בעל מתוק
חמוד. צדיק. לב זהב. בעל מדהים. בבסיס שלו לא אופי של דיבורים.
בזנן האחרון משהו עובר ואני לא מצליחה לשים את האצבע.. אולי תעזרו לי להבין אותו? או לאסוף יותר אמפתיה או כוחות עד יעבור זעם?
אז משהו עובר...
מרגישה שיותר מידי פעמים הוא הופך זבוב לפיל... חוסר סבלנות ל"פדיחות" או טעויות למינהם.
מאז ומעולם הוא כעס כשלא הובן כמו שצריך או שלא זכרתי דברים מסויימים שהיו לו חשובים. או סתם כשמשהו לא הלך לו, או תקופה עמוסה- היה גורם לו להיות לחוץ, כועס, ממהר כזה...
אבל ברמה שהיתה סבירה. וגם היה קורה פעם ב...
לפיסכולוגיה בגרוש שלי, תמיד הרגשתי שזה קשור לבית שבו גדל- הורים שעטפו ילדים בצמר גפן, כמעט ולא היו להם התמודדויות, וכשבנאדם גדל וצריך להתמודד-בטח אם יש כמה דברים בו זמנית, ובטח אם משהו לא תמיד הולך כמו שרציתי- זה שובר אותו ומבאס ברמות. לא ברמה שזה גורם לשיתוק אבל דרמות פנימיות כאלה... של חוסר כח ועצבים ולחץ...
אני רואה את זה גם אצל האחים שלו האחרים (רווקים) וגם באיך אמא שלו עד היום חיה... מנסה לרפד לילדים שלה את הכל. ואם יש קושי אפילו קטן זה די סוף העולם.
כלפי חוץ אף אחד לא ירגיש, אבל בבית הכל יוצא. עצבנות, כעס.. כזה. לא מצליחה ככ להסביר.
אני למשל- חיה עם זה יותר בשלום. מבינה שהחיים לא מושלמים, מנסים, טועים, מצליחים או שלא מצליחים, תקופות עמוסות, מוותרים על דברים.. כזה. יותר שלוות נפש בקטע הזה.
לא עושה דרמה כמשהו לא מצליח לי- וגם אם כן- לרוב הדרמה חולפת מאוד מאוד מהר (ברמת הדקות).
אבל בזמן האחרון... זה קצת בלתי נסבל מבחינתי...
גם כי לפעמים מרגישה שזה יוצא בכעס עלי או בביקורת עלי- וזה ממששש לא מתאים לי.
סתם לדוגמא. קצת קיצונית אבל היא קרתה לא מזמן וזכורה לי.
קניתי לפסח טפט כזה להדביק על השיש.
הוא שטף את הבית וראה את הטפט- שאל אותי- את קנית? אמרתי כן. חשבתי לעצמי שיחמיא לי, איזה אלופה שזכרת... אבל לא החמיא (לא חריג, אמרתי, לא איש של מילים) אבל ככה חשבתי שאמר בליבו וככה פירגנתי לעצמי ושלום.
אחכ כשהכשיר את המטבח (הייתי בעבודה) כתב לי כמה הוא שונא את הטפט הזה, וכמה סיוט להסתדר איתו ושלח תמונה שיצא מכוער ממש למרות כך המאמצים. באמת היה מכוער.
התבאסתי איתו שבאמת יצא מכוער ואיזה באסה שככה... וזהו. בלב שלי: באסה, אין מה לעשות, כולה שבוע, נהיה חזקים, העיקר השיש כשר 
חזרתי הביתה, הבנאדם כולו עצבנייייי.... איך כל שנה אני קונה את הטפט.. כל שנה הוא מסתבך איתו... שונא אותו.. לא מסתדר איתו.. והכי הרגשתי שהוא כועס עלי ש"כבר אמר לי את זה שנה שעברה ולמה קניתי שוב"... אז התנצלתי ואמרתי שבאמת לא זכרתי שהוא ביקש שלא נקנה.... שאלתי אותו- מה עדיף? נייר כסף? אז הוא ענה שלא כי זה שורט..
אז שאלתי מה הוא מציע..
הוא שוב חזר על זה שאיך לא זכרתי... וכאילו התעקש שאני אחראית לכל הסבל שלו כי אני לא זכרתי וקניתי שוב ובגללי...
עכשיו אני הכיייי לא טיפוס של "בגללי בגללך". הכי לא.
מאמינה שכולנו עושים הכי טוב שיכולים. בטח בין בני זוג.
חוץ מזה- בלב שלי- תגיד תודה שבכלל חשבתי על זה וקניתי... אתה לא עשית שום קניות לחג...
וגם. (ואת זה אמרתי לו ברגע ששיקפתי לו שאני מרגישה שהוא מאשים אותי בזה ואכן הוא הסכים איתי שהוא מאשים-) שאם כבר, האחריות שלו היא בדיוק כמו שלי- ברגע שראה את הטפט, היה יכול להתכבד , ללכת לסופר ולקנות משהו אחר שיותר טוב לו.....
לא מתאים לי האשמה שלי במשהו שהוא היה יכול גם לשנות.
אבל הכייייי מפריע לי..זה שהרגשתי שהוא מוציא מפרופורציה את כל עניין הטפט.....
כאילו. אוקיי.
נגיד שנעשתה פה טעות. נגיד שאני אחראית בלעדית על הטעות. מה נסגר עם הכעס הלא פרופורציונאלי על זה?
מבינה שהתעסקת עם זה שעות. מבינה שלא כיף. אבל הייי כולנו מתעסקים לפעמין גם בדברים שלא כיף לנו. מה נסגר עם להתפוצץ ככה?
עכשיו זאת דוגמא קצת קיצונית
אבל אני מרגישה שזה קורה לו קצת יותר מהרגיל, בטח יחסית אליו. שבדכ הוא טיפוס נעים ונח. גם אם ברגעים של כישלון הוא דרמטי יותר ממני..... מרגישה שהכעסים האלה על "טעויות" ממש מוציאים אותו מדעתו. הוא מתייחס אליהם כאילו הם סוף העולם. וגם בכלל בהקשרים חברתיים אם לדוג יש לנו חברים שקצת נפגעו מחברים אחרים, הוא לוקח את זה קשה... או למשל עכשיו לקראת פסח יש כל מיני שכנים שמבקשים עזרה בבניין בכל מיני דברים- בקבוצה הכללית! לא בפרטי. אז הוא אומר לי, דפנה איזה מזל שאני במילואים שאני לא מתרוצץ כל היום בעזרה פה עזרה שם... וזה לא נאמר בטון צוחק או רגוע.. זה נאמר באמיתיות. כאילו זה ממש מטריד אותו הבקשות האלה. ואני לא מבינה... מה הדרמה? מישהי ביקש עזרה, הכל טוב אל תעזור.... למה לקחת את זה ככ קשה?
למה זה גורם לך להרגיש ככ עומס בלב מבקשה תמימה של אנשים? אתה באמתתתת לא חייב לעזור והכל טוב...
מרגישה שהוא עובר משהו.
ומרגישה גם שאני לא רואה איך זה ישתפר בקרוב. כי ב"ה כמה ילדים, עבודה עמוסה, עומס החיים, בעיות החיים (הלגמרי רגילות ב"ה!!) ככה זה. רק ילך ויגדל הפערים בחוסר שלמות, וגם בכשלונות.
איך חיים ככה?
יודעת שלא יכולה לשנות אותו
מצד שני גם לא ככ יודעת מה החלק שלי
ומודה שאני מופעלת כשמרגישה אשמה כלפי. יש לי לזה ממש אלרגיה. לא מתאים לי כשזורקים עלי אשמה, באופן כללי, ובטח לא מהאיש שלי. זה לא בלקסיקון שלי אשמה. וזה מטריף אותי.
בקיצור
דברו אלי חכמות
ואשמח בלי האשמות כלפיו- ברור לי שהוא איש זהב. וטוב. ומתוק.
וגם בלי הפניות ליעוץ זוגי, זה לא האירוע כרגע
ואחר כך היא זרקה עלי סוכריות ושוקולד (אחרי החתונה עוד חודשים לא התגברנו על כל הטופי הזה 
)
) ומאז כשלאחרונה ביקשתי ברכה להריון הן נענו בכזו אהבה!
