טובבב!!!

יש בסיפור "ערימה מטופשת?" 

הסיפור שלך ממש טוב

מכל האנשים בעולם - דווקא אני הולך עם כובע מהבר מצווה.

מכל האנשים בעולם, אני - שקונה נעליים כל חודשיים בגלל הקילוף הבלתי נראה בחרטום, שמגהץ לעצמי חולצות עם קו ישר כמו קו המשווה בשרוול, שכל שערה בפוני שלי עומדת במקומה לאורך כל שעות היממה, דווקא אני נראה בתפילה כמו הקבצן שיעשה סיבוב בסופה תוך מלמול מילות תפילה  או בקשת תרומה, אני אף פעם לא יודע לנחש.

איך הגעתי למצב הזה? ידעתי שתשאלו. ובכן, תתפלאו. יש לי פוביה מחנויות כובעים. מה, לא ידעתם שיש כזה דבר? טוב, עכשיו אתם יודעים. כל הסיטואציה של רכישת כובע, גורמת לי לגרד בכל הגוף. מהמבט ה"מבין" של המוכר - "אתה מידה 56" ועד שליפת הכובע מערימה מטופשת של כובעים עקומים. 
האמת שהייתי ממשיך לחבוש את הכובע הזה, אם לא דבורה.

מי זו דבורה? ידעתי שתשאלו. דבורה היא הבחורה החמישית שאני יוצא לפגישות איתה, והבחורה הראשונה שאמרה לי "הכובע שלך קטן עליך". היא הסמיקה קלות כשאמרה את זה והוסיפה "סליחה, זה הדבר הראשון שקפץ לי לעין".

הערכתי אותה מאוד על הכנות הזאת, אבל הסמקתי כל כך קשות בעצמי, שלא הצלחתי לומר לה את זה. ועכשיו, דבורה רוצה עוד פגישה. 
ובכן, כאן הקונפליקט של הסיפור. אני רוצה את דבורה, דבורה רוצה אותי אבל עם כובע חדש, אני לא רוצה כובע חדש. 
"בסדר" אמרתי לשדכנית "נקבע ליום חמישי בצהריים". 
זה נתן לי יומיים לפתור את הקונפליקט.

איך פותרים קונפליקט של שבע שנים ביומיים? ידעתי שתשאלו. ובכן, לא היה לי מושג. אז לא עשיתי כלום.

ויום חמישי לא חיכה, הוא פשוט הגיע. וכובע אין. ופוביה יש. וגם דבורה יש.

היא חיכתה לי במקום המפגש, ובעיניה סוד. "אני רוצה שנלך למקום מסויים, תבוא איתי?" כאילו יש לי ברירה.

ניהלנו שיחה נעימה, לא הכרתי את האיזור אבל סמכתי עליה.

למה סמכתי עליה? ידעתי שתשאלו. ובכן, לא ציינתי אבל אני נפגש עם דבורה כבר פגישה שישית, בפגישתנו האחרונה כבר היו רמזים דקים על הבית שנקים יחד. אני חושב שזה נותן מספיק אינדיקציה על האדם שאיתי.

"זה פה" היא אומרת בשקט ופותחת דלת ברזל חורקת.

ריח חריף עומד באויר, כמו באיזור תעשיה. "בוא, תיכנס, רק סבא שלי ואחי פה". אחי? סבא? משהו לא מריח לי. ממתי מערבים משפחה לפני שסוגרים? מישהו עושה עלי אמבוש.

הצצה קטנה אל החדר גילתה לי את גודל הצרה.

כובעים.

כובעים, כובעים בכל מקום. מהרצפה ועד מה שנראה כמו צינורות אלומיניום של מזגן.

כובעים בכל הצבעים והצורות. לגברים נשים וטף.

עיני הפעורות באימה כנראה הבהילו את דבורה, כי היא שאלה "אתה בסדר?" במין מבט מוזר ולא מבין.

"אני... אני... כן" גמגמתי. "חשבתי שהדברים די סגורים בינינו" אמרה והשפילה עיניים.

"הכובעים..." אמרתי ברעד. "כן" אמרה "סבא שלי כובען, בוא".

היא נכנסה אל מין מסדרון מואר קלושות, בקצהו נראה חדר בגודל בינוני.

מה קורה פה? המוח שלי צלצל בכל הפעמונים שברשותו. אבל רגלי הוליכו אותי אחריה כמכושף.

הדבר הראשון שראיתי היה - עיניים. עיניים טובות, תכולות כמו של דבורה, מעל משקפיים גדולות.

"סבא, באתי עם יעקב" היא דיברה ממש אל תוך האוזן שלו, ועכשיו העיניים הסתכלו עלי. "שלום" אמרתי, והושטתי יד. הוא ניגב את ידיו בסמרטוט שראה ימים יפים יותר, ולחץ את ידי. "בחור'ל, מה אתה לומד?" שאל. "נדרים" עניתי. "תלמיד חכם, דבוירל'ה. זכית" הוא אמר ועיניו הוארו.

"בוא תשמע משהו מכובען זקן, 98 אחוזים מהכובעים יתאימו ל98 אחוזים מהאנשים, וגם הכובע הקשה ביותר, בסוף מתרכך. הכל שאלה של רצון. שיהיה בשעה טובה, דבוירל'ה".

מהביקור הזה במפעל הכובעים יצאתי עם אישה חדשה, מסר לחיים וכובע חדש.

פעם אחרונה שקראתי עגנון... וואו בטח עשר שנים

ידעתי שמשהו הולך להשתבש ברגע שעליתי לרכבת.  
קודם כל, היו מדי הרבה אנשים. סריקה מהירה של הקרון, רוב הכיסאות תפוסים. בחרתי את הרביעיה הדלילה ביותר. 
שני מושבים ריקים. בסוף הקרון. קלי קלות. הלכתי לאט, ראש למטה עקב בצד אגודל, ימין שמאל, מרוכזת בדפוס, קווים כחולים וירוקים על רצפה כהה, 

והרגשתי אותם, הרגשתי את המבטים מחוררים לי את הראש, שורפים לי את הקרקפת.
הרמת ראש. מבט חטוף. ראיתי אותו, סטודנט צעיר בסריג חום, שלא הספיק לסובב את הראש לפני שתפסתי את העיניים שלו,  את המבע החצי נרתע חצי המרחם.
כשעברתי בין הספסלים יכולתי לשמוע איך הכל קצת נעצר, איך היד של אישה קפאה עם כוס קפה בדרך אל הפה כשהתקרבתי לספסל שלה, איך היא רעדה,
לא היה קשה לפספס את ההוא בחולצה הוורודה, שבהה בי ומהר חזר לערימה מטופשת של עיתונים ששכבו מעורבבים על השולחן, קובר את הפנים שלו בדפים אפורים, 
שרק לא אראה את הזעזוע. 
כמה רגיש מצידו.
נשכתי את השפה התחתונה. לעזאזל. לא חשבתי שאבלוט עד כדי כך. 
המקום בסוף פתאום נראה רחוק מדי. והתיישבתי בכיסא הראשון הפנוי, מיישרת ומחליקה את החצאית בידיים מזיעות.
הלב שלי האט, 
שנרגעתי הסתכלתי על מי שישבה מולי. אישה בת שלושים בערך עם פנים מטושטשות מעייפות. עיגולי שחורים תחת העיניים. חולצה מקומטת. 
אימא. 
אימא שאוחזת תינוק, 
הסתכלתי עליו וחייכתי, הוא היה חמוד כזה, טהור עדיין, עם גומה בסנטר ושתי שיניים קטנות, הוא הסתכל עלי חזרה והתחיל לבכות בהיסטריה. 
אפילו ילדים מפחדים ממני. 
האימא ניסתה להרגיע אותו, בסוף אחרי כמה דקות. היא עברה מקום. סמוקה קצת, משתדלת לא להסתכל עלי.
הסטתי מבט לחלון, עצים ובניינים התלכדו לגוש אחד של אפור ירוק. המצח הלוהט שלי ניפגש בזכוכית הקרה, עצמתי עיניים. שהסיוט הזה ייגמר.
ירדתי בעצירה הבאה. ארבע תחנות לפני הבית.
שהרכבת המשיכה לנסוע, חיטטתי בתיק והוצאתי באצבעות רועדות ובלב דופק כמו אחרי מרוץ מטורף כובע סרוג ורך.
הרמתי יד ונגעתי בראש, מעבירה אצבעות על הקרקפת החלקה והלבנה. על המקום בו היו הגבות לפני הכימותרפיה, 
משכתי את הכובע על הקרחת והסתובבתי כדי לראות את הרכבת נעלמת מהעין 
היום זו פעם ראשונה שלא הסתתרתי מאחורי כובע.
חייכתי כמו מופרעת והרגשתי אמיצה מתמיד. 

רגע, אבל איך האתגר עובד??

כל אחד כותב רעיון ורושם את הסיפור לפיו? לא כדאי שיהיה אתגר אחיד?

לוואי ואדעך - לקראת נישואין וזוגיות

ומהיכן הוא יודע זאת בכזאת פסקנות.

אתמהה.

סוקרטס אומר ב'פיידון' של אפלטון שאנחנו למדים כל דבר מההפך שלו.

בגלל שיש עצב יש גם אושר, בלי עצב האושר היה מצב סטטי שלא היה מופרד מהשכבה הבסיסית ביותר של הקיום שלנו. הוא גם לא היה מקבל שם או כינוי.

הוא היה פשוט חלק בלתי נפרד מהטבע.

שאלתי את עצמי, מה עם נצח? הרי הוא ההפך של זמני. אבל אנחנו חיים בעולם שכולו זמני. מתי בכלל זכינו להכיר נצח?

הבנתי שלא חשבתי על זה נכון, כל בן אדם רואה בגבולות הדמיון שלו את גבולות העולם.

הדבר היחיד שנצחי בשבילנו הוא ה'אני', הוא הדבר היחיד שמלווה אותנו לאורך כל הדרך. הוא מעין 'נצח' פרטי שיש לכל אחד מאיתנו.

בשבילי, אני קיים לנצח במובן המסוים הזה. ואתה קיים לנצח במובן דומה, אבל אחר, אחד שאיש מלבדך לא יכיר.

הרי כולנו חיים באותו עולם, אבל כל אחד מקבל חתיכה אחרת ממנו, והיא 'נצחית' בשבילו.

מי שרוצה מוזמן לנסות להרחיב את הרעיונות האלו, השיר פשוט מבטא אותם בתמציתיות.

לגבי החלק הראשון אינני מקבל את הנחת היסוד. ברור אמנם שהעולם כפי שאנינו מכירים אותו בנוי באופן של יחסות אבל לוּ הייתה מציאות של אור, זה לא שלא היה אור. אולי לא היה מושג של בוקר (לבקר ולהפריד) ביחס ללילה.

גם הקיום שלנו, יש מושג ברור של קיום ואי־קיום. ואפשר באופן מוחשי מאוד להרגיש את הקיום שלנו, למרות שאין לנו מושג מהו היעדר תודעה. הניגוד בין ה"אני" לאחר מבליט את הפלא אבל זה הכיוון שאני נוטה לקבל.

נצח הוא מושג מופשט, כמו האינסוף. אולי אין שום נצח כלל והכל יתקפל בעוד מיליארדי שנה. או לא יתקפל. או גם יתקםל וגם לא יתקפל.

למרות האפיל הפילוסופי קשה לי לתפוש את האני כיחידה של נצח.

אבל אני מקבל את מה שאתה אומר, בהחלט עניינה אותי החוויה הסובייקטיבית של כל אחד מאיתנו, שבה הדבר היחיד שתמיד קיים הוא האני שלנו.

משהו מעין אני חושב משמע אני קיים - משהו שמעמיד את הקיום על בסיס האני, עוד לפני הפילוסופיה והשירה.

אבל להבא תדע שדברים כאלה אני חייב להעביר למשטרה אם הייתי רואה אותם בזמן.

כתבתי את הסיפור הזה אחרי שקראתי את מכתב ההתאבדות של אקוטגאווה ריונוסוקה (אקוטגאווה ריונוסוקה – ויקיפדיה

המכתב (באנגלית) כאן:

https://sites.socsci.uci.edu/~cjmayer/papers/cmayer_note_to_an_old_friend.pdf

אז אין מה לדאוג

תודה

אהבתי את סגנון הכתיבה

אבל האמת שהזכרת לי שיר אחר.

כל המילים השמחות

פרצו שוב בהורה סוערת

(אך את לא נמצאת לצידי, ורק המקלע בידי)

מצטרף ומתפלל ואמן שתראי ישועות