הדבר ראשון שאישה תעשה זה לחטט ולראות מה מצב הניקיון בבית..

במיוחד שמדובר בחמות שרוצה לדעת עם מי בדיוק הבן שלה התחתן.

במיוחד בשירותים ובמטבח. 

אם הייתי החמות, בטוח הייתי מחטטת מעבר כדי לראות מי זאת האישה.. חחח מודה...

ובטוח שיש כאלה שלא יעשו זאת. אבל לא נראה לי שהן הרוב. בכלל.

המצב הכי טוב, גם בשבילך וגם בשביל חמותך, הוא שתהיו קרובות אחת לשנייה.

לא תמיד זה מצליח (גם חמותי ואני זה לא בדיוק סיפור אהבה...).

אם זה לא מצליח, אז בוודאי שאת לא צריכה להכניס אותה נגד רצונך לביתך ולמיטתך, והתחושה שלך שהבית שייך *לכם* והוא חלקת אלוקים הקטנה *שלכם*, במיוחד בתחילת הקשר, בעייני חשובה יותר מאשר לאפשר לחמותך חופשה בחינם.

למרות שהיא הסבירה לך בצורה הכי יפה ועדינה שאפשר?

להגיד לאשה שהיא תינוקת, שהרגשות שלה הם סתם פינוק ושום דבר מעבר.

לזלזל ברגשות של אנשים זה לא פתרון טוב.

אני לא חוששת מהסדר והארגון - נשואים טריים

הלוואי שזה היה כך, בוודאי שיש לשאוף לכך וכו', אבל ברור שבקרים רבים המצב רחוק מכך - ולדעתי בדרך כלל זה באשמת החמות...

גם אני לא הייתי מוכנה שחמותי תישן במיטה שלנו.

אישית, אין לי בעיה שיהיו לי בבית, כי אין לי מה להסתיר, ואם היה לי, הייתי מחביאה או לוקחת איתי. אבל במיטה שלנו???? אין מצב ..

ב"ה

אבל אני באמת לא מבין מדוע להתנגד?

האם אתם מתארחים בבית שלהם? האם היא לא עשתה בשבילכם פי 10 ממה שאתם עשיתם עבורה?

בגדול הייתי אומר כן ובשמחה. מסדר היטב את הבית מכל מה שלא רוצים בארון סגור וכו. מוודא שלא יהיה משהו שאני לא רוצה שיראו. גם אם זה אומר לסיים תרופה/לשים אצל חברה שמכירה את הסיפור ומוכנה וכו'.

באופן כללי לא כזה משנה לי שאנשים יראו/יחשבו וכו. בעיה שלהם אם הם דוחפים את האף למקום פרטי, לא בעיה שלי. לא מעסיק את הראש בספיקולציות מה יחשבו עלי..

אנחנו נותנים את הדירה לשבתות לשכנים או מכרים כשצריך, כולל את חדר השינה, אחרי שמסדרים היטב לקראת האורחים (לרוב מקובל אצלנו שהאורחים מביאים מצעים, אבל אנחנו מציעים תמיד. לחמי וחמותי אנחנו תמיד שמים מצעים, ולמרות שיש חדרי אורחים אנחנו נותנים את חדר השינה שלנו כי הוא הכי נוח. (מקווה שלא מחטטים במגירות, אבל תכל'ס, לא מעניין אותי)

אנחנו מאוד אוהבים אותם, (אני. אשתי ברור שמסתדרת עם ההורים שלה. אבל הרבה פעמים כשקצת קשה לה איתם אני מרגיע אותה ומסביר איך זה יכול להיראות מהצד שלהם, איך הכוונה שלהם לטובה וכו כדי להרגיע את העניינים לטובה) מסתדרים מצוין. כמובן שיש דברים שונים ומעט מורכבים, אבל הם באמת עזרו לנו כל כך הרבה ויש לי הכרת הטוב גדולה מאוד אליהם. אם הם צריכים משהו ממני, נקודת המוצא שאני מאוד אשתדל לעזור.. 

אם חמיך וחמותך היו רוצים לבוא אליכם וכיוון שאין מקום בבית אז "לישון בחד השינה שלכם", כשאתם נמצאים בו. היית נותן?

גיוואלדדד! לגיטימציה לאנטי-כיבוד-הורים!! שומו שמיים והזדעזעי ארץ!

אז יופי, יש אנשים שמרגישים כך גם כשהם לא נוכחים שם בעצמם.

א קיצר, שום לגיטימציה ושום כיבוד הורים. הכי נורמלי בעולם שאשה לא תרצה שחמותה תסתובב לה בחדר שינה ובמיטה.

ואגב, מספיק פוסקים גם פסקו את זה להלכה, הם ראו ברגש הטבעי והאנושי הזה בסיסיות של צניעות.. (זה קשור גם לתמיהת פשוט אני כאן: מה הקשר לרבנים, וממתי הם מתנגדים לכיבוד הורים? - נשואים טריים). 

אם כאדם לא נשוי אני מבין את הרתיעה מכך שישתמשו במיטה של זוג, כאדם נשוי אני מן הסתם אבין זאת בכפליים.

חוצמזה, טיפה פחות היבריס לא יזיק לך, אני אולי צעיר, אבל יש כאן בשרשור (ובעולם, בכלל) יותר מידי אנשים שטיפה יותר מבוגרים גם ממך כנראה, וכתבו שזה מפריע להם. משומה אתה חושב שרק מה שאתה מרגיש לגיטימי, ורגשות של אחרים הם הבל ותינוקיות. אתה יודע, זה לא מעיד על בעיה בהם, אלא בך....

וכמדומני שלא הבנת את השאלה: שאלתי אם תסכים שההורים שלך יישנו בחדר שינה בשעה שאתם שם. תחשוב שוב..

גם אדם לא נשוי מסוגל להבין שמיטות של זוג זה אינטימי, לא?

אני אולי רווק, אבל לא אינפנטיל.

ושוב: כל כך הרבה אנשים נשואים ומבוגרים פה ובעולם בכלל חושבים כך, אתה לא חושב שאתה טוען טענה דבילית כאשר אתה מאשים את זה שאני סובר כך - בהיותי צעיר ורווק? 

בתור אברך חרדי (...) אתה אמור לדעת את הכלל הבסיסי: "לא ראי זה כראי זה ולא ראי זה כראי זה, וחזר הדין, מה להצד השווה שבהן", למדנות בסיסית כוללת הבנה שאי אפשר לתלות מחצית אירוע בסיבה שלא מיישבת את מחציתו השניה, ובוחרים רק בסיבה המתאימה להיות מושלכת על הסיטואציה כולה. 

והכי הצחקת אותי כשכתבת שאתה מכבד את דעתם... כתבת כאן שזה תינוקי, דימיוני, התבכיינות. לזה אתה קורא כבוד? אני מתאפק לא לחשוב למה אתה קורא "זלזול"...

ולגבי הצניעות וההלכה:

משהו מנותק אצלך. ההלכה היא דבר שמחייב את הצניעות הטבעית ומעגנת אותה. לולי ההלכה היית גם רוקד סטפס בעירום בכיכר העיר?

כשההלכה אומרת שמשהו לא צנוע, היא לא מתכוונת שתכווצ'ץ' עיניים בריכוז עמוק ותאמר בצדקנות כקדוש מעונה "הריני מקבל עלי את ההלכה למרות שאני לא מבין אותה, באמת אני סבור שזה צנוע לגמרי, אבל מה אעשה והתורה גזרה עלי"... היא פשוט מתכוונת שתבין שזה באמת לא צנוע, עובדתית, מציאותית. כמה פשוט.

ובנוסף, כפי שציינתי, ההימנעות משינה במיטת זוג נשוי מעוגנת בדברי הפוסקים. אתה מפלה בין הלכות?

יש כמה מהפוסקים שכתבו שלא לישון במיטת זוג נשוי שמוכרים לישן. קל וחומר היכרות כמו של הורים...

לא דיברתי על זה שענית, אלא על זה שלעגת, זילזלת, השפלת. (פינוק... זה לא שום דבר מעבר... - נשואים טריים מוכר לך מאנ'שהוא?)

מזל שאתה לא חרדי. נחסך מהם פאדיחה. אה?

זה שרבים חולקים עליך למרות שהם מבוגרים ונשואים, מלמד אותנו שכנראה זו אינה עמדה הנובעת מחוסר הבנה של צעירים רווקים. לא כן?

ואם אינך מבין את מה שההלכה מלמדת אותך, וסבור שמצוות צניעות הינה כמצוות פרה אדומה. אתה בבעיה קשה. סלח לי באמת.

זה נכון שרוב הפוסקים לא קיבלו זאת, אבל לא מצינו הכרעה מקובלת (כגון במשנ"ב, או אפילו שו"ע)

אבל הוד מעלתו יהודה החליט שזה לא התקבל, ושלא צריך להתייחס, ושזה גם פינוק בכייני ותינוקי.

חשיבה בוגרת מאוד. מה יש לומר.

(שלא לדבר על כך שגם דבר שלא מחייב הלכתית, שהרי ודאי שניתן לסמוך על הדעות האחרות, וק"ו כאן שזה עיקר הדעות. עדיין לא הופך לדבר בכייני ותינוקי.

ואם כן, אז אני גאה להיות בגנון של רב פפא, בעל המימרא האוסרת. ושל הראשית חכמה לדוגמה, שקיבל זאת. אחלה פעוטון יש לי.)

לא לעגת?? לא לעגת?? 🤦‍♂️😅

לא, אתה לא מבין. אם מבחינתך אתה מקיים דיני צניעות רק כי "ככה כתוב", אבל אל התפתח לך בנפש שום יחס צנוע לנושאים שבצנעה. ואתה מקיים את ההלכה רק כדי לא לקבל גהינם, אז לא, לא הבנת את הנקודה..

"לדעתך" או שזו עובדה? פתח בכד וסיים בחבית...

מכל מקום, אין כאן שום סברת כרס שלי, אני לא אמרתי שאסור, אלא שהסברא הזו כבר קיימת, כלומר שאינה שטות, כלומר שנורמלי שאנשים מרגישים כך. כלומר שאתה לועג לאנשים סתם כי אתה אנטיפת.

תודה. שמחתי לעזור.

הסברתי לך טוב - אני לא אומר שכך צריך לנהוג להלכה. אלא שהסברא הזו מצויה

סברא שקיימת בגמרא, גם אם לא נפסקה להלכה, אינה "תינוקית", לא כן? איך חרדי לתפארת לא מבין את זה, לעזאזל?

את המאירי סתם דחפת לפה בלי שום קשר, אם כי אם אני חושש שיש היום מישהו שמרביץ לאשתו, עם או בלי קמל, זה אנטיפת כמוך שלועג לנשים על רגשותיהן.

הסיוג ממש עוזר, אתה אומר שאתה אנטיפת גם כלפי גברים ולא רק כלפי נשים? וואו, ממש מרגיע.

סברא שאומרת שדבר כזה הוא לא צנוע - פירושו שנורמלי להרגיש שזה חשוף. אבל מובן שלא תבין את זה, כי כאמור - יש לך נתק בין הקיום לבין ההבנה, וכמו שכבר הודית בעצמך - שהלכה לא גורמת לך להפנים מה זה "צניעות" אלא רק לקיים אותה כמי שכפאו שד. לא פלא שתגיד "זה סברא הלכתית אבל רגשית זה תינוקיות".

חתיכת בושה לאנושות.

אין לי שום עניין להמשיך בפרטי, הוא לעג לרגשות של אנשים בפומבי אז אני אתן לו על הראש בפומבי.

גם אם זה לא מוצא חן בעיני מישהו.

בנתיים אין כאן שום קשר לפרוטוקול, אלא רק לאנטיפטיות המגעילה שלך, שמכוחה לעגת לאינספור ניקיות (וניקים) שהעיזו רחמנא ליצן לומר כאן שלא נעים להם שיכנסו אליהם למיטה, שומו שמיים.

נוטה להתחיל להלוות בריבית לילדים שלי.

זה ידוע שהיום זה כבר לא רלוונטי, פשוט לרבנים אין אומץ להתיר...

ההלכה היא לא אוסף חוקים מנותק מהמציאות. כשהלכה אומרת שמשהו לא צנוע - פירושו שבמובן המילולי של המילה - יש כאן חשיפה, חדירה לפרטיות, ביטול אינטימיות. זה המהות של ההלכה.

קשה לך להפנים? אין דבר. תגדל תבין. ובנתיים אל תלעג לאנשים.

זה לא רגשות התנאים, אבל השכל המדובר הוא שכל שקובע מה נקרא "צנוע", זה הכל.

ואם יש סברא שמשהו נקרא לא צנוע, אז ממש לא פלא שבמקרה גם אשה תרגיש שזה חדירה לפרטיות שלה.

כאמור, בנתיים יורת מידי אנשים שגדלו והקימו בית מרגישים עםז ה לא נעים, אבל אתה בוחר לומר (כמו מי שמעולם לא פתח קצות...) שהסיבה שאני אומר ככה היא כי לא התחתנתי.

כן, כי נורא מסתבר שאחרי שאתחתן ארצה שהמיטה שלי תהיה נחלת הכלל. כל כך הגיוני, עד כדי שממש פלא מדוע הציבור הנשוי כאן לא עבר גם כן את התהליך המדהים הזה.

כל הפלפול שלך בטעות יסודו, שכן הגמ' כידוע דורשת ממקרא דכתיב "ונשי עמי תגרשון מבית תענוגיה"  - כלומר, במוצהר, ההלכה בנושא היא פועל יוצא של רגש, כיוון שלזוג לא נח במצבים כאלו - יש איסור לגרום לו את אי הנוחות.

איזה מזל שהגמ', והנביא, לא היו כאן בפורום לשמעו שמדובר ברגשות תינוקיים שלא צריך להתחשב בהם.

ואשתי כנ''ל להורים שלי!!

וכשגרנו בדירת חדר, זה באמת מה שהצענו בשביל לארח אותם (בסוף השכנים נסעו, ונתנו לנו את חדר השינה שלהם).

נכון שיש פרטיות ויש סודות וכו וכו'

אבל להורים צריך לתת הכל כולל הכל, נכון שעל פי ההלכה מחוייבים להשתמש רק בכסף שלהם, אבל מה שזה לא כסף או אם הם משלמים, חובה לתת להם.

הם גידלו את בעלך עשרים ומשהו שנה, נתנו לו את החיים, היו ערים עשרות לילות בשבילו, השקיעו בו מאות אלפי שקלים, טרחו בשבילו אישית עשרות אלפי שעות, ניגבו לו את הטוסיק. אז לא לתת להם את החדר כשאתם לא בבית??? בעיני זה הזוי!! וכמו שאמרו אפשר למצוא פיתרון יצירתי לדברים שלא רוצים שההורים יראו.

מותר לך להרגיש כל דבר.

הכל בסדר.

ופשוט עכשיו זה מתנגש עם רגשות של חמותך, חמיך ובעלך.

בראש סדר העדיפויות (של בעלך ושלך)- אתם במקום הראשון. את אצלו והוא אצלך.

בכל נושא, גם מול ההורים, גם אם לא נעים.

כמובן שיש כיבוד הורים והכל, אבל הזוגיות שלכם, השלום בית, שמזבח מוריד דמעות על פירוקו הוא בראש סדר העדיפויות! זה קודם כל הבסיס להכל.

כמובן שאנחנו לא עקשנים, ואנחנו אוהבים לעשות חסד, והכל אבל לא לשכוח קודם כל לעשות חסד עם בני הבית...

ולכן לדעתי, כאשר לאחד מבני הזוג זה לא נוח להכניס משהו לישון בחדר שינה או בבית בלי שאתם נמצאים, בייחוד שאתם זוג צעיר וטרי ואתם בונים את המקדש שלכם - הבן זוג גובר.

כמובן, תמיד אפשר "לוותר" כדי *לשמח* את הבן זוג - מתוך בחירה ,אהבה, ללא כפיה וכו'.

וגם אם לא - להגיד בצורה יפה להורים, וכהחלטה זוגית.  "זה לא מתאים לנו" - כמובן רק בעלך מול ההורים שלו (ובכלל טיפ לחיים - את מול ההורים שלך, הוא מול ההורים שלו. אם משהו  מהותי מפריע או דברים כאלה רק הוא אומר להורים שלו, לא את...)

אני אומרת בתור משהי שלא אכפת לה להביא את הדירה לחברים שמחפשים, ולבעלי מאד קשה, ולכן עם כל הבאסה שלי אני שמחה, ואני לא נותנת את הבית. כי בעלי יותר חשוב לי לפני שאני רצה לעשות חסד עם כל העולם.
(יש לציין שזה לא שחור לבן, ויש מקרים חריגים כמו נניח חיפשו דירה לשבת לזוג שבא מהדרום כשהיו אזעקות ובשמחה שנינו רצינו להביא...)

חוץ מזה, שאני מאמינה שאם היית מרגישה שחמותך מכבדת אותך ואת הפרטיות שלך, ולא תחטט, היית פשוט שמה את הדברים בקופסא אטומה סגורה ונותנת ובכלל לא שואלת כאן.... 

דרך אגב, לדעתי זה הבדלי מנטליות, ואין מה להשוות בין ההורים וביניכם
אני גדלתי שמקובל להביא בתים, ולכן אם נרצה לארח את ההורים שלי, לא יהיה אכפת להם לישון בדירה אחרת וההורים של בעלי לא גדלו על זה ואין מצב לארח אותם בגלל זה... וזה בסדר ומובן.

ועם כל זה, את מסוגלת בתנאים מסויימים לתת, מה טוב. 

וראיתי שכתבו כאן זה ילדותי ופינוק - אז את ממש ממש ממש לא תינוקית, ילדותית או מפונקת. כל זוג וההתנהלות שלו. כל אחד עם מנטליות אחרת, והכל בסדר גמור.

ותהנו בירח הדבש

ככל שהעיקרון הדתי חזק בבית אז זה פחות אופציה, ונשארים עם ה"פיתו בסלו", כלומר יודעים שיגיע ליל הטבילה וזה נשמר עד אז.

לכן השאלה היא כמה ההלכה נוכחת אצלכם בשאיפה הזוגית.

ברור שכל זה לא מזילזול בדחפים וברצונות הטבעיים שזה דבר משמח בפני עצמו וטוב מאד שקיים אצלכם.

שלישית - ללמוד ביחד, לחזור ביחד על ההלכות הללו, שהן חדשות לכם ואולי לא מספיק במודעות ובכלל - ללמוד משהו ביחד מחזק את היחס המשותף שלכם לתורה.

בהצלחה רבה וברכה גדולה בביתכם

אתם רוצים קשר טוב ומגע וחיבה, וזה מדהים.

מה שצריך לשים לב, זה לשני דברים שפחות קל לראות מהמקום שלכם:

1. ככל שיש יותר מגע אסור ונקיפות מצפון, אתם תחוו את המגע כמשהו שמוביל לתחושות אשם, או שצד א מעיר לצד ב ומנסה למנוע אותו מהחטא. התוצאה היא כמובן בעייתית (ואפילו הרסנית, בטווח הארוך).

2. ככל שיש יותר שמירה, ככה ימי הטהרה הרבה יותר מרגשים ועוצמתיים. שוב, זה מתחיל בקטן אבל ככל שחולף הזמן זה מקבע את ליל הטבילה ובכלל את תקופת הטהרה כזמן של קשר מאוד מרגש ועוצמתי.

עצה פשוטה שלי: זמן הנדה הוא הזמן העי חשוב באמת לבניית הזוגיות, ואם מנהלים אותו נכון, מרוויחים בגדול. תקופת הטהרה, בעיקר כזוג צעיר, גולשת כמעט במישרין למגע וחיבור פיזי וזה מדהים. אבל אם מנהלים נכון את זמן הנדה, בונים את הרובד של קשר בשיחה משותפת, דיבור וסיפור על עצמי. זה מאוד מאוד חשוב, כי תוך כמה שנים שני התחומים האלה יהיו פחות לחוצים לכם, וככל ששניהם ייבנו טוב (מגע נעים מתוך קרבה ולא מתוך תחושות אשם, לצד שיחה נעימה ומקרבת) - צלחתם את החלק הכי בסיסי בזוגיות, ואתם במועדון הטוב של אלו שבונים את עצמם.

כדי ליישם את זה, תפנימו ביחד כמה חשוב גם זמן בלי מגע פיזי ואיך כדאי לנהל אותו בחכמה. תחשבו להעמיס על ימי הנדה שלכם מפגשים של שיח וקרבה שמצד שני לא מאפשרים ככ מגע. יותר יציאות בערב להליכה משותפת, לרכז אז נסיעות להורים ולאירועים וכדו'.

אני חושב שאתם נמצאים בשלב מרגש ויש לכם את הכלים לפתח זוגיות מהממת. מכיר הרבה אנשים שהיו שמחים לחזור לתקופה הזו ולעשות את זה שוב, בצורה נבונה ובונה.

מלא הצלחה יקרים!

ומזל טוב 🍷

פתרונות טכניים כבר כתבו לפניי טוב ממני.

קודם כל הכל תקין אצלכם ואתם לגמרי נורמליים ומצויינים ברוך השם.
זו מתנה וברכה גדולה, המשיכה הבלתי ניתנת למעצור הזו...
מבחינת עזרה טכנית- צעדי תינוק.
כל פעם להחליט על משהו קטן, לא ישר הכל או כלום כי זה קשה.
כל פעם שאתם מצליחים לשמור על הריחוק- לשמוח בזה.

אולי לעזור לעצמכם, לא להיות יחד המון זמן במצב של קרבה,
לצאת יחד למקומות ציבוריים אולי אפילו ליד אנשים אם ממש ממש קשה,
וכמובן להתפלל על זה להשם...
לשים לעצכם גבולוצ קטנים יותר- מה אתם בטוח לא עושים. צעדים קטנים. זה לא המקום לפרט אם באלך בפרטי בשמחה רבה...

מרגש לשמוע את זה,באמת.. מתיקות
 

הפעמים הראשונות היו לנו סיוט ממש

אבל באמת מפעם לפעם זה נהיה יותר טוב ב"ה

ושנה-שנה וחצי אחרי החתונה זה היה לנו הבדל של שמיים וארץ מהחודשים הראשונים...

שולחת חיבוק, בע"ה שה' ישלח לכם כוחות לניסיון הזה, ואם זה מעודד- בע"ה זה ילך וישתפר...;)

ברור שקשה מאד מאד. ברוווור.

אבל זה עניין של החלטה, שרק אתם יכולים לקבל לעצמכם. יחד.

מה שהקל עלינו זה לצאת מהבית יחד כמה שיותר. 

שאין הכוונה שכל היום תשהו בחברת אנשים, כמו להתארח הרבה אצל ההורים וכדו. זה יהרוס לכם את הכיף של הביחד.

אני הייתי ממליץ לטייל ברחוב או בקניון וכדו, שיש אנשים אז המגע תמיד עדין (או לא קיים - עניין של הנורמות שלכם), או לנסוע למקומות ואירועים אבל יש לכם את הביחד של הדרך לשם ברכב וכדו.

מאוד חשוב להתרגל להנות מלשבת לפטפט ולספר על עצמינו ולשתף ביחד, בלי אנשים נוספים ובלי יותר מדי מגע. זה הרגל מאוד כדאי להמשך הזוגיות (יש גם רובד של להעמיק את השיח המשותף, אבל זה לא נשאל כאן ולא כאן המקום לדבר על זה).

באמת יכול להועיל חלק מהזמן לצאת מהבית, מסכים שזו עצה טובה לחלק מהזמן או אפילו להרבה זמן, למי שבאמת לא מסוגל.

אבל, חשוב מאוד באופן כללי לשלוט בעצמנו וחשוב באופן ספציפי שתהיה זוגיות עמוקה ואוהבת גם בלי המגע. לא אומר בהכרח שהייתי מנדב לזה בלי שהתרה חייבה, אבל אחרי שיש את המצווה והאיסור - כדאי לקחת זאת כהזדמנות להעמקה.

הזדמנות לברר שהקשר שלנו הוא קודם כל קשר של נשמות, מתוך כך קשר של אנשים שיש להם ערכים משותפים ועולם ידע משמעותי ועשיר. מתוך כל הקומות הללו ועל גביהן מגיעה, בזמנים המתאימים, גם הקומה החשובה של המגע- שהיא מאוד מיוחד ונעימה ומביאה את היחד שלנו לקומות מדהימות. אבל היחד קיים הרבה לפני המגע.

כמדומני שאצלינו כזוג צעיר (אי אז...), הרבה מהשיחות הארוכות שביססו את היחד התודעתי שלנו - היו דווקא בשבתות שהיינו לבד בבית ואסורים.

ובמהות שמירת התורה והמצוות כולה.

ובפן הפרקטי, אכן מנסים קודם כל להיות בזה *יחד* מתוך הבנה שזה מה שאנו בוחרים וכי זה מה שחשוב לנו,

ומתוך החיזוק הזה כל אחד לעצמו וגם לשני/ה לעשות בפועל דברים שיעזרו - כגון דיני ההרחקות שבאים בדיוק כדי לשים את הגדרות הללו.

כתבו עוד על הפן הפרקטי ומצטרפת לכל דברי החוכמה שנאמרו כאן,

ורוצה גם להוסיף על הפן הרעיוני וההבנתי של הדברים בהרחבה:

בהחלט הזמנים השונים במעגלי החיים (כדוגמת הזמן שאסורים) מזמנים לנו הזדמנות מופלאה ללמוד ולהעמיק בכך יחד, ולגדול בתור הזוג שאנחנו לעוד ועוד רבדים עמוקים.

זו ממש עבודת חיים. 

בהחלט אפשרות של עבודה על רמת קירבה נפשית-רגשית בעוצמה גבוהה בזמנים אלו יכולה לתרום,

גם התכנסות והתמקדות אישית חשובים בפני עצמם

ולשניהם יש מקום, הכל תלוי באיזון העדין והנכון לכם כיחידים וכזוג.

ויש גם נקודה שחוזרת על עצמה הרבה פעמים בתקופה הזו, שהיא נקודת הרגשת הבדידות בזמנים אלו שאסורים. כתבתי עליה בהרחבה בעבר ומצרפת את הדברים גם כאן:

לפעמים עולה אצל האישה, ואולי גם אצל האיש, מן תחושה של "בדידות" כאשר אסורים.

וזו אכן נקודה מאוד עמוקה שלדעתי יושבת איפשהו שם-בנבכי הנפש של הרבה מאוד נשים (וגם גברים) בזמן שאסורים.

וזה ממש לא סתם.

הרי יש שפה שלמה של אהבה (בין היתר, יש 8 שפות של אהבה) שהיא שפת המגע -

שבעצם מי ש"מדבר" בה - אומר ע"י כל סוג של מגע - חיבוק, נשיקה, ליטוף, יחסי אישות וכו' - אומר ע"י כך "אני אוהב/ת אותך"

וגם מרגיש אהוב/ה ע"י מגע שנותנים לו/לה.

עכשיו,

בתקופה שאסורים,

ועוד אחרי החיבור הגדול שהיה שמותרים,

ועוד אחרי הרבה זמן שהייתם מותרים -

פתאום נלקחה מכם השפה הזו!

משניכם!

אז גם בעלך - זה קשה לו

כי הוא אוהב אותך

ורוצה להגיד את זה

להגיד את זה גם במגע

והוא לא יכול!!!

ואת, אוהבת אותו כל כך

ורוצה להיות קרובה אליו

אבל לא יכולה לומר לו זאת בשפת המגע!

ואז מה קורה?

למי שממש קשה, כי הוא ממש "ספץ'"- ממש מדבר חזק ורהוט בשפה הזו של האהבה - הוא לגמרי מרגיש כמו נכה חלילה שלקחו לו את הקביים והוא לא יכול ללכת... כאילו איבר ממשי מתוכו חסר...

ואז מתוך קושי הוא ממש מרגיש חסר אונים!

ומהחוסר אונים הזה באמת לפעמים נוצר ריחוק גם ברגש/בנפש -

*כי* כל כך אוהבים

*כי* כל כך קשה בלי המגע

ולעיתים אפילו מעדיפים "להתרחק" לגמרי כדי שלא יהיה קשה מדי עד בלתי אפשרי

וגם כדי לא ליפול.

 השורש החיובי של זה כמובן מראה עד כמה אהבה ענקית וקירבה ענקית *כן* יש ביניכם!

שעד כדי כך אתם מפחדים לא ליפול מרוב שהתשוקה והאהבה ביניכם חזקה!

שעד כדי כך אתם מרגישים חסרי אונים בלי יכולת המגע הזו

שעד כדי כך לפעמים הנפש ומנגנוני ההגנה מעדיפים להתרחק כי פשוט לא יכולים ככה בלי המגע!

אם מבינים את השורש של זה,

את המקום ממנו הכל קורה -

זה מאוד יכול להרגיע את הנפש.

כי דווקא כאשר אסורים יכול לעלות רצון יותר חזק לקירבה נפשית ומילולית

אך לעיתים מרגישים, כמו שפירטתי קודם, בדיוק להיפך

ואז התסכול גדול שבעתיים

גם אין שפת המגע

וגם אין את שפת המילים

אז כאילו מה? אז מה כן יש?

מה? כל מה שאנחנו זה רק מגע?

מה, למה אנחנו כ"כ רחוקים?

מה, הוא כבר לא אוהב אותי?

מה, הוא רק רוצה אותי כשמותר לגעת? ואני אותו?

מה יש לנו?!

אז על כל השאלות האלה לענות - ממש ממש לא!

יש ביניכם קשר שלם!

אהבה שלמה ואמיתית

אתם פשוט אנושיים!

פשוט לקחו לכם שפה! קביים, איבר, פה, יכולת התבטאות!

והריחוק הוא לא אמיתי אלא רק כמו מסכה לתסכול וחוסר האונים שהנפש מרגישה *כי* היא רוצה להיות כל כך קרובה!

עכשיו זה חשוב חשוב חשוב

אני כותבת את זה לך, לעצמי, לכולן

וכ"כ למה?

כי דווקא בימים האלו,

הימים שאיש ואישתו אסורים,

הם ימים שחלילה "מועדים לפורענות".

הכוונה שחלילה חלילה בגלל אותה הרגשה בנפש

אותו איש

או אותה אישה

יכולים "להאמין" ו"ללכת שבי" אחרי הרגש המתעתע והשקרי הזה של ה"ריחוק" לכאורה

ולחשוב שהאישה שלהם/האיש שלהן רחוק מהם

ואז זה כר פורה לחלילה ריחוק אמיתי

ע"י קשרים אסורים ל"ע

או מריבות

ויכוחים

צעקות

חוסר הבנה

רצון למלא את ה"חלל" הזה בהתכתבויות או דיבור עם גבר אחר חלילה,

או לצחוק ממישהו אחר חלילה,

או כל דבר שמכניס גורם זר בקשר המקודש בינינו

וכל דבר שהוא לא מקרב בינינו אלא מרחיק

כיוון שאין ואקום בעולם.

איפה שלא נכניס את הטוב - ישר יש בור פעור לרע.

וישר צריך למלא אותו!

כמו שכתוב בתורה "הבור ריק"

ומפרש רש"י מים אין בו

אבל נחשים ועקרבים יש בו!

ז"א, אם אין את הקירבה

אז חלילה הפוטנציאל לרע ולריחוק עוד יותר גדול!

וצריך להיזהר שבעתיים!

צריך ל"סור מרע" שבעתיים!

ואז "לעשות טוב" שבעתיים

לא לדבר עם מישהו שאסור (תמיד כמובן!)

לא לריב מריבות מכוערות

להמשיך להבין אחד את השני

כן להסתכל בעיניים (אם מתאים לכם, אני חושבת שזה חשוב)

כן לצאת יחד דווקא כשאסורים לבילוי רק בלי מגע

כן ליצור זמן ומרחב לזוגיות - זמן, פניות ומקום לזוגיות,

כן לדבר על הדברים

כן לומר במילים "אני אוהבת אותך"

או בפתקים

או מחוות

או חיוך

כן להתמלא במה שכן יש

במה שכן היה

להיזכר בזה

לזכור את זה

להפנים את זה

להסניף את זה עמוק לתוכנו

ובשאר הזמן?

בשאר הזמן להבין את המקום בנפש של זה.

ולשחרר.

להרפות.

ככה זה.

אי אפשר תמיד מושלם.

אז להכניס גם דברים טובים *אחרים* אבל שיהיו *טובים*

זמן למרחב *האישי* של כל אחת ואחד מאיתנו

זמן יותר לפיתוח תחביבים

זמן יותר ליציאות עם אחות/חברה/אמא/אחר

זמן יותר לפתח דברים בעצמך ובעולם האישי שלי ולהשקיע בזה יותר

זמן יותר לבקר הורים ומשפחה

זמן יותר לישון

זמן יותר לראות סדרות אולי, או כל דברים שאוהבים וזה דורש רק אחד ולא זוג

וכמובן גם אישך אותו דבר - יקדיש את הזמן להתמלא ב*אני* שלו

זמן יותר לעצמו

לעבודה/לימוד תורה

לחברים

ליציאות עם משפחה וחברים

לפיתוח עצמו ותחביבים שלו ויצירתיות שלו

ואז

כאשר המקום של זה בנפש קצת נרגע

אפשר לאט לאט לראות גם את הברכה בזה -

שזה באמת באמת מאםפשר גם זמן לגדול בתור יחידם ולא רק בתור זוג,

ואז אותם שני היחידים האלה יגיעו לטבילה ולמפגש המחודש עוד יותר מלאים

עוד יותר שמחים

עוד יותר *הם*

ומתוך המקום האישי השלם הזה - גם הזוגיות תהיה שלמה יותר

כי כאשר כל אחד מרגיש *עם עצמו* ועם *עצמה* טוב ושלם - הזוגיות היא הראשונה להרוויח מכך! (וגם להיפך כמובן!)

ואז יש גם את הגעגוע

והציפייה

והכמיהה

והתשוקה

ואת החיבור המחודש שהוא ממש יכול להיות עם פרפרים בבטן ממש כמו ואפילו עוד יותר מיום החופה!

ולהכניס עוד עומק וגיוון וטוב שלם בתוך המרחב הזוגי שלכם בתחום האישות ובכל התחומים.

אני קוראת לזה (לתקופה שאסורים) "שעת האפס"

שכאילו אנחנו, הנפש שלנו, כמו שעון,

שצריך מדי פעם להתאפס

לאפס אותו.

כי אם לא הוא משתגע ולא מראה את השעה הנכונה

אבל כאשר מאפסים אותו

ונותנים לו את היחס הראוי לו - הוא ימשיך להתאפס על עצמו ולהרואת את השעה הנכונה

ממש "אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ" -

שיש כמו שטח אפור כזה שהוא הזמן שאסורים בו, תקופת הריחוק בנידה,

שמה שיכול לתרום ולעזור לאפס אותו זה מה שכתבתי קודם - להכניס טוב ולא רע,

למשל סרט, שיר שכותבים או שרים עליכם עם תמונות שלכם מכל הזמנים, ממש להקדיש באופן *אקטיבי* זמן ב"להעיר ולעורר" את האהבה עד שתחפץ בזמן הזה שזה דורש יותר אנרגיה,

אז כן, לעשות קליפ מכל הסרטונים והתמונות שלכם,

לדבר על הילדים החמודים

להקדיש יותר זמן לילדים החמודים

לשמוע שירים שמקרבים ומחזקים

לרקוד

לראות סרט שיכול לקרב (לאו דווקא ביחד, הכוונה לקרבב את הלב שלכן בנפרד לשני ולתחושת הקירבה)

בילוי יזום יחד

שיחה טובה

מבט בעיניים א ר ו ך

ממש להעיר את הקירבה הזו

כמו שעון מעורר

ואז,

במקום ללכת ולהיות בשטח האפור - שיכול לזמן את כל הרע והריחוק והדברים הרעים חלילה שפירטתי למעלה -

ללכת לשטח הלבן, או הורוד - ששם הכל טוב, ומקרב, ונכון, ואמיתי ולא מזויף, גם בטווח הקצר וגם בטווח הארוך.

למשל להוסיף עוד פגישה עם אחות

עם חברה

לצאת לאוויר עם מוזיקה

לישון

להסניף את הילדים

להתפלל על זה ולהתפלל בכלל

להתחזק

לראות סרט טוב

לראות תמונה שלכם יחד

ליצור משהו

לעזור למישהו - בטוב

ממש להתכוונן לזה!

לדבר את זה.

לשהות לבקש מהשם את זה.

במילים פשוטות.

כל יום.

ואם קשה אז יותר חזק לבקש.

ותמיד תמיד לחשוב

מהי מטרת העל שלי? למשל זוגיות טובה לנצח ובית שלם ושמח לנצח -

אז מה מקרב אותי למטרת העל הזו שלי?

ומה מרחיק אותי ממטרת העל הזו שלי?

וכ-ל מה שמקרב אותי למטרה - לעשות!

וכ-ל מה שמרחיק אותי מהמטרה - להתרחק!

ב"הצלחה רבה, מאחלת לכם שתזכו לצמוח ולמצוא המון מתנות דווקא בתוך התקופות שאסורים, ומתוכן להעמיק ולשמוח עוד יותר גם בתקופות שמותרים 🙏🌹

אז מן הסתם הם יצחקו, ידברו, יקשקשו... 

אם הוא לא לומד הוראה והוא לא מתכוון לעבוד בישיבה,

אז זה לא כל-כך שונה מאינספור פגישות שיהיו לו גם בעבודה.

(אני יודע שלא עניתי לשאלה שלך, רק הרחבתי אותה...)

אין נכון או לא נכון.

לאחת זה יפריע-וזה בסדר.

ולאחרת זה לא יפריע-וגם זה בסדר.

אבל אם זה מפריע לך,פשוט תגידי לו.

תשתפי אותו בתחושות שלך.

אצלה בבית או במקום ציבורי, כמו בספריה?

זה  טבעי שדברים כאלה מעוררים מחשבות ורגשות, במיוחד כשאתם זוג טרי והקשר עוד בבנייה והתגבשות. זה ממש לא משהו לחוש עליו אשמה או לחשוב שאת "מגזימה".

אבל כיוון שההקשר הוא נטו לימודים ולא בילוי חברתי נניח של קולגות מהעבודה ,  לצורך השלמת חומר חיוני שהוא הפסיד עקב המילואים – זוהי מטרה פרקטית, ברורה ומקצועית. זה לא "בילוי" או "יציאה".

אם הם אכן ישבו בספריה - זו התנהלות שגרתית ונורמלית של חבורות סטודנטים.  

אם בפעם הזו נפגשו בבית שלה, לגיטימי לבקש שלהבא ישבו במקום ציבורי  

יש הרבה חברויות בלימודים ובעבודה שלא מתפתחות למקומות שהפנטזיות של כבודו הולכיהם אליהם.

זה לא הופך את זה לטוב או לרע, אלא בעיקר שצריך לדעת לשים דברים בפרופורציות ולהבא להציב גבולות (נניח, שבפעם הבאה ייפגשו אצלכם בבית, או שייפגש עם אחר/ת).

מחשבה פסימית מיידית או תגובה קיצונית יכולים להזיק מאוד, בין אם החשש מוצדק ובין אם לא.

השאלה אם יש לו ברירה.

אבל כמה נקודות ציון

א האם יש איסור ייחוד. אם כן אז זה פשוט אסור .

ב האם חד פעמי/ פעמים בודדות/ סדרה של שיעורים

ג האם יש רעשי רקע שיגבירו צניעות או שיגבירו קלות דעת

ד מה הסגנון של הסטודנטית המדוברת

הצלחה רבה 

לק"י

לא קשור לאם סומכים על בן הזוג או לא.

ובעיני, אם לך זה מפריע, הכי לגיטימי שתבקשי ממנו ללמוד עם גבר.

אולי לא הייתי באה בדרישה, אלא מבקשת ומקווה שייענה לי.

עדיף ללמוד בזום ביחד ולא פיזית ועוד יותר עדיף ללמוד עם גבר..

זה די פשוט ובסיסי

הטקסט מדגיש את רעיון “נר איש וביתו”: חנוכה הוא זמן לחזור לבסיס הזוגי – איש ואשתו, פנימה אל הבית והקשר. מתוך חיזוק השלום, הקרבה והתקשורת בבית, ניתן להשפיע גם החוצה. הוא קורא לראות את בן/בת הזוג במבט על, מתוך הכרה בטוהר הנשמה והכוונות, גם כשיש פגיעה או משבר, ולזכור שדווקא הקושי הוא הזדמנות לצמיחה, תיקון והעמקת האהבה.

עוד מודגשת החשיבות של בלעדיות, נאמנות והשקעה רגשית בקשר הזוגי: לראות חיים רק עם בן/בת הזוג, להשקיע בהם את כל הטוב, החיבה, העזרה והשמחה, ולא לפזר את הכוחות החוצה. אהבה זוגית מתוקנת מביאה טוב לשני בני הזוג, לילדים, ולעולם כולו – והיא האור האמיתי שנדליק, במיוחד בימי חנוכה.

(GPT)

א. העזרה של בעלך לאדם בודד

ב. חוסר בגבולות בעזרה

ג. חוסר בתקשורת בינך ובין בעלך ותחושה שהוא לא רואה אותך ואת הצרכים שלך, או אולי לא נפל לו האסימון שהוא בזוגיות וצריך לשנות פאזה

ד. מעורבות גבוהה של המשפחה שלך ושלו

אתחיל מההתחלה.

בעלך עוזר לאדם בודד, זה מאוד יפה. הוא עושה איתו חסד.

גם אמא שלך עשתה חסד דומה וזה מקסים. חיובי, ומעיד על נפש טובה.

הבעיה מתחילה במינונים... כאשר זה נמשך המון שעות, חוזר הביתה בשעות לא שעות, מצפה גם ממך להיות שותפה למרות שזה לא מתאים לך, זה כבר הופך להיות עוול ולא חסד.

כי זה חסד על חשבונך וגם חוסר הגבולות הזה מטריד, גם אצל בעלך כלפי עצמו זה ברמה חריגה ומשהו בקשר הזה מאוד מוזר.

ברור לי שאת מנסה להסביר לו את זה והוא לא מבין.

השאלה היא מה יש לכם בזוגיות מעבר לדינמיקה הזו, האם יש לכם מכנה משותף? שיחות? מחוות הדדיות?

למשל, האם את חושבת מה יפנק אותו ומה חשוב לו?

האם את מרגישה שאכפת לו ממך?

האם אתם יוצאים מדי פעם, מפטפטים, מתחבקים וכל מה שמעבר?

ומה היה לפני החתונה, היה לו את הקשר עם האיש הזה?

האם דיברת איתו על זה פעם בנחת או רק בעצבים או רק דרך קרובי משפחה?

תקשורת זוגית אמיתית לא אמורה לעבור דרך חמותך או האחיות שלך או שלו, אם הוא מדבר עם אמא שלו על להתגרש ממך וגם את פונה אליה ככתובת "קחי אותו תחנכי אותו" שניכם צריכים לעשות איזה סוויצ' בראש.

להפנים שהקשר הזה הוא אך ורק שלכם ולא קשור לסביבה, אתם שני אנשים בוגרים שנחליטו להתחתן וזה שלכם.

שימי גבול מאוד ברור מה את מוכנה ולא מוכנה לעשות בשותפות שלך במצווה הגדולה שבעלך עושה.

למשל - שיעזור לו רק בשעות שהוא לא בעבודה ואת כן בעבודה (אם יש כאלה). או רק יום בשבוע. או רק לבשל לו אבל לא להסתובב איתו. וכו'.

מה שמתאים לך, מתוך ראיית הטוב.

יכול להיות שכמה מפגשים בודדים עם יועצ/ת זוגי/ת יעשו לכם טוב ויאפשרו לכם לדבר על זה בנחת כי נשמע שמשהו בתקשורת ביניכם לא 100%, לפחות ממה שאת כותבת.

מהניסיון שלי זה ממש יכול לעזור להציל את הנישואים.

בהצלחה יקרה!

מציע לנסות ללכת ביחד לטיפול זוגי ופשוט להעזר במטפל/ת לתקשר. תשמעי איך בעלך רואה את הדברים ואת חלוקת המשימות, הוא ישמע אותך ותראו ביחד איך מסדרים את החיים עם פרופורציות.

לוקח כסף על הבישול כי... חשמל ומים?

אלה שני הרכיבים הכי זולים בבישול.

החלקים העיקריים זה זמן עבודה וחומרי גלם. 

או שהוא מצא חבר שהוא נהנה איתו והוא יכול להתנהג כמו רווק

או ללכת למחוזות רחוקים יותר כמו קשר של ניצול.

הקשר עם המשפחה שלך לא רלוונטי למקרה הספציפי אבל רלוונטי לתקשורת ביניכם, גם איתך אין תקשורת?

לחזור כל הזמן ב3-4 זה לא תקין.

מחילה, עניתי לך אתמול (לא גילית סוד, זה ידוע בפורום) כי הייתי בטוח שמי שבפורום נשואים מחפש מטפל - מחפש לעצמו מטפל זוגי. אבל אם אתה בסה"כ רוצה לברר משהו כללי - אין צורך לאסוף כאן מידע.

מה ההכשרה שלכם?
כמה שנים אתם במקצוע?

מה היקף העבודה?

מנסה להשיג.

המושג 'מטפלים' הוא עולם מאוד רחב והתשובה לשאלותיך תהיה שונה מאוד מאחד לשני. אם אתה רוצה ללכת למישהו לטיפול, הגיוני לשאול אותו את השאלות הללו באופן אישי, אבל לא חושב שדרך הפורום.

גם מה גובה המשכורת וכמה יש להם ביו''ש.

המטרה שלך לא ברורה, (ואם כבר נראית כחשודה) ולכן אין רצון לעזור לך.

אתה שוקל ללכת לטיפול? אתה שוקל ללמוד טיפול? או שאתה סתם רוצה להסביר שהכל חארטה?

תסביר מה אתה צריך, תקבל תשובות למה שאתה צריך.

למרות שהן לא היו מעוניינות בכך.

מניחה שיש במגוון מחירים, ואולי אפשר להכין ערכות ולהכין בלי הדרכה.

הכיף מבחינתי בזה שאפשר לפטפט תוך כדי.

כמה אתן מוכנות להשקיע פר משתתפת?
ואם לא דחוף לכן מפעילה מבחוץ אפשר סדנת DIY פשוטה יש מלא אופציות

עיצוב שוקולד לפרלינים

ציור בקפה

יש לי המלצות..