזעקה
מסכימה לנצלש ?
גם מתלבטים אם לנסוע להורים במרחק של שעתיים שאצלםםם יש יותר אזעקות בהרבה, אבל להם יש ממד בבית ולנו אין לא מקלט ולא ממד.
בעיקר כמוך מפחדת מהדרך...
תכננו לפני כן מה עושים אם יש אזעקה
קוראים תהלים בדרך ויהיה לכם שבת רגועה בע"ה
תראי, זה לא שכל 10 דק' יש אזעקה, נכון?
תנסי לחשוב בלי פחד, רק בהגיון פשןט-
מה הסיכוי שתהיה בדיוק אזעקה באזורכם בנסיעה ?
באמצע הדרך יש מס' מקלטים ויש התרעה מוקדמת די זמן מראש. צריך לרשום בwaze אני לא זוכרת מה בדיוק רושמים אז יש איזשהו איתור מקלטים קרובים.
יש עניין סטטיסטי של מה הסיכוי חלילה להיפגע... נכון שאנחנו רוצים לשמור על עצמנו מאוד אבל יש עוד דברים.
למשל את עושה קניות לבית, את סוג של מסכנת את עצמך.
נוסעת למרפאה, יש סכנה בדרך... היום אני לוקחת ילד לרופא שיניים, חייב לסיים טיפול, כן, יש נסיעה 20 דק' לא בטוחה... מה לעשות. אבל הכי חשוב שאם כבר נסעת - בלי פחד! אל תחשבי על שניה- אמאל'ההה.... רק שלא תהיה אזעקההה.... אני מאמינה המחשבה יוצרת מציאות.
תנסי כמה שיותר לעבוד על המחשבה, חיובי, חיובי, חיובי.
גם כשאדם נוסע בדרכים סטטיסטית הוא עלול למות, ה' ישמור, ואף אחד לא נמנע מנסיעות למרות שזה נראה לי לא פחות מסוכן!
לצערי כל שבוע נהרגים אנשים.
מתחילת המלחמה כל יום לפחות פעמיים (ויש ימים שיותר)
אני לא מפחדת וגם לא עוצרת באזעקות
(צריך להיזהר יותר כי נהגים מתנהלים בחוסר הגיון/ זהירות סביב אזעקות)
נסעתי גם עם ילדים והיתה אזעקה ונשארתי באוטו (כי זה קרה בזמן חיפוש חניה ואז חניה וילדים רבים)
זו ההתנהלות שלי
אכן ההנחיות אומרות אחרת
והן גם גורמות לסכנה גדולה בכבישים
הייתי הרבה על בינעירוני
רוב המכוניות ממשיכות לנסוע
אלה שעוצרות
חלקן מתנהלות בצורה מסוכנת ביותר
הסכנה העיקרית בכביש בזמן אזעקה
זו תאונה בגלל בהלה של אנשים
זה מאוד תלוי כביש
אותי על מהירות גבוהה ממש
אנשים עצרו בבת אחת
אנשים נסעו מהר ממש בשוליים עד שהצליחו לעצור (והיו אנשים על השוליים)
היו שם הרבה ניסים שלא קשורים לטילים
כמובן לא עצר
ונפל רסיס לא רחוק ממנו, בקל אפשר לאבד שליטה בנהיגה מהבהלה.
בלהמשיך לנסוע
זה ניהול סיכונים
עלות תועלת של כל סיטואציה
זה גם מסוכן. בטח בזמן נהיגה.
אבל אם זה לצאת מטווח האזעקות למקום שקט יותר, לדעתי זה שווה את זה.
אולי כדאי לנסות לבדוק איזה דרכים "יותר" בטוחות.
וגם איך נוסעים.
יכול להיות שליסוע ברכבת למשל יכול להקל על הנסיעה.
לעשות נגלות או משהו בסגנון.
היא הבינה את הסיטואציה ושבמציאות כזאת סדרי העדיפויות משתנים גם אם זה אומר לנקות שוב.
ב.אני נסעתי להורים. התפללתי שלא תהיה אזעקה. ב"ה היה בסדר בנסיעה.. הייתה התראה קצת אחרי שהגענו.
ג. אם זה למקום עם פחות אזעקות או לשפר מיקום לממד ממש כדאי בעיני.
ד. מה עושים בדרך? עוצרים בצד ומתרחקים מהרכב בעיקרון..
בתחושה הפנימית שלי עדיף להישאר בבית, אבל אני כל כך רוצה רענון בשביל הילדים שלי וכן גם בשבילי
למרות שאנחנו לא באמת יודעים עוד כמה זמן זה הולך להיות
ובליל הסדר השנה אנחנו אמורים להתארח בעזרת ה'
ופשוט ברגע שיש התרעה בודקת בווייז איפה המקלט הקרוב. אם אין עוצרים בצד שוכבים בתעלה של הכביש.
רק לשים לב אם אתם בנסיעה לא לחכות האזעקה כדי לעצור אלא לעצור קודם.
אם זה יתן לכם התעוררות מאזעקות זה לגמרי שווה את זה בעיני
פוחדת באופן כללי לנסוע
במרחק של שעה עם כל האזעקות הייתי חושבת פעמיים
יהיה קשוח להשכיב אותם בצד הכביש
נישאר בבית כנראה
תודה על התגובות הצלחתי להסיק את המסקנות הנכונות 🙂
לכאורה אם הם גרים שעה נסיעה מכם, אחרי כ20 דקות נסיעה כבר תגיעו לאיזור הרבה יותר רגוע מהאזור שלכם. זה לא שעה נסיעה באותו איזור.
באופן אישי אני גם מעדיפה לא לנסוע, אבל במקרה הצורך צריך לדעת שהנסיעה באיזור המסוכן היא כנראה כ20 דקות ולא שעה שלימה.
אותי הכי מלחיץ מוצש.
בלילה הכל מפחיד יותר, גם את הילדים
בגלל הדרך הארוכה והמסוכנת לדעתי.
ובאמת אומרת בזהירות מרובה (כי אני לא מכירה את החמות ספציפית אבל מכירה כל מיני סוגים של אנשים) שאולי החמות הזמינה ככה באויר מתוך הנחה מוקדמת שתגידו לא כי לא תסתכנו.
מאצלנו.
אני לא מוכנה ליסוע אך ורק בגלל הדרך.
למרות שהייתי שמחה מאד לאיזו הפוגה קלה.
מוכנה לעשות את המאמץ למרות שכבר ניקתה לפסח...
הייתי נוסעת, אבל בודקת מראש שאפשר להשאר מוצש ולנסוע רק בראשון בבוקר... אין אזעקות ללא הפסקה ויש התראה מראש, ובעיניי להיות שבת במקום שקט-ממש שווה את הנסיעה
היא חייבת את השקט שלה
אני עם 7 ילדים בלי עין רעה..לא יהיה לה שקט
לק"י
לא תוכלו לחזור במוצ"ש.
(אם יהיה רצף של אזעקות למשל).
אז יש לי גיס שגר בבית של ההורים
והבעיה איתו שהוא שם מכנס בגזרה נמוכה
מה זה אומר?
שאם הוא מתכופף מרים ידיים יושב על כסא
פשוט רואים לו את כל החריץ סליחה על הבוטות
וזה פשוט לא נעים בקטע אחרררר
כאילו אני לא מצליחה להבין את זה
הוא לא מרגיש?
איך אשתו לא מעירה לו?
אני מתחרפנת מזה
כאילו אנחנו שם
ואני מפחדת מכל תנועה שהוא עושה
לא מעוניינת
לצפות בזה
ואני גם לא מבינה איך אף אחד לא אומר גלום5
יכולה להיות סיטואציה שכולם יושבים בסלון
והוא מתכופף לאיזה ילד
ופשוט כולם רואים לו
ומתעלמיפ זה מזעזע בענייני
והעיקר להניק אצלם בסךון5
אסור בתכלית האיסור למרות שאני מניקה הכי צנוע שיש
ולא רואים לי כלום...
אחי, המכנס נופל לך כשאתה מתכופף, אתה צריך חגורה או משהו.
שיחשוב על משפט קליל שמתאים להם.
לא לעשות מזה דרמה.
שאני חושבת שצריך לעשות.
ודוגרי אם אני הייתי האח
חושבת שהייתי בעדינות אומרת לאותו אדם
* אולי הוא לא מודע לזה והיה רוצה לדעת מזה על מנת להיראות טוב / פחות חשוף
אפילו בעיני עצמו?
אני מותשת
אני לא האמא שרציתי להיות
יש לי נקיפות מצפון בכמויות
אני מוצאת את עצמי מגיבה בצורות קשוחות
לילד בן 4.5 ולילדון בן שנתיים.
כאילו מצפה מהם להבין שגם לי יש צרכים, לדחות סיפוקים, למצוא לעצמם תעסוקה..
אני שונאת את עצמי על זה
רוב הזמן אין לי מספיק אנרגיות להמציא את עצמי ולהמציא שגרה בתוך הכאוס הזה.
גם אני משועממת, ורעבה, ועייפה וגם מוטרדת.
רוב הזמן עמוסה ועסוקה בלהצליח להיות גם בעבודה עם נסיעות בינעירוניות שמלחיצות אותי, גם עם הילדים, גם בתפעול הבית- בישולים, כביסות, ניקיון בסיסי ועוד.
בהחלפת משמרות עם בן הזוג, כך שגם הזוגיות נדחקת לפינה ומרגישה שאין לי מספיק מקום לאיוורור של תחושות, רגשות ועומס..
בן ה 4.5 מתנהג כמו תינוק (עוד לפני המלחמה הנוכחית), כזה needy.. צריך שאעסיק אותו, שאלביש אותו, שאאכיל אותו, שאלך איתו לשירותים. מבקש ודורש כל דבר ביללות.
כל כניסה למיטה בערב, כשהוא כבר שפוך מעייפות הוא מתחיל להשתולל. כל ערב מסתיים בהשכבה מבאסת עם משפטים קשים ואיומים.
אוף 
ונכון, אני בסוף הריון, מותשת פיזית עוד לפני המלחמה הזו. אבל מרגישה אמא נוראית.
תודה למי שקראה עד פה
חוץ מלפרוק שזה חשוב בפני עצמו,
אשמח לנקודות מבט ולעצות בשבילי איך לא רק לשרוד את התקופה, אלא גם להצליח לא לסבול בה ולא לגרום לילדים שלי סבל
חוסרת לעקוב מהניק שלי
ממד בבית יש לכם לפחות?
אותי רק תפס ההשכבה של הגדול, תשכיבי אותו מוקדם יותר יהיה לך קל יותר
וחיבוק גדול
ב"ה מליון פעם יש לנו ממד, שזו ברכה עצומה.
אני משכיבה סביב 18:45
גם ככה הוא קם מוקדם, אם אשכיב אותו קודם הוא יקום ב 4:00 בבוקר. מניסיון
או עוד מלפני.
הריון הוא זמן קשוח שאנחנו הרבה פעמים חסרות סבלנות וקצרות, ובטח בזמן של מלחמה שהכל יותר אינטנסיבי.
אבל אם זו תחושה שמלווה את ההורות שלך באופן כללי מציעה ללכת להדרכת הורים על מנת לרכוש כלים להתנהלות הורית נכונה ויעילה
מלחמה מוציאה משגרה, חודש תשיעי זה קשוח לגמרי. השילוב יוצר באמת חוויה ממש מורכבת.
ממליצה לנסות להסתייע בדברים שהמדריכה עזרה לך וגם להיות עם הרבה חמלה עצמית, בעז"ה הדברים ישתפרו אחרי הלידה והמלחמה.
וגם, אם עדיין יהיה קושי שווה לחזור להמשך הדרכה
וגם הבהירו לנו שאי הגעה ככל הנראה יפגע בשכר
.אז כמה שהחשש מהנסיעות קשוח, אני עושה כמיטב יכולתי להגיע חלקית
לא קופצים למסקנות בזמן משבר, זה דבר ראשון ובסיסי.
ועכשיו זו שעת חירום, אז הכי הגיוני שקשה ובלתי נסבל
אבל נסי לא לצבוע את המצב הכללי על פי מה שקורה בשבועיים האחרונים.
ועכשיו באופן כללי - אני ראיתי שהיכולת שלי להיות אמא טובה, קשורה לשני דברים:
א. חמלה ועין טובה על עצמי
ב. בחירה ומעבר ממצב "לשרוד את החיים" למצב של "ניהול החיים שלי ובחירה באתגרים"
לגבי חמלה - ראיתי שאני שופטת את עצמי מאוד מאוד לחומרה. מציבה לעצמי סטנדרט שלפיו אמא טובה = אמא שלא כועסת אף פעם, שיש לה סבלנות נצחית לילדים שלה. זה גם לא אפשרי, וגם מציב לילדים מודל מושלמות שאני לא בהכרח רוצה שהם יגדלו לאורו. אז אני משתדלת הסתכל על תמונה מלאה, ולא רק על רגעים ספציפיים. ואם טעיתי, מנצלת את זה בשביל ללמד את הילדים גם חמלה על עצמם, ושרגשות כמו כעס או חוסר סבלנות הם חלק מהחיים.
לגבי בחירה - הבנתי שאני במצב מאוד כועס על העולם, כי הרגשתי שהתגלגלתי למצבים המאתגרים ולא באמת בחרתי בהם. ילדים, לימודים, עבודה, הכל ביחד. אז עשיתי עבודה של בחירה. מצד אחד לקחת אחריות על הבחירות שכבר עשיתי, ולקבל אותן באהבה. מצד שני, להבא להסתכל על החלטות משמעותיות ולבחור בלב שלם בהתאם למה שמתאים לי, ולא בהתאם לסביבה שלי. התחלתי לבחור גם בי, ולא רק בילדים. מתוך הבנה שזה מה שייתן לי כוח להיות אמא טובה יותר. אני מוסיפה במהלך השבוע נקודות זמן שהן שלי, שאני עושה בהן דברים שעושים לי טוב. אני לא ממהרת להוסיף על עצמי עומס אם אני חושבת שזה יכניס אותי למירוץ (נגיד פעם הייתי הראשונה להתנדב לכל דבר, כי לא נעים. ביום אני מפעילה שיקול דעת ולפעמים בוחרת שלא, כדי שאוכל לנשום). אני יכולה לתת דוגמאות ספציפיות, אבל חושבת שהדוגמא זה לא העניין. לי מה שבעיקר עזר זה שינוי התפיסה, לתפיסה של בחירה. הבנה שבחרתי בחיים האלו, שאם יש קושי זה חלק מהבחירה והוא מזמן התמודדות ולמידה, ושבכל נקודה יש לנו אפשרות לבחור ולהחליט את סדרי העדיפויות שלנו, גם אם זה לפעמים דורש קצת חשיבה מחוץ לקופסה. זה מאוד מאוד הקל עליי
אקרא בטח שוב ושוב.
בכל אופן מסכימה שדברים שיעשו לי טוב וימלאו אותי יאפשרו לי להיות טובה יותר גם כלפיהם. אבל בתקופה זו זה כמעט בלתי אפשרי.
לגבי בלתי אפשרי - יש לי אמירה מעצבנת, אבל אני חושבת שברוב המקרים היא נכונה - לרוב בלתי אפשרי קשור להגבלות שאנחנו שמים לעצמנו בראש, ולא כי באמת באמת אין שום מוצא (זה קצת קשור לעמדת הבחירה, אצלי זה ההבדל בין להרגיש קורבן ואז להרגיש מסכנה ואומללה וכועסת, לבין לנסות לבחור גם בתוך מציאות מאתגרת). ואני יודעת שאם מישהו היה אומר לי את זה, באוטומט זה היה מעצבן אותי והייתי מגלגלת עיניים. אבל אם בא לך, מוזמנת להמשיך לקרוא.
זה לא אומר שאפשר לעשות הכל, כן? באמת המציאות עכשיו לא מאפשרת לצאת לנופש על חוף הים ולהשאיר הכל מאחור. אבל אני כן חושבת שעדיין יש מרחב כלשהו של בחירה שאולי יאפשר להכניס קצת אוויר (גם אם לא המון).
אני רק אתן דוגמה, ברור שזה מצריך התאמות למצב שלך.
אני מאוד אוהבת לצבוע, בתחילת המלחמה בעלי היה המון במילואים, והרגשתי שנגמר לי האוויר. קניתי לי חוברת צביעה וצבעי עיפרון, ואחרי שהילדים היו הולכים לישון, למרות כל הבית מסביב, הייתי שמה סטופר לחצי שעה וצובעת. סתם כדי לנשום.
עכשיו נגיד אני עושה את זה עם הילדים, הם עם החוברות שלהם, ואני עם החוברת שלי.
היום שמתי לילדים סרט, למרות שבדרך כלל לא רואים במהלך השבוע, והלכתי קצת לישון.
עכשיו נגיד הבית כאן די מבולגן, אבל אני בוחרת לשבת על הספה ולבהות כדי להחזיר לעצמי נשימה.
דווקא במלחמה (אני מתכוונת בשנתיים וחצי האחרונות), עם כל העומס, חזרתי לקרוא כי זה משמח אותי. אפילו אם זה רבע שעה לפני השינה. אפילו אם זה אומר שאלך לישון קצת יותר מאוחר. רבע שעה טכנית זה לא הרבה, אבל זה יכול לעשות הרבה הבדל בתחושה.
מבחינת ניקיון - שטיפת כלים רק פעם ביום, אני או בעלי. בשאר הזמן הכיור מלא, אין מה לעשות. לפעמים נשארים כלים מהיום למחר. והרבה פעמים חד פעמי.
הספות כאן באופן קבוע עם אוסף חפצים מצטבר, אני לא מתעקשת על הסדר הזה.
קיפול כביסה - פעם ביומיים, שלשה, מנצלת את זה יחד עם סרט שכיף לי לראות. בשאר הזמן יש כאן ערימות ואני שולפת משם.
כשכן מסדרים ומנקים את הבית, אפשר לנצל את זה לזמן זוגי. לסדר יחד ואז גם לדבר תוך כדי.
נכון שלא הכי רומנטי, אבל על הצורך של שיתוף זה יכול לענות
בן 4.5 הוא קצת בייבי בפני עצמו
והתיאור עליו הוא די קלאסי
ועוד תינוק בן שנתיים
והריון
ומלחמה
אין מה לצפות למשהו אחר
זה אובר ממש
אין איך לשרוד את זה בסבלנות/ בשפיות
אם רוצים הורות אחרת
צריך תנאים אחרים
וגם אז צריך לעשות עבודה משמעותית
אישית
הבנת מבט ותחושות של ילד
וגם תקשורת הורה ילד
עם ילדה בת 4 שדורשת תשומת לב... אצלי ראיתי שכמה שאני מצליחה יותר להביא לה את היחס והתשומת לב והזמן האישי מעצמי ככה היא פחות דורשת מעצמה, ואז זה גם פחות בכמות לפעמים וגם בצורות ובזמנים שמתאימים לי.
וההרדמות עובד לי הכי טוב סיפור או פודקאסט שהיא מקבלת כשהיא שוכבת במיטה...
אני מציעה ויוזמת, אבל זה לא עוזר עכשיו.
הוא פשוט משועמם נורא ולא יודע להעסיק את עצמו כמעט בכלל.
אם ישמע סיפור לפני השינה הוא כנראה לא יירדם מרוב שזה יעניין אותו כך היה בעבר לפחות אז הפסקנו
למה את מתכוונת לא יודע להעסיק את עצמו? הוא לא משחק לבד פשוט?
כדאי לדעתי להכין לך מלאי של פתרונות מהירים שכמה שיותר יפחיתו ממך עומס
זמן מסך, המון תעסוקות ןקשקושים שאפשר להוציא כל פעם משתעממים, להפחית סטנדרטים בבית כמה שיותר
ובאמת להיות בחמלה כלפי עצמך, את האמא הכי טובה שיש ועושה יותר מהמקסימום שלך בימים האמת לא קלים האלו🩷
הרבה זמן לא היינו אצל חמי וחמותי, ובעלי רוצה שניסע אליהם. רק מה- אנחנו גרים באיזור בלי הרבה אזעקות והם גרים במרכז....
כבר כמה שבתות רצינו ללכת אליהם, עוד לפני המלחמה ולא יצא, ושבת שעברה ממש הטלתי וטו על זה שניסע כי היה נראלי משוגע, והשבת אני ממש מתלבטת. אני יודעת שאת בעלי ממש ישמח שניסע אליהם, ויש להם ממ"ד בבית, אבל מהצד השני אם נגיע אליהם או שנישן בממ"ד (שנראלי פחות נחמד שכולם יגיעו אלינו באמצע הלילה וזה גם להזיז את מי שישן שם ברגיל) או שנישן במין יחידה קצת נפרדת שיש להם קומה למעלה שבדר"כ זה הכי נוח לנו, רק שקצת קשה לי לעלות במדרגות לאחרונה ובטח אם זה יהיה כמה פעמים בלילה למהר לממ"ד.
לנו בבית אין מרחב מוגן בכלל, אבל להורים שלי שגרים קרוב יש ממ"ד, ואני אצלם מתחילת המלחמה. לכל זה מצטרף גם הרקע שבעלי מאוד אוהב לנסוע להורים שלו (הגיוני סה"כ) ומבחינתו לנסוע אליהם כל שבת שניה, ובפועל מאז שהתחתנו אנחנו משתדלים לנסוע אליהם כל שלושה ארבעה שבועות אבל יותר לכיוון הארבעה פלוס בדר"כ, מכל מיני סיבות. ואם נוסיף לזה את פסח שמתקרב ואמא שלו לא אוהבת לארח קרוב לפסח, ואת זה שלא היינו מלא זמן וגם בפסח למרות שהיינו אמורים להיות אצלם לא בטוח שזה יצא לפועל זה יוצא די הרבה זמן שלא ניסע אליהם ואני יודעת שזה קשה לו, במיוחד שלהורים שלי אנחנו באים הרבה, כי הם קרובים וגם זורמים יותר.
אני ממש רוצה לעשות לו טוב ושניסע לשבת, אבל זה באמת מרגיש לי משוגע לנסוע מהבית שאין אזעקות למרכז. זה הגיוני? או שאני סתם מפחדת? בעלי בצבא עכשיו וקצת מנותק, אז הוא לא כ"כ יודע מה המצב בארץ, אז הוא בעצמו אומר שהוא לא יכול להחליט לפי מה שהוא מרגיש כי הוא לא חווה אזעקות כמעט בכלל
חשוב לי לציין שבעלי יסכים ממש אם אני אגיד לו שאני לא רוצה, ולא יתווכח אפילו או ינסה לשכנע אותי, אבל אני יודעת שהוא יתבאס ממש וגם יודעת שאני לא יכולה להבטיח לו שניסע בשבת הבאה
מה אתן אומרות? זה הגיוני לנסוע אליהם לשבת ואני סתם מפחדת?
אין לנו מקום לארח אפילו אותם, ויש עוד אחים רווקים בבית ואחות שאצלם בגלל שאין לה ממ"ד.
ובכללי לנו בבית אין מרחב מוגן בכלל, אז הם לא ירצו להגיע
אני מתלבטת אם להציע שניסע לאחותו, אבל זה גם נסיעה מסובכת יותר, גם יש להם יותר אזעקות מאצלנו (פחות מאשר במרכז אבל עדיין) וגם אני לא בטוחה שזה יחליף בשבילו את הצורך בנסיעה להורים
לק"י
גם הדרך, וגם זה שיש שם מלא אזעקות.
זה בעיקר הוא
אני חושבת שמה שמפריע זה קודם כל שאני רואה כמה זה חשוב לו, וגם שאני יוצאת הרעה שלא רוצה לנסוע להורים שלו... הוא מבחינתו לנסוע בכיף, והוא די משאיר לי את ההחלטה ולא מוכן להחליט. ואני לא יודעת אם הוא מוכן לנסוע למרות האזעקות או שהוא פשוט לא מודע למצב ולמה שהולך במרכז אז זה נראה לו סבבה לנסוע לשם (למרות שאמא שלו אמרה לו שהיו אצלם מלא אזעקות ולא מומלץ לבוא, אבל גם אמרה שאם אנחנו רוצים אנחנו מוזמנים)
פשוט לא נעים לי להיות זאת שמחליטה לא לנסוע להורים שלו למרות שאני יודעת שהוא מאוד רוצה, במיוחד שזה יוצא כבר כמה פעמים ולא משהו חד פעמי
לק"י
מבינה אותך.
אבל לא הייתי נוסעת....
בעז"ה זה ייגמר ותסעו.
זאת אחת הבעיות, שאני לא יכולה לדעת שניסע בקרוב. עד פסח הגיוני שאו שתהיה המלחמה או שאמא שלו תהיה בלחץ מהנקיונות ולא יהיה לך כוח לארח אותנו, ובפסח אני אמורה ללדת אז לא יודעת מתי יהיה לי כוח לנסוע אליהם לשבת
אולי אם הוא יחזור אני אציע לו, אבל האמת שאם הוא יחזור באמצע שבוע אנחנו כנראה נרצה לנצל את הזמן להיות ביחד
ואיך אתם מסתדרים עם זה? או שלבעלך זה לא מפריע
באמת הזמנים של הביחד שלכם הם יקרים
בעלי היה מאוד שמח ליסוע מצד שני הוא מבין את הסיטואציה..
בעיני זה הגיוני ממש לא ליסוע בסיטואציה כזאת.
כן מנסה לחשוב על פתרונות אחרים, אולי להזמין אליכם רק לאמצע שבוע או מוצ"ש, ואז מקסימום יורדים למקלט וזה לא אמצע הלילה..
בעלי רגיל מאחים שלו שמגיעים פעם בשבועיים אז לקח לו זמן להתרגל שאנחנו מגיעים פעם בכמה שבועות
מצד שני להורים שלי אנחנו מגיעים הרבה יותר כי הם קרובים אלינו והם גם סוג של ברירת מחדל כזאת. וזה כבר יוצא רצף די ארוך, לדעתי הפעם האחרונה שהיינו שם הייתה לפני יותר מחודש
ולא הייתי נוסעת אם אצלי אין אזעקות ואצלם כן
הייתי מבינה מאוד את הרצון של בעלי אבל מסבירה לו מה הסיבה שמבחינתך לא כדאי.
בסוף החלטנו להישאר, בתקווה שנוכל לנסוע בקרוב, נקווה שלבעלי לא יהיה קשה מדי
אין אותי יותר פשוט אין. בעלי עובד כל יום כל היום אני עם הילדים שבתוכם תינוקת בת שלושה שבועות. אין לנו עזרה הילדים חרדתיים עוד מעם כלביא, והמלחמה הזאת רק נציפה הכל עטד יותר. אין אפשרות כמעט לצאת בטח לא בשעות שאני לבד איתם יש פה הרבה אזעקות יחסית והם לא ממושמעים. וכשבעלי מסיים לעבוד הוא עייף כבר. לפני שתגידו אז אין פה בייביסטריות הם הפכו לזומבים של מסך, עצבניים ורבים כל היום. המצב הזה רק מציף למה כמה דחוף חלקם צאריכים טיפול וזה חייב לחכות כמה חודשים מכל מיני סיבות.
אם כל זה לא מספיק חמותי כל יום שולחת לי הודעות אם הכל בסדר ואיך אני מרגישה. זה נחמד מצידה אבל אין לי פניות לענות פעמיים שלוש ביום למישהי שהקשר שלנו מנומס וקר פשוט בגלל חוסר כימיה מוחלט.
אני שבורה בנפש אני לא יכולה יותר לשמוע את הילדים שלי. אמרתי לבעלי שאני הולכת. אני לא יכולה להישאר כבר. הדבר היחיד שאני רטצה זה להיכנס לחדר מלא כלים ולשבור את כולם
עוד לא בת 60.
אני יכולה להבין אותה בגלל פסח וכו.
סתם נפגעתי קלות
