המקובל בעיניי הוא שענווה זה לא חלילה שאתה לא שווה כלום.
אלא למי לייחס את הכוחות שלך.. לה' כמובן
או בניסוח אחר הטוב שבי לא אמור לגרום לי להתגאות.. ואדם אחר היה מצליח יותר אם היו לו את הכישרונות שלי..
אבל הרמק כותב בתומר דבורה "וְהִנֵּה עִיקָר הָעֲנָוָה הוּא שֶׁלֹּא יִמְצָא בְּעַצְמוֹ עֶרֶךְ כְּלָל, אֶלָּא יַחְשֹׁב שֶׁהוּא הָאַיִן, וּכְמַאֲמַר הֶעָנָיו (שְׁמוֹת טז, ז): "וְנַחְנוּ מָה כִּי תַלִּינוּ עָלֵינוּ". עַד שֶׁיִּהְיֶה הוּא בְעֵינָיו הַבְּרִיָּה הַשְּׁפֵלָה שֶׁבְּכָל הַנִּבְרָאִים, וּבָזוּי וּמָאוּס מְאֹד. וְכַאֲשֶׁר יִיגַע תָּמִיד לְהַשִּׂיג הַמִּדָּה הַזֹּאת, כָּל שְׁאָר הַמִּדּוֹת נִגְרָרוֹת אַחֲרֶיהָ. שֶׁהֲרֵי הַכֶּתֶר הַמִּדָּה הָרִאשׁוֹנָה אֲשֶׁר בּוֹ, שֶׁנִּרְאֶה עַצְמוֹ לְאַיִן לִפְנֵי מַאֲצִילוֹ, כָּךְ יָשִׂים הָאָדָם עַצְמוֹ אַיִן מַמָּשׁ,
וְיַחְשֹׁב הֶעְדֵּרוֹ טוֹב מְאֹד מִן הַמְּצִיאוּת!!!..
למשהו אולי יש ישוב לדברים איך הם כן עולים בקנה אחד עם ההבנה המקובלת יותר של הענווה?
