באלי אתגר כתיבה, מי מתנדב/ת להציע?בין הבור למים
המאם אפשר
אסור להכניס לסיפור מאפיינים עונתיים כמו מזג אויר.
הסיפור חייב להכיל את הביטוי 'ערימה מטופשת'
משפטי פתיחה מותרים:
'זה פשוט לא היה זה..'
'ידעתי שמשהו הולך להשתבש..'
'מכל האנשים שבעולם- דווקא אני..'
אנסה גם...
כובע קש עם סרט אדוםאפילו
יום שישי. מחנה יהודה. אחת בבוקר- צהריים, קשה להחליט לפי השעון כי השוק יש לו זמן משלו.
היא עוברת בין הדוכנים, מסניפה לקרבה את בליל הריחות של התבלינים- פירות ירקות רקובים- חלות טריות- דגים. היא מסתובבת כמו ילדה קטנה בחנות ממתקים, רוצה לטרוף את העולם, רוצה להיעלם מהעולם.
והנה היא רואה אישה, זקנה, מקבצת נדבות לתוך כובע קש עם סרט אדום.
היא נעצרת ומתבוננת מרחוק.
כן, זה אותו כובע הקש שהיה לה כשהייתה ילדה. אותו סרט אדום עם קשר פרפר מאחור, אותו צבע של קש בהיר, שמעניין למה קוראים לו קש כי זה בכלל לא קש.
והיא רוצה אותו, את הכובע.
והיא ניגשת לזקנה, ומצביעה על הכובע, שואלת בקול רועד ''הוא למכירה?''
ומסתכלת בה הזקנה במבט של 'אני משוגעת, אבל את יותר ממני', ואומרת בקול צרוד כמו של סיגריות ''תלכי תחפשי לך כובע אחר''.
''אני אשלם, יש לי כסף''
''מאתיים''
''מה מאתיים?''
''רצית את הכובע? אז מתאיים?''
היא שופכת את תכולת הפאוץ' ונוברת בערימה המטופשת של האבנים, כרטיסיות הרכבת הישנות והעטיפות של הטופים, עד שהיא מוצאת שטרות מגולגלים, מאתיים, מאה ועשרים.
הזקנה חוטפת ממנה את השטר כשהיא מושיטה לה אותו ביד רועדת.
היא מוציאה את המטבעות מהכובע, ומכניסה ביחד עם השטר לכיס של המעיל.
הזקנה זורקת את הכובע על הרצפה.
היא מרימה אותו, ובחיים אדומות מסתלקת מהמקום.
2 חנויות משם יש שלט, מעל עשרות כובעי קש עם סרטי פפיון אדומים ''כובעי קש בעשרים שקלים''.
😂מעולה!אם אפשר
זו טרגדיה😰אפילו
חחחאלפיניסטית
טובבב!!!
יש בסיפור "ערימה מטופשת?"
תודה!אפילו
איך שאני לא מרוכזת..אלפיניסטית
הסיפור שלך ממש טוב
תודה!!אפילו
כובע ישועה?אברך שעובד
מכל האנשים בעולם - דווקא אני הולך עם כובע מהבר מצווה.
מכל האנשים בעולם, אני - שקונה נעליים כל חודשיים בגלל הקילוף הבלתי נראה בחרטום, שמגהץ לעצמי חולצות עם קו ישר כמו קו המשווה בשרוול, שכל שערה בפוני שלי עומדת במקומה לאורך כל שעות היממה, דווקא אני נראה בתפילה כמו הקבצן שיעשה סיבוב בסופה תוך מלמול מילות תפילה או בקשת תרומה, אני אף פעם לא יודע לנחש.
איך הגעתי למצב הזה? ידעתי שתשאלו. ובכן, תתפלאו. יש לי פוביה מחנויות כובעים. מה, לא ידעתם שיש כזה דבר? טוב, עכשיו אתם יודעים. כל הסיטואציה של רכישת כובע, גורמת לי לגרד בכל הגוף. מהמבט ה"מבין" של המוכר - "אתה מידה 56" ועד שליפת הכובע מערימה מטופשת של כובעים עקומים.
האמת שהייתי ממשיך לחבוש את הכובע הזה, אם לא דבורה.
מי זו דבורה? ידעתי שתשאלו. דבורה היא הבחורה החמישית שאני יוצא לפגישות איתה, והבחורה הראשונה שאמרה לי "הכובע שלך קטן עליך". היא הסמיקה קלות כשאמרה את זה והוסיפה "סליחה, זה הדבר הראשון שקפץ לי לעין".
הערכתי אותה מאוד על הכנות הזאת, אבל הסמקתי כל כך קשות בעצמי, שלא הצלחתי לומר לה את זה. ועכשיו, דבורה רוצה עוד פגישה.
ובכן, כאן הקונפליקט של הסיפור. אני רוצה את דבורה, דבורה רוצה אותי אבל עם כובע חדש, אני לא רוצה כובע חדש.
"בסדר" אמרתי לשדכנית "נקבע ליום חמישי בצהריים".
זה נתן לי יומיים לפתור את הקונפליקט.
איך פותרים קונפליקט של שבע שנים ביומיים? ידעתי שתשאלו. ובכן, לא היה לי מושג. אז לא עשיתי כלום.
ויום חמישי לא חיכה, הוא פשוט הגיע. וכובע אין. ופוביה יש. וגם דבורה יש.
היא חיכתה לי במקום המפגש, ובעיניה סוד. "אני רוצה שנלך למקום מסויים, תבוא איתי?" כאילו יש לי ברירה.
ניהלנו שיחה נעימה, לא הכרתי את האיזור אבל סמכתי עליה.
למה סמכתי עליה? ידעתי שתשאלו. ובכן, לא ציינתי אבל אני נפגש עם דבורה כבר פגישה שישית, בפגישתנו האחרונה כבר היו רמזים דקים על הבית שנקים יחד. אני חושב שזה נותן מספיק אינדיקציה על האדם שאיתי.
"זה פה" היא אומרת בשקט ופותחת דלת ברזל חורקת.
ריח חריף עומד באויר, כמו באיזור תעשיה. "בוא, תיכנס, רק סבא שלי ואחי פה". אחי? סבא? משהו לא מריח לי. ממתי מערבים משפחה לפני שסוגרים? מישהו עושה עלי אמבוש.
הצצה קטנה אל החדר גילתה לי את גודל הצרה.
כובעים.
כובעים, כובעים בכל מקום. מהרצפה ועד מה שנראה כמו צינורות אלומיניום של מזגן.
כובעים בכל הצבעים והצורות. לגברים נשים וטף.
עיני הפעורות באימה כנראה הבהילו את דבורה, כי היא שאלה "אתה בסדר?" במין מבט מוזר ולא מבין.
"אני... אני... כן" גמגמתי. "חשבתי שהדברים די סגורים בינינו" אמרה והשפילה עיניים.
"הכובעים..." אמרתי ברעד. "כן" אמרה "סבא שלי כובען, בוא".
היא נכנסה אל מין מסדרון מואר קלושות, בקצהו נראה חדר בגודל בינוני.
מה קורה פה? המוח שלי צלצל בכל הפעמונים שברשותו. אבל רגלי הוליכו אותי אחריה כמכושף.
הדבר הראשון שראיתי היה - עיניים. עיניים טובות, תכולות כמו של דבורה, מעל משקפיים גדולות.
"סבא, באתי עם יעקב" היא דיברה ממש אל תוך האוזן שלו, ועכשיו העיניים הסתכלו עלי. "שלום" אמרתי, והושטתי יד. הוא ניגב את ידיו בסמרטוט שראה ימים יפים יותר, ולחץ את ידי. "בחור'ל, מה אתה לומד?" שאל. "נדרים" עניתי. "תלמיד חכם, דבוירל'ה. זכית" הוא אמר ועיניו הוארו.
"בוא תשמע משהו מכובען זקן, 98 אחוזים מהכובעים יתאימו ל98 אחוזים מהאנשים, וגם הכובע הקשה ביותר, בסוף מתרכך. הכל שאלה של רצון. שיהיה בשעה טובה, דבוירל'ה".
מהביקור הזה במפעל הכובעים יצאתי עם אישה חדשה, מסר לחיים וכובע חדש.
סיפור מתוק!אפילו
ממש אהבתינקדימון
שאבת משם את הסגנון? יצא פשוט נהדר
תודה! מחמאה ענקיתאברך שעובדאחרונה
פעם אחרונה שקראתי עגנון... וואו בטח עשר שנים
הנשר של שניר ושיאוןרץ-הולך
הכל התחיל לפני שבוע. אני ושלמה החלטנו לקבוע עם עוד כמה חברים להיפגש בפסגה של החרמון. כשהתקרבנו להר עם הרכב אל החנייה נראה היה שנפלנו על יום יפה מאוד, הכל פורח.
שלמה ואני יצאנו מהרכב, "תשמע", אמרתי לו, "אתה לא יכול לטייל עם הכובע הזה, כולם יצחקו עלינו!"
שלמה הניף מבט לשמשה של הרכב עליה השתקפה דמותו, ועל ראשו מתנוסס הכובע, "לא יודע, לי זה נראה ממש סבבה, אני אקח אותו", הוא אמר בטון החלטי.
טוב, נכנסנו פנימה והלכנו לרכבל, קניתי כרטיסים בשבילנו בקופה והתקרבנו לנקודת העלייה.
"שלמה" אמרתי לו, "בחייאת דילקום, תוריד את הכובע לפני שנגיע, אל תעשה פאדיחות מול כל החבר'ה".
"נו שוין, אם זה כל כך חשוב לך אני יוריד אותו בשבילך."
עלינו ברכבל, זה היה יום יפה ואביבי אבל קריר בחרמון. "הי שלמה, מה זה שם למטה במסלול הליכה?" שאלתי אותו כשהבחנתי באיזה עצם משונה למטה.
"זה? זה בסך הכל ערימה מטופשת של אבנים!" הוא אמר תוך כדי שהוא מתכופף כדי להיטיב לראות.
השילוב של התנועה קדימה עם הרוח הנעימה והמחסור בסיכות ראש גרם לכיפה של שלמה לבצע צניחה חופשית לעבר הקרקע.
"אוי לא! עכשיו אתה תהיה חייב ללבוש את הנשר המפוחלץ הזה גם למעלה! ידעתי שלא היית צריך להבין את הכובע הזה, היית נותן לך פשוט סיכות לראש."
באמת אתגר, אני כותבת שירים מה סיפור 😅בין הבור למים
אבל הנה הניסיון החמוד שלי
אשמח לביקורת אנשים
ידעתי שמשהו הולך להשתבש.
פשוט ידעתי.
רגליי בועטות אבנים שכל חטאן היה להיות מונחות אל מול רגליי.
המבנה ריק. ברור שהוא ריק. מי ער בין 2 ל4 תגידו?
המוח מריץ מחשבות, הלב חובט בכל הרגשות שמתנפלים עליי בחוסר סדר.
רגע. סדר.
אני ניצבת אל מול שולחן בודד, ערימה מטופשת של חפצים מונחת לפניי ועליי למצוא את הכובע שנותר בתחנה באותו הערב.
עיניו ניבטות לי בדמיון, מבט שובה, שפה רועדת ודמעה בזווית עיניו. הוא מחניק יבבה ומשמיע את הסיסמא הקבועה "אבל הבטחת לי..."
כל כעסי נמוג אל מול עצבותו...
את הכובע הוא שכח שם מרוב התרגשות,
התפקיד שלו בהצגה יתחיל תכף ואני הרי כבר נכנעתי לתכתיבי היום; את הרכבת שלי הפסדתי, את המוטיבציה להגיע ליעדי המקורי איבדתי בדרך, והמבט שלו עדיין צורב בי.
פתאום התסכול שלי פחות מוחשי
ואני מאמתת רשימת התאמות נחרצות אשר יצאו בביטחון מפי הילדון המניפולטיבי
-גוון סגול עז
-שוליים צרות
-סרט לבן
אני נוברת בזריזות בין הפריטים, צד את עיני צבע הכובע המשונה, שולפת אותו ומזדרזת אל אולם המסיבה.
הוא מחכה לי, מאושר.
אני חושבת שהחיוך שלו שווה את כל האכזבה שלי.
במרחק 40 דקות נסיעה
ביעדי המקורי
בניין אחד נעול
איכזב בחורה אחת פחות
אמיצהאלפיניסטית
ידעתי שמשהו הולך להשתבש ברגע שעליתי לרכבת.
קודם כל, היו מדי הרבה אנשים. סריקה מהירה של הקרון, רוב הכיסאות תפוסים. בחרתי את הרביעיה הדלילה ביותר.
שני מושבים ריקים. בסוף הקרון. קלי קלות. הלכתי לאט, ראש למטה עקב בצד אגודל, ימין שמאל, מרוכזת בדפוס, קווים כחולים וירוקים על רצפה כהה,
והרגשתי אותם, הרגשתי את המבטים מחוררים לי את הראש, שורפים לי את הקרקפת.
הרמת ראש. מבט חטוף. ראיתי אותו, סטודנט צעיר בסריג חום, שלא הספיק לסובב את הראש לפני שתפסתי את העיניים שלו, את המבע החצי נרתע חצי המרחם.
כשעברתי בין הספסלים יכולתי לשמוע איך הכל קצת נעצר, איך היד של אישה קפאה עם כוס קפה בדרך אל הפה כשהתקרבתי לספסל שלה, איך היא רעדה,
לא היה קשה לפספס את ההוא בחולצה הוורודה, שבהה בי ומהר חזר לערימה מטופשת של עיתונים ששכבו מעורבבים על השולחן, קובר את הפנים שלו בדפים אפורים,
שרק לא אראה את הזעזוע.
כמה רגיש מצידו.
נשכתי את השפה התחתונה. לעזאזל. לא חשבתי שאבלוט עד כדי כך.
המקום בסוף פתאום נראה רחוק מדי. והתיישבתי בכיסא הראשון הפנוי, מיישרת ומחליקה את החצאית בידיים מזיעות.
הלב שלי האט,
שנרגעתי הסתכלתי על מי שישבה מולי. אישה בת שלושים בערך עם פנים מטושטשות מעייפות. עיגולי שחורים תחת העיניים. חולצה מקומטת.
אימא.
אימא שאוחזת תינוק,
הסתכלתי עליו וחייכתי, הוא היה חמוד כזה, טהור עדיין, עם גומה בסנטר ושתי שיניים קטנות, הוא הסתכל עלי חזרה והתחיל לבכות בהיסטריה.
אפילו ילדים מפחדים ממני.
האימא ניסתה להרגיע אותו, בסוף אחרי כמה דקות. היא עברה מקום. סמוקה קצת, משתדלת לא להסתכל עלי.
הסטתי מבט לחלון, עצים ובניינים התלכדו לגוש אחד של אפור ירוק. המצח הלוהט שלי ניפגש בזכוכית הקרה, עצמתי עיניים. שהסיוט הזה ייגמר.
ירדתי בעצירה הבאה. ארבע תחנות לפני הבית.
שהרכבת המשיכה לנסוע, חיטטתי בתיק והוצאתי באצבעות רועדות ובלב דופק כמו אחרי מרוץ מטורף כובע סרוג ורך.
הרמתי יד ונגעתי בראש, מעבירה אצבעות על הקרקפת החלקה והלבנה. על המקום בו היו הגבות לפני הכימותרפיה,
משכתי את הכובע על הקרחת והסתובבתי כדי לראות את הרכבת נעלמת מהעין
היום זו פעם ראשונה שלא הסתתרתי מאחורי כובע.
חייכתי כמו מופרעת והרגשתי אמיצה מתמיד.
התחלה וסיום זהיםתורם דם
דבר לא הכין אותה לשאלה הזאת, שאלה שניבטה מתוך עיניו של ילד קטן ותכול עיינים, הילד שלה.
"אמא, למות זה כואב?!" הוא שאל בשנית כשראה שהיא לא עונה.
היא הביטה בו, ילד בן חמש בסך הכל שכבר עבר כל כך הרבה בחייו הקצרים.
שוכב לו במיטתו בבית החולים, מלופף צינורות מכל עבר. מחלת הסרטן שקיננה זמן רב בגופו החלה לתקוף בעוצמה לפני כחודש, זה החל עם כאבים חוזרים ונשנים שחזרו על עצמם יום אחרי יום ונפתרו על ידי רופא המשפחה ב"זאת רק שפעת קלה" עם המלצה למנוחה ואקמולי.
אך ליבה- לב אם אמר לי כי משהו רוחש מתחת לפני השטח ורק מחכה לשעתו לפרוץ באחת לחייהם. היא לא האמינה כמה שהיא צדקה.
זה החל בהקאות בלתי פוסקות באמצע הלילה, תמר העירה אותה בצעקות "אמא, מלאכי לא נושם" כשהגיע לחדרו ראתה אותה מתבוסס בשלולית קיא, כחול כולו וכמעט לא נושם.
תוך כדי שהיא צועקת לתמר להתקשר לאמבולנס החלה היא לבצוע בו החייאה.
האמבולנס הגיע ביללת סירנה מבשרת רעות היא ראתה את הפראמדיקים שועטים אל הבית והיא צעקה אליהם "הוא לא נושם, מלאכי לא נושם" הם החלו לבצע בו החייאה מסיבית תוך כדי שהם מכניסים אותו לאמבולנס ומשם הם נסעו לביץ החולים.
ועתה כבר שלשה חודשים שהם כאן, נעים בין תקווה לייאוש ושאלה אחת של ילד קטן ששואל על כל העולם, שואל על הצדק ועל אלוהים, על נסתרות ועל לבטים, ילד קטן שמחפש תשובות לשאלות שאין להם תשובה.
היא אגרה את אחרון כחותיה וענתה לו" כשמתים חוזרים להתחלה, חוזרים למקור אל אבא שמלטף ומגונן עליך, מגיעים לעולם שאין בו כאב רוע או הסתר מגיעים לעולם שבו הכל נפלא וזוהר.
הוא הביט בה, דמעות נוצצות בזוית עיניו וכשלחש לה "אני אוהב אותך אמא, אני אתגעגע אליך" ידעה היא שאלו רגעיו האחרונים.
כשרכנה לנשק אותו בפעם האחרונה כבר היה מאוחר מידי.
ילד קטן עצם את עיניו בפעם האחרונה כששאלתו מוסיפה עוד להדהד בחלל
עולה וצוברת תאוצה משל הייתה כציפור כנף שאין לה סוף ואין לה התחלה
"למות זה כואב?"
יפהאלפיניסטית
רגע, אבל איך האתגר עובד??
כל אחד כותב רעיון ורושם את הסיפור לפיו? לא כדאי שיהיה אתגר אחיד?
מוקדש לתמימלה. וסליחה מראש.ימח שם עראפת
עמדתי בשדה הקטל כשהוא הופיע.
"מי אתה?" שאלתי.
שערו היה לבן, ארוך, סרוק. על כתפיו עטה אדרת אדומה עם שולי פרווה לבנים. הוא רכב על חד קרן מכונף, יפהפה. החד קרן היה לבן ורוד, וקרנו בהקה בזהוב.
האיש הביט בי ושתק. הבטתי בו בחזרה. שדה הקטל עוד טרי. חרבי מלאה דם קרוש, ופה ושם פזורות גופות אויבי.
"אמור עכשיו מי אתה, או שאנעץ בך את חרבי," איימתי ונופפתי כלפיו בחרבי מגואלת הדם.
החד קרן נרתע ורעמתו הוורודה התנופפה מעט.
האיש ליטף אותו. "למה"? הוא שאל.
פילבלתי בעיניי. מה זאת אומרת למה? חשבתי בכעס.
הזקן לא חיכה לתשובה. "קח", הוא אמר, והושיט לי את ידו. נטלתי אותה בהיסוס, מוכן לקצוץ אותה לחתיכות בחרבי.
"מה אתה רואה?" שאל האיש.
"אני רואה את שדה הקטל," עניתי בכעס.
"אמור לי, מה בדיוק אתה רואה?" דרש הזקן, והידק את אחיזתו בידי. הכנסתי את החרב לנדנה, בזעף. "אני רואה את גופות אויבי. אני רואה את חברי שלחם לצידי, אני רואה את גופתו שסועה לשניים. אני רואה דם, ואני רואה את העורבים חגים על הגופות."
"אינך מביט נכון," אמר הזקן והניד בראשו לשלילה. משכתי את ידי מידו וירקתי הצידה. "אני מביט מצויין," עניתי בכעס.
"מה אתה שומע?" התעלם הזקן מכעסי.
"אני שומע את יללות הנשים, גניחות הפצועים, בכי הילדים."
אינך מאזין נכון, לאט הזקן בעצב. "ומה אתה מריח?" שאל.
"ארור תהיה. אני מריח את מעיהם השפוכים של אויבי וחברי, את החיטה השרופה, את גללי הסוסים."
"אינך מריח נכון," הניד הזקן ראשו.
שלפתי חרבי בכעס. "אמור לי אתה!" שאגתי, "מה אתה רואה?! מה אתה שומע?! מה אתה מריח?!"
"אני רואה שדה חיטה, ענה הזקן בשלווה. וחד קרן יפהפה, ועץ ברוש עבות.
אני שומע ציוץ ציפורים, צהלות ילדים, שאגות ניצחון לוחמים.
אני מריח אדמה רטובה מגשם, תבשיל במדורה במחנה, וצוף מתוק נישא בידי דבורים."
"מקסים," אמרתי. ונעצתי את חרבי בליבו.
וואוגב'
תודהימח שם עראפת
האמת? דווקא סוף חזק.גב'
פשוט בלתי צפוי.
כואב, עצוב.
🙏🏻ימח שם עראפתאחרונה
רב, קצין, פוליטיקאי. תיפח רוחכם.ימח שם עראפת
אל תיגע בי בחיים שלך!!!
צועק ילד. צועק על ילד אחר, קצת יותר גדול.
ילד במדים, קסדה, אפוד. על הכתף תלוי נשק.
ילד גדול, ואלים. הוא דוחף את הילד הקטן. לא כל כך קטן הילד. בן 15. הילד דוחף אותו בחזרה. אל תיגע בי!!! הוא צועק. העיניים שלו נעוצות עמוק בעיניים של הילד הגדול. העיניים שלו מביעות זעם ושנאה.
הילד הגדול מחזיר לו מבט קר וכועס ושונא. והוא שוב נוגע בו. דוחף אותו חזק, הילד נופל.
הילד קם, עם אבן. הוא זורק אותה על הילד הגדול. הילד הגדול צורח בזעם. יא בן ****!!! הוא תופס את הm16 שלו ודורך. קלינק-קלאאק. יש כדור בקנה.
הילד הקטן מסתכל עליו, מבועת. זועם. שונא. הילד הגדול מפיל אותו במכה חזקה עם הרובה. הילד הקטן צורח, בזעם, אני לא האוייב שלך!!!
ילד אחר מביט בהם פעור עיניים. מרים ידיים. בבקשה לא, הוא בוכה. אנחנו יהודים!
ילד גדול צורח. סתום תפה חתיכת אפס!!! הוא צורח. בום! בובובום!!! בובובובובובום!!!! הרובה של הילד הגדול יורק אש. ילד קטן על הברכיים מביט בעיניים קרועות לרווחה, משותק. ילד קטן על הרצפה, מדמם. ילד גדול עם רובה שיורק אש לכל הכיוונים.
****
איש גדול ליד פודיום. זקן לבן. דמעות. איש גדול אחר מחליף אותו. איש במדים. פלאפלים על הכתפיים. איש אחר מחליף אותו. כיפת בד, חליפה, עניבה.
הם מדברים, כולם. בזה הם טובים.
בררררררררררר🥺🥺🥺תמימלה..?
לא קראתי הכל, רק ריפרפתי אבל זה ממש ממש עצוב🥺🥺
אולי תכתוב משו קצת יותר שמח?🙏🙏
תיקון...?
כשהעולם יתנהג יפה אני אכתוב משהו שמחימח שם עראפת
מחשבה מייצרת מציאות?תמימלה..?
אולי קצת לצאת מהדיכאון של המצב...?
לגרום לחיוך במקום לדמעות...?
מציאות מייצרת מחשבה.ימח שם עראפת
אתה לא חושב שזה יכול לפעול גם הפוך?תמימלה..?
אפשר.ימח שם עראפת
אבל אתה לא הרמטכ"לתמימלה..?
ואולי...זה תלוי...בנו? בכל אחד מאיתנו? הרי הכלנחלתאחרונה
מונהג מלמעלה, וזה כנראה תלוי בנו אם לא תעבור חרב בארצנו. יש הבטחה כזו, נכון?
מה יצא לנו מעצבים והתלהמות? (למרות שזה כל כך מובן ומתבקש, הרי אפשר לפעמים
לצאת מהדעת בכלל חוסר צדק, חוסר אונים....)
בחסות הקיץxmasterx
יוצאים לשאוף רוח
השמש שוקעת בים
הים לא מלא
הדגים ניצודים
והים לא ריק
מחשופים כמו פצעים פתוחים
התענוג חריף מדי
וחריף זה לא טעם
העצים עומדים כמו חיילים
60 אלף גיבורים עומדים סביבה
וזה כואב
החרב על הירך
הוא מציע שק כסף
מחפש להתארח
ואין יותר מקום
והנה הכל פרוש לפני
הסטריאוטיפ
והסטיגמה
ההגדרה והכלוב
והיא עומדת עם סימן שאלה מרוח עליה
לא מבינה למה
מבינה אבל לא רוצה
לשאול
לענות
לחפש
שם השיר איפה אני בכל העסק הזה
שם השיר אין שם
לא משנה התחרטתיShandy
...
גם להתחרט מותרסופר צעיר
כן..Shandy
זה היה פריקה של לפנות בוקר.
אבל אם מסקרן אותך אשלח לך
יאללה פרקיסופר צעיר
ככה לסקרן ולברוח?xmasterx
תמונה שווה יותר מאלף מילים
אז אעלה שוב☺️Shandyאחרונה
היה שם 2 טקסטים.
1.
הלכתי לפארק הפיראטים
היתה שם ספינה גדולה מעץ
ולידה נדנדה יפה לשניים
נראתה כמו כרכרה של נסיכות
עליתי עליה ראשונה
ואז אתה הופעת
חשבת אתה פיטר פן
ואני וונדי
"נעוף ונברח לארץ לעולם לא " אמרת
נחיה בטבע בחופש, רחוק
בלי חוקים של אף אחד ומגבלת זמן
נעוף על החיים ונראה עולם.
בהתחלה זה היה נשמע קסום
אבל מהר מאד גיליתי
שלעוף לא אהבתי
אז מהנדנדה ירדתי
ואותך שם לבד השארתי
הרי עליה עליתי לחפש נסיך על סוס
שיקח את המושכות לאיזה ארמון על צוק
והרי פיטר פן אינו נסיך אז
נכנסתי כאן לתסביך.
2.
הנדנדה הזאת
עשתה לי בחילה
פעם כן.
פעם לא.
פעם אני דוחפת, פעם אתה.
פעם אני למעלה, פעם אתה.
פעם אתה עוצר באבחה אחת וגורם לי כמעט להתרסק,
ופעם אני גורמת לך להתנדנד על מקומך, היי שם למעלה.
רצינו לשחק.
התיישבנו יחד על הנדנדה.
התכוונו ליהנות.
אבל –
התחילו משום מה משחקי כוחות.
ניסיתי לרדת.
אולי גם אתה.
אבל –
היינו כבר בתנופה.
זה היה קשה ומלחיץ.
אבל –
קפצתי.
אתה המשכת להתנדנד לבד,
וכן, איבדת קצת את שיווי המשקל
ראיתי שחור ולא הצלחתי להמשיך ללכת
אז נשארתי שם לידה יושבת
ירדת מסוחרר, מבולבל
אמרת לי -
"היה כייף
בואי נמשיך".
"לא". עניתי
"את פחדנית?!" שאלת קבעת
"לא אני פשוט לא יודעת להקיא.
אמנם כבר כבר קצת זמן אבל נראלי שעדיין רלוונטי...תמימלה..?
רציתי לכתוב משו על שלושת הנערים שנרצחו לפני שתים עשרה שנה, לא הצלחתי ואז @שפוי עזר לי...
אז זה של שנינו...
"חטפו אותי" הוא לחש,
והזעקה נבלעה בתוך הרעש.
"תוריד את הראש" פקד הקול האכזרי,
והוא לחש בשקט "הושיעני, אלוקי צורי".
ובבית הפתעה, פחד ומבוכה,
חשש ודאגה,
מה שלום הבן היקיר
שכבר שעות לא בא...
אז מתקשרים למשטרה
ולא מקבלים תשובה
וכך במשך ימים ארוכים,
אבל אולי ישנה עוד תקווה....
תקווה שהוא יחזור,
יחזור כמו גיבור,
שלא נהיה גם חלק ממשפחות השכול...
ושנמצא את הכח לעמוד ולסבול...
והאחדות הזו של עם ישראל,
נותנת כוחות,
להתפלל
ולעבור את כל התלאות...
אז כשמגיעה המרה שבבשורות,
כשלא מפסיקות לרדת הדמעות,
כשצועדים אחרי המיטות-
אין מילה,
רק תפילה,
בקשה לנחמה,
לחיבוק באהבה,
של אבא שבשמיים,
שנשאר איתנו עדיין
שממשיך להחזיק לנו את הידיים
ולא עוזב אותנו לעולם,
וגם כשלא הכל מושלם...
מטלטלזיויק
אני זוכר את הסיפור הכואב הזה.משהאחרונה
שאלת השאלותשפוי
היי לכולם, שאלה קטנה לכותבים שכאן,
כשאתם מרגישים שיש לכם רעיון מעולה בראש אבל המילים פשוט לא יוצאות על הדף, מה הדרך הכי טובה שלכם לשחרר את התקיעות הזו?
אשמח לשמוע רעיונות או טיפים, כמובן שאפשר גם בפרטי כדי לא להעמיס כאן או סתם אם לא בא לכם לחשוף לכולם.
תודה רבה!
מה שאני עושה זה ככהחתול זמני
ראשית אני שואל את עצמי: על מה אני רוצה לכתוב? מה מפריע לי? מה הסיפור שאני רוצה לספר? האם יש לי כמה סצנות בראש (גם אם נפרדות)? איך אפשר לחבר ביניהן?
גם אני בוחר כמה מילים מנחות שתלווינה אותי במהלך השיר (אני כותב כמעט רק שירה אבל גם בסיפורים קצרים אני משתמש באותה שיטה), מין "עולם קטן" של מילים
ואז מנסה להתחיל לחבר ביניהן
אני גם אוהב לכתוב בצד את האלפבי"ת כדי שיהיה לי יותר קל לחרוז / למצוא מילים עם מצלול מתאים
אצלי, אני חושבת על זה. יום ועוד יום, ומנסה בראשנחלת
כל מיני צירופים. אם יש משהו שמתחרז לי או רעיון שעולה בדעתי ואני חוששת לשכוח,
אני כותבת אותו על דף. ולפעמים כותבת קודם על הדף, בוחנת, משנה פה ושם,
ומעלה אותו.
למשל, עכשיו יש לי, בס"ד, סיפור בחרוזים כמעט שלם אבל חלק ממנו פשוט לא
מסתדר לי. אז אני "הולכת" איתו עוד קצת, או כותבת את הסיפור לעצמי ומנסה
שוב...לפעמים כשזה לא הולך בשום פנים, אני מבינה שאני אולי צריכה פשוט
להשמיט את הרעיו, שבראש הוא נחמד, אבל המילים לא רוצות להתחבר, להתחרז,
בשום אופן...
וזה מביא אותי למסקנה שהכל מהקב"ה. הכל! בערב אחד, מזמן, עלו לי
פתאום כחמישה שירי ילדים, כך, לפני השינה. הם פשוט באו...
וכשהשם לא רוצה, לא יעזור שום דבר.
דיברתי כל כך הרבה על עצמי, סליחה. אני מציעה לך לכתוב את הרעיון
שלך, בצורה גולמית וגסה. פשוט לשפוך על הנייר מה שבא. ולאט לאט,
לעשות סדר בגולמיות הזו. מעט מעט. וסבלנות. לפעמים זה יכול לקחת
זמן. לא להתעקש . לא ללכת בכוח. לתת לדברים להסתדר בקצב שלהם;
לתת לקב"ה מקום להיכנס, להשתתף....לא לאנוס את זה...
כמו שמדוושים על אופניים ועוזבים - את זה שמעתי בקשר למאמץ
בלימוד תורה; אתה עושה ככל יכולתך, אבל לא בכוח, וזה, בעז"ה
יבוא מעצמו.
אגב, גם בציור , כך למדתי, זה כך: לא מתחילים בפרטים, אלא כמו
פסל שבתחילה לוקח גוש גולמי ומסתת אותו לאט לאט.
אולי כדאי לך לכתוב אנקדוטות קטנות. של יום יום. כמו שמשרבטים
בפנקס. משהו קל. לא צריך משהו גרנדיוזי.
בהצלחה!
גם קריאה של ספרות איכותית ולא "זבלית" - עוזר לפתח
מודעות וטעם טוב.
וואו, באמת שאלה קשה...תמימלה..?
אני גם אשמח לשמוע טיפים😅
האמת שאני רואה את הכתיבה מאוד בתור תחביב, וזה גם מצליח לי רק כשאני לא מכריחה את עצמי לכתוב, סתם לדוגמא, אתמול היו בדיוק 12 שנה לאירוע של שלושת הנערים הי"ד ורציתי לכתוב משהו, ניסיתי ופשוט לא הלך לי, אז פשוט הרגעתי את עצמי, אמרתי שיש לי זמן ועכשיו אני הולכת עם זה בראש(קצת כמו ש@נחלת כתבה) ומקווה שאצליח לכתוב, וגם אם לא-לא נורא...
כשאני כן חייבת לכתוב משהו במיידי אני פשוט כותבת הרבה מאוד פעמים עד שיוצא משהו טוב, זה לא נחמד ואני לא נהנית מזה ולרוב זה גם לא יוצא טוב מאוד אבל אם חייבים ואין ברירה....
בקיצור, אני יודעת על עצמי שכשאומרים לי לכתוב על משהו מסויים-אני לא מצליחה וזה די תלוי רק במצב רוח הנכון וכזה...
כתיבה זורמת חופשיתמשה
ואם לא, אז לא. מנחש שאם הייתי עיתונאי או כותב אחר לפרנסתי אז הייתי פועל אחרת.
עיקר השימוש שלי בכתיבה זו כתיבה רגשית. ושם הצורך קצת אחר.
(כתבתי כתבה ש'התפוצצה' בסוף שבוע שעבר, אבל אם לא אז לא נורא).
ואולי גם לפרק את זה, משהו קטן ששייך לרעיוןנחלת
פשוט לזרוק אותו על הנייר כמו איזה גוש בוץ (לא מהכיוון השלילי, אלא גולמי כזה לפני שצרים ממנו קציצות....)
עוד משהו קטן שמתקשר עם הרעיון ועוד אחד....לא צריך להיות מובנה לפי הסדר וכו', אפשר לכתוב סתם
כך, ואחר כך לעשות שם סדר. כשאפשר)
נכון. מסכימהShandy
תודה רבה לכולם על הטיפים!שפוי
'כולם' - אמנם כתוב בלשון זכר אך מופנה לשני המינים ;)
דבר נוסף והכי חשובנחלת
להיות אותנטי. לא להשתמש במילים וביטויים גבוהים כי נראה לך שזה יפה.
להיות אמיתי. ממש. לא להתייפיף, שיהיה סלנג אבל שיהיה אמיתי;
להוריד את כל המיותר ולכתוב פשוט. כמו שמתאים לך. ללא יומרות.
ואז, דברים היוצאים מן הלב, נכנסים ללב.
אפשר לראות כתיבה אמיתית אצל תמימה'לה (בפרוזה) ואצל
מגיבה נוספת שאיני מוצאת כרגע את תגובתה. סיפור פשוט
במובן הטוב של העניין. בלי התחכמויות לשוניות-ספרותיות.
כמובן, שאם הדרך שלך היא מילים של בית מרקחת וזה
לגמרי אתה, לאורך כל הכתיבה - זה בסדר.
הכוונה לא לכתוב למשל: תמהני במרום הייתי רוצה לדעת -
זה בסדר. בכל זאת, אנו כותבים ולא מדברים.
אלא יותר מכך. לעשות מאמץ מיוחד כדי שהדברים
ייראו יפה במיוחד, מילים גבוהות.
מקווה שהבנת.
בהצלחה רבה!
במרום - טעות. התכוונתי:במקום.נחלת
את יודעת שאת יכולה לערוך הודעה שכתבת?נקדימון
תודה! איך?נחלת
הלחצן של 3 פסים שיש בצד שמאלנקדימוןאחרונה
יאא, תודה🥹🥰תמימלה..?
ממש מחמיא לקרוא את זה, ועוד שזה הגיע בעקיפין כזה😅
תודה רבה🙏🥰
כלומר, לא לעשות מאמץ מעל איך שאתה,מאמץ מזוייף.נחלת
קימים בנינוזכרושיצאנולרקוד
קַיָּמִים בֵּינֵינוּ אֲנָשִׁים
שֶׁנִּרְאִים כְּמוֹ כָּל אֶחָד אַחֵר
וְלִפְעָמִים אֲפִלּוּ יוֹתֵר
הֵם יִהְיוּ מַצְחִיקִים, שְׁנוּנִים
אֲפִלּוּ חֲכָמִים בִּמְיֻחָד
תָּמִיד יִהְיוּ לָהֶם תּוֹבָנוֹת עֲמֻקּוֹת
בְּיוֹתֵר בְּיַחַס לְמַשְׁמָעוּת הַיְּקוּם
וּמַשְׁמָעוּת חַיֵּיהֶם
וְאִם תֵּשֵׁב עִמָּם לְשִׂיחָה רְצִינִית
תְּגַלֶּה רָבְדֵי רְבָדִים שֶׁלֹּא יָדַעְתָּ
עַל קִיּוּמָם
הֵם תָּמִיד יֵרָאוּ כֹּה חֲסֻנִּים
כֹּה חֲזָקִים וּבִלְתִּי מְנֻצָּחִים
אוֹתָם שֶׁהִתְגַּבְּרוּ עַל כָּל מִכְשׁוֹל
שֶׁתָּמִיד יִהְיוּ שָׁם בִּשְׁבִיל הָאֲחֵרִים
"חֲצִי פְּסִיכוֹלוֹגִים בְּלִי הַכְשָׁרָה"
יִקְרְאוּ לָהֶם כֻּלָּם
אַךְ מָה שֶׁכֻּלָּם לֹא יֵדְעוּ
אוֹ לֹא יִרְצוּ לִרְאוֹת
זֶה אֶת הַצֵּל הָאָפֵל הַמְּלַוֶּה אוֹתָם
בְּכָל צַעַד וָשַׁעַל
אֶת מַסֵּכַת הַצְּלָלִים הַחֲרִישִׁית
הָעוֹטֶפֶת אוֹתָהּ לְלֹא לְאוּת
יוֹם יוֹם, שָׁעָה שָׁעָה
מְכַרְסֶמֶת אַט אַט בִּבְשַׂר חַיֵּיהֶם
צְלִילֶיהָ הֲלוּמוֹת
מַבָּטֶיהָ צְלָלִים
כֻּלָּהּ חֲשֵׁכָה
וְהִיא מְהַלֶּכֶת אֵימִים
וְלִפְעָמִים
לִפְעָמִים מִתַּחַת לְחִיּוּךְ קוֹרֵן
תִּסָּדֵק לְרֶגַע הַמַּסֵּכָה
מִבַּעַד לְקֶרֶן הָאוֹר
תַּבְלִיחַ חֲשֵׁכָה
שֶׁתֵּעָלֵם כִּלְעֻמַּת שֶׁבָּאָה
וְהַחִיּוּךְ יוֹסִיף לִקְרֹן
וְהַמַּסֵּכָה תָּשׁוּב לִמְקוֹמָהּ
וְהַזִּיּוּף יַמְשִׁיךְ לִזְעֹק
לְלֹא הֶרֶף
הֵם מִסְתּוֹבְבִים בֵּינֵינוּ
חֲרִישִׁים
כִּלְאָם לְחִישׁוֹת
מַבָּטָם טָרוּף
וְכָל יֵשׁוּתָם
זוֹעֶקֶת הַצָּלָה
הֵם מִסְתּוֹבְבִים
אֲחוּזֵי פַּעֲמוֹנֵי עֲנָק
הַמַּחְרִישִׁים לְלֹא הֶרֶף
זוֹעֲקִים זְעָקוֹת מְעַנּוֹת
שֶׁנֶּחְצְבוּ הַיְשֵׁר
מִתְּהוֹם הַצְּלָלִים
אֶת מַשְׁבְּרֵי יַלְדוּתָם הַקּוֹדַחַת
הֵם יְסַפְּרוּ לְכָל הֶחָפֵץ
אַךְ אָנוּ נֶאֱטֹם אָזְנֵינוּ מִשְּׁמֹעַ
נִתְרַכֵּז בְּמַסֵּכַת הַצְּלָלִים
וּנְשַׁכְנֵעַ עַצְמֵנוּ לְהַאֲמִין
שֶׁזּוֹהִי הַמְּצִיאוּת
עֲבוּרָם
עֲבוּרֵנוּ
וְהֵם יוֹסִיפוּ לִכְאֹב
לְהִתְעַנּוֹת בְּיִסּוּרֵי נֶפֶשׁ
שֶׁאֵין אִישׁ מֵבִין בִּלְתָּם
לְהִתְהַפֵּךְ בַּמִּטָּה לְלֹא הֶרֶף
לְנַסּוֹת לְהַטְבִּיעַ אֶת כְּאֵבָם
וְאֶת יְגוֹנָם בְּמֵי קוֹלְחִין
בְּזֻהֲמַת הַבְּרִיחָה וְהָרֶפֶשׁ
חֲדוּרֵי כְּאֵב
חֲדוּרֵי רְדִיפָה
סְמַרְטוּטֵי אָדָם
חַיִּים
מֵתִים.
וואו!!!תמימלה..?
וואוהולך דרכים
זה פשוט וואו. שיר חזק מאוד, כואב מאוד
יפה מאדoo
תודה רבהזכרושיצאנולרקודאחרונה
לאונפר לא שלי, אלא של סטרומאה הגאון (פאפאוטאיי, פורמידבלה ואחרים)
בעיני היוצר הכי גדול שחי כיום. שווה לחפש את השיר עם תרגום
התקשר לי מאוד למה שכתבתי. (לפעמים אני מעלה
את מה שכתבתי עם השיר של שלומי סרנגה "מקום אחר"
גם התחבר לי מאוד)
צְלָלִיתסופר צעיר
בְּכֹל עֶרֶב
בַּקּוֹמָה הָרְבִיעִית בְּעֵרֶךְ
מוֹפִיעָה צְלָלִית קְטַנָּה,
בּוֹצַעַת אֶת הָאוֹר
הַנִּשְׁקָף מֵהַחַלּוֹן.
בְּכָל עֶרֶב
תַּבִּיט מַטָּה
צוֹפָה עַל הָרְחוֹב
לֹא מָשָׁה מִמְּקוֹמָהּ.
בְּגַב יָשָׁר
בִּתְנוּחָהּ יַצִּיבָה,
בְּדִידוּת עוֹטֶפֶת אוֹתָהּ
בִּשְׂמִיכָה טְלוּאָה.
כְּשֶׁאֲנִי מַבְחִין בָּהּ
שׁוֹתֶקֶת כָּכָה
אֲנִי מַאֲמִין
שֶׁאֲנִי הַיָּחִיד
שֶׁמַּבִּיט בָּהּ בַּחֲזָרָה.