אני טיפוס מפוזר באופן כללי (אינטיליגנטית, אלא מה?
) עוד מרווקותי המאוחרת.
אז עכשיו עם ילדים קטנים הבית מייצר עוד בלאגן. אין לנו הרגלים של סדר למעט יום ניקיון שבועי, בשאר זורמים.
לפעמים נראה שהבית מלא בטטרות ופקקי בקבוקים בכל מקום (לא מתלוננת, ילדים זה אור וברכה שיהיה בריאים).
עכשיו נניח יש כלים בכיור ואני מפורקת מעייפות אחרי יום עבודה, כמה שעות לבד עם הקטנטנים ונוהל מקלחות האכלה והרדמות שזה בכלל גומר עלינו, בכי, התנגדות והתשה שלוקחת המון זמן. אתה רק רוצה להישפך איפושהוא.
איזו מוטיבציה בדיוק אמורה לדחוף אותי לארגן במקום ליפול לישון? בקיצור, קשה.
ואם אני מפוזרת אז יוצא שאני שוכחת בבוקר את עצמי, לשתות, לארגן את הבוקר שלי לעבודה כי הם קמים מוקדם וכל שניה בוכים וקשה לעזוב אותם ולהתארגן וצריך להאכיל ולחתל וכו אז אני לא מטעינה את הפון והוא בפריקה כבר בעשר בבוקר, אז אני שוכחת למלא בקבוק מים, שוכחת להכין סנדוויץ ויוצאת ככה בריצה לעבודה ואז קונה משהו משמין במקום להכין בריא בבית וכן הלאה על זו הדרך.
איך אתה משלב את עצמך עם ילדים קטנים שדורשים ודורשים? וכשיש לך אפס זמן? שמתחלק בין טריליון משימות שרובן אפילו לא שלך.
)