לפעמים מסתכלים סביב ורואים את הקשיים של האנשים האחרים.
כמה כאב, צער, קושי
וכשמשווים את הקשיים שלנו לשלהם - הקושי שלנו מתגמד, וקולטים כמה המצב יכול להיות קשה ומסובך יותר.
עכשיו בנתים זה נשמע חיובי..
כאילו, זה מאפשר לאדם להתעודד ולראות כמה המצב יכול להיות יותר גרוע ולשמוח בחלקו.
אבל אני מרגיש שיש פה גם צד הפוך שיכול לסבך. יש בזה משהו שלא מאפשר לנו לכאוב.
שעוברת מחשבה: "איזה זכות יש לי להתלונן\לבכות\להתעצב כשיש אחרים שסובלים פי כמה וכמה ממני? תשתוק ותשמח במה שיש לך".
ואני חושב שזאת טעות.
מותר לך לכאוב.
מותר שיהיה לך קשה.
זה שיש מישהו אחר שיותר כואב לו לא מפחית מהצער שלך.
אמנם תמיד טוב לראות דברים בפרופורציה, אבל צריך לזכור שגם בפרופורציה הנכונה יש את הנקודות הקטנות השחורות שמפריעות ושמצערות אותנו, ומותר לנו לבכות עליהם.
והיכולת לאפשר לעצמינו לכאוב היא חשובה. ממש!
זה משחרר.
זה מקל.
זה טוב.
(זה מהנה?)
ולכן אני חושב שמצד אחד אמנם יש משהו מאוד חיובי ויפה בשרשורי הפריקות כאן, שנותן מקום לשפוך ו"להרגיש את הקושי" דרך הכתיבה.
אבל צריך לזכור את הנ"ל, שלכל אחד יש את הקושי האישי שלו, וגם כשיש מישהו שכואב לו מאוד מאוד - עדין גם לכאב שלי יש את המקום שלו והכבוד שלו.
