לפני כמה חודשים אחיינית שלי ביקשה ממני את המצלמה שלי, רצתה לצלם. אמרתי לה שאין סוללות וצריך להכניס בטריות כדי שתעבוד. מה הגיבה המאמינה הקטנה?(מילה במילה דברים שלה):
"לא חשוב, ה' יעזור לי להדליק לא צריך בטרייה... ה' יעזור לי והיא תעבוד".
בשלב הזה התבוננתי מסוקרנת מה יקרה ואיך תגיב, והיא מנסה וכמובן לא עובד לה, והיא מסתכלת עליי עם מצח מקומט, מבקשת עזרה עם העניין ואז אמרתי לה: "אהובה, כדי שה' יעזור צריך לעשות השתדלות, לא מספיק רק להגיד שה' יעזור...".
בתפילת שמונה עשרה אנחנו אומרים (מי פעם, מי פעמיים ומי שלוש):
"רְצֵה ה' אלוקינו בְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל וְלִתְפִלָּתָם שְׁעֵה, וְהָשֵׁב הָעֲבוֹדָה לִדְבִיר בֵּיתֶךָ, וְאִשֵּׁי יִשְׂרָאֵל
וּתְפִלָּתָם מְהֵרָה בְאַהֲבָה תְּקַבֵּל בְּרָצוֹן, וּתְּהִי לְרָצוֹן תָּמִיד עֲבוֹדַת יִשְׂרָאֵל עַמֶּךָ"
תפילה ועבודה, תפילה ועבודה, תפילה ועבודה - יהיו לרצון ואז נהיה מביאים תודה.
התפילה מחזיקה את האמונה, העבודה את ההשתדלות ושניהם יחד את החיבור בין הרצון למעשה.
קחו את זה כצידה לדרך, בכל ניסיון שלכם בחיים וכמובן גם ברווקות, את מה שמלווה אותי בדרך
תזכרו את שני ה'פתקים' החשובים האלו,
הפתק הראשון , להאמין בדיוק האלוקי בכל פרט ופרט בבריאה ובוודאי במהלכים האלוקיים , גם אם אינם מובנים לנו עד הסוף.
במיוחד כשמתארכת (או מסתבכת) לנו הדרך.
לא להתייאש מלנענע ולמשוך בחבל המקשר ולא להפסיק להאמין ולקוות ולהתפלל, כמו שאמר דוד המלך בתהלים קווה אל ה', חזק ויאמץ ליבך וקווה אל ה'. גם אם לא הגיע, קווה.
והפתק השני והחשוב לא פחות, ה'עבודה', העשייה במה שבידינו כל אחד במה שדורשת ממנו העבודה האישית שלו – בהתגברות, בהתבגרות, בוויתור ובצמיחה אישית.
ועוד פתק אחרון חביב וחשוב- המנוחה- (לאו דווקא בדרך של הפסקה) להרפות קצת מהדרך (כל אחד והדרך שהוא עובר בה), לפנק את עצמנו, לקבל את החיבוק החם והמילה הטובה [מוזמנים/ות] .
לתת לדמעות לרדת, ולהיטען לקראת הצעד הבא.
---
תודה ל @אילת השחר על העזרה בכתיבה.
