אנונימי (פותח)רשמית הן לא יודו בזה כי היום לא לגיטימי להגיד שרוצים "גבר" / "בחור".
וכן יש משהו מתוק ברגישות.
אבל בפועל רובן לא ימשיכו עם קשר כזה. מכל מיני סיבות. הרבה פעמים גם אדם שעבר הרבה ניתוקים והתרחקויות יהיה עוד יותר רגיש וזה הופך אותו בפועל לפגיע יותר ומוצלח פחות גם בקשר שהיה יכול לזרום.
יש מה לעשות עם זה. אבל זה לא פשוט. בכלל בכלל בכלל.
אני חושב שדתי תמיד יבין יותר את הסיטואציות שאיתן אתה מתמודד. מצד דני,דווקא אדם מבחוץ יכול להאיר לך את העיניים בכיוונים שלא חשבת עליהם.
לטעמי, זה בעיקר תלוי בעוצמת המשבר וכן בעוצמת הפתיחות שלך (בקשר הפוך ביניהם).
מצד שני, יש לי תחושה שאצל הדתיים המדעי נדחק מתחת לדתי, מה שלמעשה כן משפיע על המקצועיות. לא הצלחתי למצוא בחיפוש באינטרנט אנשים דתיים שנתנו לי רושם מקצועי באמת, כזה שבאמת יודע את מקומו מול המדעי.
אבל מבינה אותך.
גם לי יש ניסיון עם מטפלים דתיים שהכניסו יותר מידי אמונה בטיפול ברמה לא מקצועית שהפריעה לי, אבל יש כאלה שדווקא אוהבים שיטת טיפול כזאת.
מטפל טוב אמור להפריד בין האמונות שלו לבין הטיפול.
האם תעיז לספר למטפל דתי דברים שנוגדים את ההלכה ונמצאים אצלך בנפש .
אם כן - לך על זה. אם לא -עדיף לא דתי שלא תרגיש שישפוט אותך (גם אם הוא בפועל לא).
ברגע שהוא מטפל. זה חלק מהמקצועיות.
זה יכול להיות עולם ערכים שקשור לדת ושלא.
יש יתרון למטפל דתי שהוא יכול להבין הרבה יותר טוב ומהר את העולם שממנו אתה מגיע. כמו כן, לעיתים, קל יותר לתת במטפל דתי אמון. נתינת אמון זה הכי חשוב.
יש את עוז מרטין, שהוא מלך!
יש את דרור מעין בבת עין
יש את פייגי ליברמן, שהיא מטפלת מופלאה, בבני ברק ומקבלת גם גברים.
כלומר - יש.
אני בהחלט מאמינה שיהיה לך יותר מדויק מישהו שמבין את נבכי הנפש של שומר מצוות..
מבחינת ההתמודדות שלך -
אני מאמינה גדולה, שהכל הכל הכל מגיע מכאבים של 'הילד הקטן' שלך.
גם המצב שאליו הגעת נובע משם.
קודם כל תהיה רחמן כלפי עצמך.
כואב לך והנפש מגנה עליך עם מנגנוני הגנה... בריחות שונות שמרחיקות אותך מהכאב.
יש דרך להתגבר, ולא רק במובן שתסבול פחות, אלא שתהיה גיבור יותר - אתה תגדל מזה! יתפתחו לך משם כוחות נפש שהיה לך מהם שמחה אמיתית!!
אם אתה רוצה הדרכה בקטנה איך להכנס לעבודה כזאת, מוזמן לפרטי.
או שתלך לעבודה עם דרור מעין....
עוד תראה הרבה אור, בעזרת ה'!!
תתקשר לדרור ותבקש את עצתו למישהו שבאזורך
+972506859447
שתיהן היו מעולות
בדרך עברתי כל מיני, אף פעם לא הרגשתי שהנושא של דתי/חילוני קשור.
מטפלת דוסית אחת נתנה לי אבחנה טיפולית אחרי טיפול ראשון כי אני בת של רב והיא מיד הבינה הכל וכבר לא היתה צריכה לשמוע ממני כלום. עפתי משם כמובן. אחריה הגעתי למישהי חילונית לחלוטין, שדיברה *איתי*, ולא עם מי שהיא חושבת שאני, בלי טיפת דעה מוקדמת. למרות שהיה לה מאד קל להניח עליי הנחות.
מטפל צריך להניח שהוא *לא* מכיר ויודע הכל עוד לפני שהמטופל פתח את הפה. וזה מה שמשנה.
כל מטופל מגיע עם עולם ערכים, תפיסות, הנחות יסוד ששונה בהכרח מזה של המטפל. לפעמים שונה קצת ולפעמים שונה מאד. אבל זה לא רק על רקע דתי חילוני.
הייתי אצל פסיכולוג דתי (די בטוחה שהוא גם רב. מאוד בקטע של חסידות ואני ממש לא. אבל פסיכולוג קליני.)
היה טוב, עברתי בגלל שיטת הטיפול (משיטה מאוד נפוצה אחת לשיטה מאוד נפוצה אחרת) לא בגלל העניין הדתי.
עברתי לפסיכולוגית סופר חילונית. גם אצלה טוב.
מה שחשוב בעיניי זה שכל פסיכולוג שתגיע אליו, יתן לך מקום לשתף גם דברים מזעזעים (לכאורה). כלומר כל עוד זה לא בתוך החובת דיווח שלו. רגשות או מחשבות קשים, מעשים שלא הולכים 100% עם ההלכה/חוק…
לא מדברת על דברים סופר קיצוניים.
בסוף גם הפסיכולוג הדתי נתן לי מקום לשתף בדברים שלא ברוח ההלכה, וגם הפסיכולוגית החילונית נותנת מקום וכבוד לדברים הדתיים.
ודווקא יש משהו מעניין בללכת ללא דתי.
נגיד לא מזמן הסברתי לה על הנחת של שבת. והיא מן הסתם לא חוותה את זה. אבל הייתי צריכה לדייק לה, מה מכל הדברים של שבת נותנים לי נחת וכו'.
מאמינה שגם הפסיכולוג הדתי שלי היה עוזר לי לדייק. אבל יש בזה משהו.
בכל מקרה, חשוב שתלך למישהו שיקבל אותך על מצוותיך ועל עוונותיך.
הייתי נשוי לאישה שחשבתי שהיא אדם טוב בבסיסו, לדעתי היו לנו אפילו זמנים של אהבה עמוקה ועדינה.
קרה מה שקרה ודברים הסתבכו, ובסוף התגרשנו.
קשה לי מאוד עם המלחמה הבלתי נגמרת, הערכאות המשפטיות קבעו כמעט הכול *באופן עקרוני* ושלחו אותנו משם להסתדר ו*לשחרר אותם*.
התנהגות הצד השני מתישה אותי יותר מדי, שם לב שכבר כמעט שנתיים ב"לופ" שלא נגמר (וזה לא שיש דברים אמתיים לריב עליהם, סתם מריחות בלתי נגמרות על דברים שהיו אמורים להסתדר מזמן).
בסוף החיים קצרים, רוצה להשתחרר ולהתקדם, דברים תקועים ונמרחים, ואני קרוב לנקודת שבירה.
כן, טיפול זה חובה, אבל בשל ההתעללות הכלכלית והמריחות של הצד השני, אין לי אפשרות לממן טיפול (וגם כמעט שום דבר אחר).
בתקופה האחרונה אני מרגיש שאני שוקע למקומות שלא חלמתי לרדת ככ רדוד, אני רוצה לצאת מזה.
אני קצת מדןכא, לא מצליח להתקדם בחיים , ללמוד , ובקושי מצליח להתפלל.
אם מישהו יצא מהבוץ הזה אשמח שיתן לי טיפים =)
א. קביעות בשיעור תורה כל יום, בדגש על אמונה והלכה.
מאד נותן יציבות וגם מילוי אמיתי, וחשוב הקביעות כל יום כי רק ככה באמת קורה תהליך.
ב. עיבוד ותכנון. לשבת עם דף ולהוציא לשם מה היה לך היום מה מצא חן בעיניך מה צריך לשנות, מה התכניות למחר ומה השאיפות.
לא לזלזל בזה, בעולם מלא המסיחים שלנו זה כלי מאד חשוב שעוזר לאדם לחזור ולמקד את תשומת הלב במקום הנכון.
ג. תפילות בכוונה מהלב להקב"ה.
חייבת לאמר שכולי התפעלות מכם. זה פורום ממש תורני. ויהודי. וכן. וכואב. ושמח.
יישר כוח!
כמעט כל הגברים ששוקעים בבוץ מתגלגלים גם לצפייה בתכנים לא צנועים. זה לופ שקשה מאוד לצאת ממנו כי
1. זה מאוד ממכר (משביעו רעב)
2. זה גורם לאדם לשנוא את עצמו ונגרר למעגל של אבדן הערך העצמי. במסילת ישרים הרמח"ל מונה את הכבוד ככלי עזר טוב לרצות להיות מוסרי. אדם שהתנוול מאבד את הכבוד ואין לו חשק להתנער מעפר.
שני הגורמים מזינים זה את זה וזה לופ מייאש...
אני אישית לא מאמין בכלל בפיתרון טוטלי או ביציאה מושלמת, אבל לגמרי מאמין ששגרה טובה והבראת החיים יכולים לרפא משמעותית את הנפילה בזה.
"המאור שבה מחזירו למוטב" זה איכות מאוד טובה של התוקה, ששווה לזכור שהיא קיימת גם כשנמצאים בחושך. אם היה לך בימיך לימוד תורה איכותי (שמעורר את הרצון ומחבר אותך לנקודת הטהרה שבך) תזכור שבאופן קבוע זו איכות של התורה ויכולת שלה לפעול על האדם. "הבא להיטהר מסייעין בידו".
יש אספקט של זהירות: *רק אחרי* שהצלחת לעלות ולהיפגש עם הטהרה שבך אתה יכול להתכונן להיזהר מההרגל הרע, לשים לב מראש איזה הרגל גרוע עלול להחזיר לבוץ.
עד שאתה לא עולה מהבוץ ועד שלא נגעת בנקודת הטהרה בך אל תנסה להיות זהיר כי אין לך סיכוי לנצח משם...
לגבי תפילה - הדבר הכי משמעותי בתפילה הוא הידיעה וההסכמה להכיר בכך שאתה אדם גדול בעל נשמה גדולה, ושחז"ל אומרים לך שהמילים הגדולות של התפילה הן המילים שבאמת ראוי שתזדהה איתן. מאוד מאוד קשה להתפלל מתוך הבוץ כי האדם מרגיש קטן, עייף, קטנוני ואפס, ואי אפשר מתוך המקום הזה להתפלל ברצינות... אלה מילים גדולות של אנשים גדולים, ואני כזה קטן ושפל... וההחלטה הבהירה היא ש"יש לך כנפי רוח", בתור עובדה ולא בתור תקווה נואשת. שאובייקטיבית אתה אדם גדול, גם אם אתה לא מרגיש את זה. זו קריאה לאדם להכיר בכך שהחלומות הגדולים שבתפילה, לרפואה, לברכת העולם, להופעת הצדק, לבניין ירושלים - אלה הרצונות הכי אמיתיים שלו.
בחזרה לפתיחה - הלופ של הפורנו הוא כל כך קשה, כי הוא מנציח את האדם בתוך לולאה של קטנות, של עבדות, של מחשבות קטנות ורצונות פרועים... "הקנאה התאווה והכבוד מוציאים את האדם מן העולם"... האדם נהיה קטן מאוד, ומשועבד ב"עבדות חטאית קשה". זה סיוט.
אבל אם יש לך חוויה של לימוד איכותי או זיכרון שלך איפה יש אור מטהר, איפה יש אווירה מנקה, איפה מבריאים - תגייס כוחות להתאמץ ללכת לשם, בשביל שבכלל יהיה על מה לדבר איך ממנפים את זה לשליפה מהבוץ
תחפש את הסיפור על הברון מינכהאוזן ששקע בבוץ - זה לא המודל שלנו 
בהצלחה רבה!
הקב"ה נמצא איתך במצב הזה. גם במצב הזה. תבכה לו. תבקש ממנו. תנדנד לו.
ואתה לא היחיד, כל אחד והנפילות שלו. אבל, שבע יפול צדיק וקם.
אין ספק שתצליח ותעבור את התקופה הקשה החשוכה הזו.
חוץ מלומר לך לא להילחץ ולא להיבהל. תנסה לחזור לעצמך לאט לאט, תעשה דברים קטנים ובעיקר דברים גורמים לך לרצות יותר רוחניות וככה להתקדם.
יש סיפור יפה על ר' ישראל מסלאנט, שפעם מישהו שאל אותו (אולי בהתרסה): "יש לי שעה בלבד לרמוד בכל יום, האם עדיף ללמוד גמרא או מוסר?", ענה לו ר' ישראל: "תלמד מוסר, וככה תגלה שיש לך הרבה יותר משעה".
החכמה היא לא שימור וכמות. החכמה היא למצוא נקודות שגורמות למוטיבציה להגביר את הקדושה.
בעצם התכוונתי לענות לך....
יש את עוז מרטין, שהוא מלך!
יש את דרור מעין בבת עין
יש את פייגי ליברמן, שהיא מטפלת מופלאה, בבני ברק ומקבלת גם גברים.
כלומר - יש.
אני בהחלט מאמינה שיהיה לך יותר מדויק מישהו שמבין את נבכי הנפש של שומר מצוות..
מבחינת ההתמודדות שלך -
אני מאמינה גדולה, שהכל הכל הכל מגיע מכאבים של 'הילד הקטן' שלך.
גם המצב שאליו הגעת נובע משם.
קודם כל תהיה רחמן כלפי עצמך.
כואב לך והנפש מגנה עליך עם מנגנוני הגנה... בריחות שונות שמרחיקות אותך מהכאב.
יש דרך להתגבר, ולא רק במובן שתסבול פחות, אלא שתהיה גיבור יותר - אתה תגדל מזה! יתפתחו לך משם כוחות נפש שהיה לך מהם שמחה אמיתית!!
אם אתה רוצה הדרכה בקטנה איך להכנס לעבודה כזאת, מוזמן לפרטי.
או שתלך לעבודה עם דרור מעין....
עוד תראה הרבה אור, בעזרת ה'!!
שלא סיפרתי מעולם לאף אחד. מוזר איך איכשהו גם הסיפור הקטן הזה התגלגל להישמע או להתנצל כביקורת עליי : "אז חבל מאוד שלא דיברת על זה בזמן אמת, חבל מאוד" אני, מטגרגר מלחזור לחשוב או לדון על אותה תקופה : "מה זה משנה עכשיו, לא חושב שזה חשוב". - "כי איך היינו יכולים לעזור לך ככה? ועכשיו אתה סוחב את זה, שנים, חבל מאוד". אני: עוזב ועוצר את הדיון.
אמא, אני מבין את הכאב שלך, גם לי צר בצערך, אבל הנה, הדבר הספציפי הזה כבר ב"ה מאחוריי. העליתי אותו ממקום של הקשר, ואני יודע שהיה לך קשה לשמוע, אבל לא, לא היית יכולה לעזור לי, לא את ולא כל באי כוחך. אני לא מי שהייתי לפני כמה שנים, לטוב ולרע, אבל גם את לא, ידעת הרבה הרבה פחות, ובטח שלא איך להתמודד עם זה, היית גורמת נזק, סליחה שאני מציב את המראה. חשבת אולי שזאת התחושה שאני חי בה? וחייתי בה גם אז, ולא סתם, אלא כי "נכוותי ברותחין" מה שגרם לי להיסגר ולא לשתף כלום "להיזהר בצוננין"?
היום אני לא נכווה מפליטת פה שלי, והיחס שלך לתוכן מאיר העיניים בשבילך שלך אליה, או אליי בעקבותיה. אבל עדיין לא נעים לי שזאת התגובה. זה עדיין מדליק לי נורית אדומה שאומרת: סתום ת'פה, אל תדבר על מה שעבר עליך, ובטח ובטח שלא על מה שעובר עליך עכשיו. אם אין לה את הכלים להתמודד עם זה אתה עובר על "לפני עיוור".
אז אמא יקרה, לפחות אל תקחי את זה אישית, שאני לא מדבר, לא משתף. אני בוחר ברע במיעוטו, וחושב על שנינו, על טובת יחסינו המשותפים, בטווח הקצר והארוך.
זה לא מובן מאליו ההסכמה לפתוח עם הקרובים לנו, גם אחרי זמן. זה הגיוני שתגובות כאלו יסגרו וימנעו מאיתנו לרצות לפתוח שוב.
ורוצה לומר שאפשר גם לבחור להסתכל על שיחה כזו גם קצת אחרת, באופן שהמראה שתעמוד שם תהיה דווקא מולנו ולא מול האחר.
בעומק, החוויה הזו של להצליח לשתף משהו כזה עם האדם הכי קרוב לנו, שיש מצב שהיינו הכי זקוקים לו באותו זמן, ולא יכל לנכוח שם מכל סיבה שהיא, היא משהו שאני קוראת לו תרגול של ריפוי.
הבחירה למקד מבט בזה שהצלחנו לשתף, למרות מרחק הזמן והלב, מלמדת שעברנו איזה שינוי עמוק ופנימי שמאפשר לנו עכשיו לפתוח את מה שהלב סגר. ההסכמה לתת אמון ולסמוך, ממקום שבוחר לשתף, היא רפואה עמוקה לאנשים שיש להם נטייה להיסגר בתוך עצמם, בגלל שלא היו למי שסביבם כלים להכיל ולהתמודד עם העוצמות שבאו איתנו. כן, לרגישים יש עוצמה.
וגם יש ריפוי עמוק בשיתוף היכולת שפיתחנו להתמודד ולגדול ולצמוח מתוך המשבר שחווינו.
אנחנו מסוגלים לדבר על זה, סוף סוף.
כשמתמקדים במקום הזה שרואה את הריפוי, ובוחר לראות בזה תרגול, הדגש בשיתוף יהיה על ההתרגשות והשמחה שלי שהצלחתי. גם אם זה יהיה חד פעמי, גם אם יקח זמן עד השיתוף הבא. גם אם יש עוד דרך עד שאמצא את הדרך להסביר למי שמולי, למה אני באמת זקוק/ה כשאני פותחת דבר כזה. בין אם זו הקשבה, הכלה ונוכחות שאז נחסרו ממני, ולא ידעתי איך לבקש ועכשיו יש לי מילים ואומץ וחוסן פנימי לעמוד מול החוסר, להודות בו ולבקש אותו ועכשיו יש, ובין אם זה כל דבר אחר.
ועוד דבר שכדאי להחזיק בלב בחמלה גדולה כלפי הדור הקודם, הדור של ההורים שלנו. רובם גדלו במציאות ובתפיסת עולם הישרדותית, כזו שלמדה להסתדר בכוחות עצמה וללכת לטיפול או להיזדקק למישהו אחר נחשב לרוב כחולשה. אז היו להם הכלים שהיו להם. זה לא מרוע חלילה, זה לא מקטנותם, זה הדור והתפיסה שגדלו בה. הכלים המפותחים יותר של ימינו, הניסיון, הפתיחות ועוד דברים שיש בדורנו שלא היו אז, פשוט לא היו. הם למדו להתנהל אחרת, ועם זאת, את מה שלא היה להם הם התפללו שיוכלו למלא ולתת עבור הילדים שלהם.
שלפחות להם יהיה טוב.
ולא תמיד זה מצליח כמו שרוצים, אבל הלב רוצה להיטיב.
הלב רוצה להיות המקום הבטוח והמגן.. ועבורם לשמוע שלא היו שם ולילד נגרם סבל, זו חוויה עמוקה של אשמה שקשה לפעמים להכיל.
אז זה מה שהתבטא באמירה למה לא סיפרת... לא האשמה שלך.
אלא שיקוף של חווית האשמה הפנימית של איך לא ראיתי, איך לא הייתי, והלוואי וידעתי כדי להצליח לשנות, ואם יכולתי הייתי רוצה לקחת ממך את החוויה שעברת ולחסוך ממך את כל מה שעברת בדרך עד עכשיו.
מה אני מנסה לומר?
אפשר לראות בתגובה הזו שלה נורית אדומה מטרגרת שתסגור שוב, או להבין שזו הזדמנות מופלאה לנסות אחרת.
כי אתה אחר. כי גדלת ולמדת איך להתנהל בתוכך ולתקשר ולתווך את עצמך.
ואולי זו ההזדמנות להביא רפואה למקום הזה, שלומד את הכלים הקיימים, שלומד להתאים את השיתופים אבל לא מוותר מלכתחילה על המתנה הזו לקבל את התמיכה שאתה זקוק לה, עוד מאז ובפרט היום.
הלוואי והמילים האלו יביאו רפואה ויאירו נקודת מבט חדשה לטוב.
אהבתי!
לא נשאר מה לומר..
חוץ מלהשתתף בכאב ובקושי.
לפני להבין את ההורים פה, אני מבינה את הקושי העצום לחטוף בוקס בבטן אחרי שאתה אוזר אומץ לעשות שיתוף כל כך אישי, עמוק וכואב ומצפה בסך הכל לאמפטיה שמגיעה לך ביושר...
זה משמח לשמוע שעוד אנשים מתחברים למילים שעוברות דרכי.
ומסכימה עם הנקודה שהדגשת, כתבתי על זה כמה משפטים ומחקתי כי הרגיש אישי מדי, אז שמחה ומודה שהבאת מילים להביע את זה.
ממש כך.
אין שלמות. תמיד, באיזה קטע, ההורה, או בן הזוג או בת הזוג, לא יבינו. זה גורם לבדידות, אבל
אולי זה מה שמבגר אותנו; להבין, שאדם, בן אנוש, לא יכול להבין אותנו עד הסוף, כי הוא...בן אדם.
אולי גם את האמא לא הכילו כל כך, ההורים שלה?
המבוגר האחראי, המבין, המכיל במאה אחוז, המעודד, המנחם, המלטף, הנושק לפצעים, הוא
כנראה רק אחד. הקב"ה. אולי לכן זה קורה כך. אחרת היינו שוכחים אולי לפנות אליו. היינו
שוכחים להבין שרק ממנו הכל. שגם ההורים שלנו, הם בסך הכל...בני אדם. אולי זה
יעזור לנו להתבגר. זה לא אומר שלא תישארנה צלקות ולעתים אפילו פצעים מוגלתייים
שאם מישהו יגע בהם (בלי כוונה), נקפוץ ונזעק.....אבל אולי בעזרת השם, לאט לאט,
הם יגלידו. יתפשו פחות מקום. ידחקו לאיזו פינה ולא יקרינו על הכל.
גם אני רואה בתגובתה של אמא, רצון למנוע ממך סבל וצער שלא עלתה/עולה
בידה.
פתית שלגזו כנראה התגוננות. זו נטיה מאוד אימהית להתגונן במקרים כאלה, כי היא עדיין מרגישה אחריות ורצון לתמוך ולהיות שם בשבילך, ומרגישה חזק את ההחמצה שלה ואת מה שעבר עליך. לכן גם היא חווה בצורה מאוד רגשית כל העלאה של מעשה כזה.
באמת לפעמים צריך לחשוב עם מי לשתף, ובמקרה הצורך לומר שאין בזה שום ביקורת עליה\שמה שהיה צריך לקרות קרה\להתאים את האינטונציה.
בכל מקרה חייבים למצוא דרך לשחרר את כל הרגשות והחוויות האלה החוצה, להשאיר בבטן זה נוראי ומקשה להתמודד ולהתקדם הלאה.
בעצם למה אנו בגרים את עצמו כל כך? למה זה נפוץ כל כך?
זה עיוות איזהשהוא אם חושבים על כך בהגיון (גם אני בין אלה, לצערי).
מה עשינו כל כך רע, ואם כן, אז למה ומה תועיל הביקורת
העצמית האובססיבית הזו?! אולי זה נובע מרצון לשלמות,
או רצון להיות ה כ י טוב, או תפישה לא מאוזנת את
הרצון האלוקי מאיתנו, או חוסר רצון להשלים עם
מי שאנחנו, למה בעצם?
ראיתי לאחרונה 2 ספרים הנראים מעניינים:
טראומות קטנות
כיף (משהו כזה - הרעיון, לעמוד כל בוקר לפני
המראה ולתת לעצמך כיף לידך הנשקפת. ממש כיף -
על המראה!)
בשעה כזו, אין לי כח לבדוק מי כתב את שני הספרים;
אשתדל לחזור. בלי נדר.
אכב, האם הצעתי כבר לפתוח את האתר "התבוננות פנימית"
של ד"ר יחיאל הררי? ביוטיוב. כדאי!
מישהו קרא את "דיבס, הילד המחפש את זהותו"? של אקסלין (אם אני לא טועה)
מאוד כדאי. אנונימי, כדאי לקרוא טיפול בילד שעבר סוג של התעללות נפשית ואיזה
ילד הוא הפך בעקבות הטיפול. נפלא. זהו סיפור אמיתי של מהלך הטיפול.
כל כך מרגש. עד לידי דמעות.
התגובה הזו שלי היא לא לחווית ה"אני לא מובן ולא מוכל" שהמגיב כתב. זה למשהו אחר. איני יודעת
למה זה מופיע דווקא כאן.
אנשים רגישים מאוד (כמו שאפשר לקרוא פה בפורום) חווים את הקלט מהעולם בעוצמה גבוהה יותר מרוב האנשים, החושים מעבירים את אותו מידע אבל המוח פחות מסנן ואז הם יותר קולטים קולות, מראות, ריחות, מגע וכו' ומוצפים יותר מהדברים האלה.
זה תופעה שהרבה אוטיסטים גם חווים אותה אבל לא כולם.
חוץ מזה אנשים רגישים מאוד בדרך כלל גם רגישים יותר בנפש שלהם, הם מודעים יותר לרגשות, לסביבה ולאחרים.
אצל אוטיסטים זה לפעמים ככה ולפעמים הפוך, הרבה אנשים על הרצף דווקא מנותקים מהסביבה שלהם.
חוץ מזה המאפיינים כדי לאבחן אוטיזם הם בגדול קושי חברתי ותחומי עניין מצומצמים. שני הדברים האלה לא קשורים לאנשים רגישים מאוד. לפעמים תחומי עניין מצומצמים ונטייה לקיבעון יכולה לבוא ביחד עם רגישות כי זה עוזר להימנע מהצפה של החושים.
בקיצור, זה אבחנות שונות לחלוטין, אנשים שונים, אבל קיים איזה קו משיק ביניהם.
בספר "המנוי אינו זמין" מאת לאה סמילנסקי, אחת מגיבורות הסיפור מנסה לחבר בין הדברים האלו.
והמסקנא שהבנתי ממנה שזה יכול להיות נכון חלקית, אבל ממש לא באופן גורף.
מישהו עבד פעם בעבודה עם אוטיסטים? אני עובד עכשו כמדריך בדיור מוגן לאוטיסטים וואו אני מותש.
לא מרגיש שמצליח לתקשר איתם איך שהייתי רוצה שזה יראה, תחלס רוב הזמן שאני איתם אני סובל ורק רוצה שיגיע הלילה והם ילכו לישון...
אני מתמודד עם הצורך בלרצות בכללי ואיתם הוא מתגבר אני מרגיש שאני צריך להיות מישהו מסויים ונורא מותש מהלחץ הזה.
קיצר וואו קשה לי אז פורק, ואשמח לשמוע אתכם
צריך כלים כדי להבין ולעזור לאוטיסטים, וזה לא תמיד קל...
ובאמת לאנשים רגישים עלול להיות קשה יותר בעבודה כזו...
(כותבת כאמא רגישה מאוד לילדה אוטיסטית קטנה, שהרבה פעמים מתקשה להתנהל איתה ועם התקפי העצבנות והצרחות שלה...)
בעלי, אגב, מעביר שיעור פעם בשבוע בדירה של בחורים אוטיסטים, ואף שהוא מסתדר איתם טוב מאוד, ואף שיש לו ניסיון מהבית, עדיין לפעמים יש מקרים שהוא מתקשב להבין איך נכון לנהוג - וזה כשמדובר רק בשעה בשבוע...
בקיצור, אין מנוס מהדרכה טובה ומהתייעצות צמודה עם רכז הדירות במערך שבו אתה נמצא.
בס"ד
האם למישהו יש רעיון איך למנוע מתוכונים לכרסם כל דבר העשוי מעץ, בסלון? (מסגרות תמונות, בתוך המזגן מלמעלה, כסאות, פינות בארון הספרים,
כריכות ספרי קודש וכו)?
זו תקווה קלושה, שכן איננו גוזרים להם את הכנפיים ואנו מוציאים אותם לשעות ספורות כדי שיהנו מהכנפיים שלהם...
אבל אולי יש איזה רעיון (אנו מכסים, אבל אי אפשר לכסות הכל!) - בטבע מן הסתם הם יורדים לאדמה רק כדי לאכול,
כך שהעצה להניח על הרצפה צעצועים מעץ וכד' , לא עוזרת.
גם הצעקות: "לרדת מהר!", לא עושה עליהם רושם רב; הם חוזרים מייד וסוקרים אותנו בתמהון.....
תודה.
אבל זה לא ירעיל אותם?
תודה רבה!
וחומרים כאלה ואחרים עלולים להיות מסוכנים להם או לא שווים את ההשקעה כי לכה לא תמנע מתוכים לנקר ולהרוס והיא לא יוצרת שכבה מספיק עבה שתגן
לדעתי חבל על האנרגיות. תשאירי אותם בכלוב וזהו
או שתשחררו אותם ותקחו בחשבון את ההשלכות
אם הם לא יעופו, הם....ישתגעו! הם כל כך משתוקקים לצאת מהכלוב ולהתעופף. הם ממש משוועים לכך. יש להם
ציוצים מיוחדים כשהם מבקשים לצאת. מעולם לא חשבנו, בני ביתי ואני, שככה נתקשר ונאהב ציפורים!
