טובבב!!!

יש בסיפור "ערימה מטופשת?" 

הסיפור שלך ממש טוב

מכל האנשים בעולם - דווקא אני הולך עם כובע מהבר מצווה.

מכל האנשים בעולם, אני - שקונה נעליים כל חודשיים בגלל הקילוף הבלתי נראה בחרטום, שמגהץ לעצמי חולצות עם קו ישר כמו קו המשווה בשרוול, שכל שערה בפוני שלי עומדת במקומה לאורך כל שעות היממה, דווקא אני נראה בתפילה כמו הקבצן שיעשה סיבוב בסופה תוך מלמול מילות תפילה  או בקשת תרומה, אני אף פעם לא יודע לנחש.

איך הגעתי למצב הזה? ידעתי שתשאלו. ובכן, תתפלאו. יש לי פוביה מחנויות כובעים. מה, לא ידעתם שיש כזה דבר? טוב, עכשיו אתם יודעים. כל הסיטואציה של רכישת כובע, גורמת לי לגרד בכל הגוף. מהמבט ה"מבין" של המוכר - "אתה מידה 56" ועד שליפת הכובע מערימה מטופשת של כובעים עקומים. 
האמת שהייתי ממשיך לחבוש את הכובע הזה, אם לא דבורה.

מי זו דבורה? ידעתי שתשאלו. דבורה היא הבחורה החמישית שאני יוצא לפגישות איתה, והבחורה הראשונה שאמרה לי "הכובע שלך קטן עליך". היא הסמיקה קלות כשאמרה את זה והוסיפה "סליחה, זה הדבר הראשון שקפץ לי לעין".

הערכתי אותה מאוד על הכנות הזאת, אבל הסמקתי כל כך קשות בעצמי, שלא הצלחתי לומר לה את זה. ועכשיו, דבורה רוצה עוד פגישה. 
ובכן, כאן הקונפליקט של הסיפור. אני רוצה את דבורה, דבורה רוצה אותי אבל עם כובע חדש, אני לא רוצה כובע חדש. 
"בסדר" אמרתי לשדכנית "נקבע ליום חמישי בצהריים". 
זה נתן לי יומיים לפתור את הקונפליקט.

איך פותרים קונפליקט של שבע שנים ביומיים? ידעתי שתשאלו. ובכן, לא היה לי מושג. אז לא עשיתי כלום.

ויום חמישי לא חיכה, הוא פשוט הגיע. וכובע אין. ופוביה יש. וגם דבורה יש.

היא חיכתה לי במקום המפגש, ובעיניה סוד. "אני רוצה שנלך למקום מסויים, תבוא איתי?" כאילו יש לי ברירה.

ניהלנו שיחה נעימה, לא הכרתי את האיזור אבל סמכתי עליה.

למה סמכתי עליה? ידעתי שתשאלו. ובכן, לא ציינתי אבל אני נפגש עם דבורה כבר פגישה שישית, בפגישתנו האחרונה כבר היו רמזים דקים על הבית שנקים יחד. אני חושב שזה נותן מספיק אינדיקציה על האדם שאיתי.

"זה פה" היא אומרת בשקט ופותחת דלת ברזל חורקת.

ריח חריף עומד באויר, כמו באיזור תעשיה. "בוא, תיכנס, רק סבא שלי ואחי פה". אחי? סבא? משהו לא מריח לי. ממתי מערבים משפחה לפני שסוגרים? מישהו עושה עלי אמבוש.

הצצה קטנה אל החדר גילתה לי את גודל הצרה.

כובעים.

כובעים, כובעים בכל מקום. מהרצפה ועד מה שנראה כמו צינורות אלומיניום של מזגן.

כובעים בכל הצבעים והצורות. לגברים נשים וטף.

עיני הפעורות באימה כנראה הבהילו את דבורה, כי היא שאלה "אתה בסדר?" במין מבט מוזר ולא מבין.

"אני... אני... כן" גמגמתי. "חשבתי שהדברים די סגורים בינינו" אמרה והשפילה עיניים.

"הכובעים..." אמרתי ברעד. "כן" אמרה "סבא שלי כובען, בוא".

היא נכנסה אל מין מסדרון מואר קלושות, בקצהו נראה חדר בגודל בינוני.

מה קורה פה? המוח שלי צלצל בכל הפעמונים שברשותו. אבל רגלי הוליכו אותי אחריה כמכושף.

הדבר הראשון שראיתי היה - עיניים. עיניים טובות, תכולות כמו של דבורה, מעל משקפיים גדולות.

"סבא, באתי עם יעקב" היא דיברה ממש אל תוך האוזן שלו, ועכשיו העיניים הסתכלו עלי. "שלום" אמרתי, והושטתי יד. הוא ניגב את ידיו בסמרטוט שראה ימים יפים יותר, ולחץ את ידי. "בחור'ל, מה אתה לומד?" שאל. "נדרים" עניתי. "תלמיד חכם, דבוירל'ה. זכית" הוא אמר ועיניו הוארו.

"בוא תשמע משהו מכובען זקן, 98 אחוזים מהכובעים יתאימו ל98 אחוזים מהאנשים, וגם הכובע הקשה ביותר, בסוף מתרכך. הכל שאלה של רצון. שיהיה בשעה טובה, דבוירל'ה".

מהביקור הזה במפעל הכובעים יצאתי עם אישה חדשה, מסר לחיים וכובע חדש.

פעם אחרונה שקראתי עגנון... וואו בטח עשר שנים

ידעתי שמשהו הולך להשתבש ברגע שעליתי לרכבת.  
קודם כל, היו מדי הרבה אנשים. סריקה מהירה של הקרון, רוב הכיסאות תפוסים. בחרתי את הרביעיה הדלילה ביותר. 
שני מושבים ריקים. בסוף הקרון. קלי קלות. הלכתי לאט, ראש למטה עקב בצד אגודל, ימין שמאל, מרוכזת בדפוס, קווים כחולים וירוקים על רצפה כהה, 

והרגשתי אותם, הרגשתי את המבטים מחוררים לי את הראש, שורפים לי את הקרקפת.
הרמת ראש. מבט חטוף. ראיתי אותו, סטודנט צעיר בסריג חום, שלא הספיק לסובב את הראש לפני שתפסתי את העיניים שלו,  את המבע החצי נרתע חצי המרחם.
כשעברתי בין הספסלים יכולתי לשמוע איך הכל קצת נעצר, איך היד של אישה קפאה עם כוס קפה בדרך אל הפה כשהתקרבתי לספסל שלה, איך היא רעדה,
לא היה קשה לפספס את ההוא בחולצה הוורודה, שבהה בי ומהר חזר לערימה מטופשת של עיתונים ששכבו מעורבבים על השולחן, קובר את הפנים שלו בדפים אפורים, 
שרק לא אראה את הזעזוע. 
כמה רגיש מצידו.
נשכתי את השפה התחתונה. לעזאזל. לא חשבתי שאבלוט עד כדי כך. 
המקום בסוף פתאום נראה רחוק מדי. והתיישבתי בכיסא הראשון הפנוי, מיישרת ומחליקה את החצאית בידיים מזיעות.
הלב שלי האט, 
שנרגעתי הסתכלתי על מי שישבה מולי. אישה בת שלושים בערך עם פנים מטושטשות מעייפות. עיגולי שחורים תחת העיניים. חולצה מקומטת. 
אימא. 
אימא שאוחזת תינוק, 
הסתכלתי עליו וחייכתי, הוא היה חמוד כזה, טהור עדיין, עם גומה בסנטר ושתי שיניים קטנות, הוא הסתכל עלי חזרה והתחיל לבכות בהיסטריה. 
אפילו ילדים מפחדים ממני. 
האימא ניסתה להרגיע אותו, בסוף אחרי כמה דקות. היא עברה מקום. סמוקה קצת, משתדלת לא להסתכל עלי.
הסטתי מבט לחלון, עצים ובניינים התלכדו לגוש אחד של אפור ירוק. המצח הלוהט שלי ניפגש בזכוכית הקרה, עצמתי עיניים. שהסיוט הזה ייגמר.
ירדתי בעצירה הבאה. ארבע תחנות לפני הבית.
שהרכבת המשיכה לנסוע, חיטטתי בתיק והוצאתי באצבעות רועדות ובלב דופק כמו אחרי מרוץ מטורף כובע סרוג ורך.
הרמתי יד ונגעתי בראש, מעבירה אצבעות על הקרקפת החלקה והלבנה. על המקום בו היו הגבות לפני הכימותרפיה, 
משכתי את הכובע על הקרחת והסתובבתי כדי לראות את הרכבת נעלמת מהעין 
היום זו פעם ראשונה שלא הסתתרתי מאחורי כובע.
חייכתי כמו מופרעת והרגשתי אמיצה מתמיד. 

רגע, אבל איך האתגר עובד??

כל אחד כותב רעיון ורושם את הסיפור לפיו? לא כדאי שיהיה אתגר אחיד?

(לטיפשים)

את האדמה הזאת, כן, כאן

עם האנשים האלה, הקמוטים

מחשבות יתבטאו במילים

רצונות כמוסים ייתגלו במבוכה

למאוויים הגדולים תוצמד שפלות

תאווה ערמומית וחולה תלווה לכל אצילות

תאהבו את האדמה הזאת

תצדיקו אותה, תשבחו אותה, כן

תירקבו מבדידות אם תוותרו עליה

היא שלכם ובשבילכם

אם תתגעגעו אל הכוכבים

אם נשמתכם תתפקע מרוב כאב

אם האנושי יהרוג בכם את הנשגב

אתן בכם את אותותי מכותיי ומופתיי

לחזור לשורה!

ומשיח בן יוסף (מדינת ישראל) הוא יסוד וכנה ובסיס למלכות בית דוד. "וכנה אשר נטעה ימינך" זה משיח בן יוסף כבתחילת המזמור "לפני אפרים ובנימין ומנשה". כנה זה בסיס לגפן.

לכן ב"כסא דוד עבדך מהרה לתוכה *תכין*" כלומר תבסס, כותבים המקובלים שיכוונו בברכה זו על משיח בן יוסף שיחיה.

לכן כתבתי במדויק "יסדת כסאך" כלומר בנית יסוד לכסא, אבל הכסא עצמו עדיין לא

לא תהיה גלות נוספת (לא נכנס לדיון) אז מלכות בית דוד תמלוך על העם שיושב פה בארץ עם כל הארגון הפוליטי והתשתיות הפוליטיות, הכלכליות, הבטחוניות, ההתיישבותיות, והתרבותיות הקיימות כבר בימינו. כך שיוצא שאפילו לדעת סטמר מדינת ישראל תהיה בסיס למלכות בית דוד

האברבנאל מסכים עם דבריי.

ב. באתי מכיוון אחר, יסוד כסא ה' עולה לי בראש כמקדש ולא כמדינה יהודית.

תהיה (אמונה בחזרת מלכות בית דוד זה אחד מי"ג עיקרים וגם בנביאים מפורש). ומבחינה סמלית תמלוך על מדינת ישראל שתהפוך ל"ממלכת ישראל בראשות הוד מלכותו המלך" כמו בריטניה לשיטתך.

האברבנאל לא כותב לזכרוני באף מקום שמלכות בית דוד העתידית תהיה סמלית ולא אמיתית.

(כבר דיברנו על זה פעם ולכן לא מאריך פה).

ב. הדגש הוא "יסדת". מדינה יהודית היא יסוד ובסיס למקדש שישרה בתוכה. ולא זכור לי פסוק שה' מייסד את המקדש עם הפועל יסד, אלא בונה מקדש (אולי אני טועה). אלא הרבה פסוקים שהוא מייסד את ציון, בדגש על הפועל יסד. כלומר הפועל ייסוד תמיד מוסב על העם והמלכות, כי היא יסוד ובסיס למקדש

האברבנאל סובר שמלכות היא רעה, אין תועלת בסמל למהות רעה.

ב. מעניין.

אגב האם אתה לא מזכיר בתפילה בברכת בונה ירושלים וצמח דוד בקשה לשיבת מלכות דוד?

ב. האברבנל מעולם לא טען שהנביאים טעו כשניבאו על חזרה ניצחית של מלכות בית דוד.

כמובן ייתכן שאתה טוען שראש הממשלה יהיה מבית דוד (נזכרתי שנראה לי שאמרת זאת). אז גם לפי זה - המדינה הנוכחית היא בסיס למדינה העתידית בראשה יעמוד ראש ממשלה נבחר ל4 שנים מבית דוד.

בכל מקרה המדינה הנוכחית היא במילא בסיס,למדינה האידאלית עם מקדש סנהדרין ומנהיג שנחה עליו רוח ה'

האם מהתנך מלכות זה מוסד חיובי?

זה לא בדיוק התחושה מספר מלכים ושמואל.

מזכיר, אבל מתכוון לשלטון שלנו.

ב. האם זה מחייב דווקא כשושלת?

הפסוקים וחז"ל מפורשים על למשל מינוי יהודי למלכות ורק גבר.

האם זה אומר שאסור להצביע מן התורה למפלגה בה יש מישהו לא יהודי ברשימה?

ומה לגבי מפלגה עם נשים?

אלא שאנחנו סוברים אחרת כיום כמפורש במגוון תשובות בנושא, וממילא באותו אופן אפשר לומר לגבי התפיסה של השלטון ומי שם.

מהתנך מלכות זה לא מוסד חיובי,למעט מלכות בית דוד הנזכרת כמוסד חיובי. שנכרתה איתו ברית עולם.

אני לא מבין בי"ג עיקרים. אבל אם אתה סובר שתמיד יבחר ראש ממשלה מתוך צאצאי בית דוד ל4 שנים ויתחלף. אולי זה כלול באמונה בחזרת מלכות בית דוד.

מה אתה מכוון ב"כסא דוד עבדך" וב"את צמח דוד" וב"שמחינו במלכות בית דוד"?

האיסור למנות אשה זה רק למנוי למלך, לא למושל כמו השופטים. לגבי מושל יש פוסקים שאומרים שאם האשה יותר טובה מהגבר , מותר למנותה. ובוודאי שח"כ אינו מלך. אבל נראה שיש איסור למנות ראש ממשלה גוי

לא כל כך הבנתי. יש נבואות מפורשות על הברית עולם עם בית דוד ונבואות שיחזור להיות מלך בישראל מבית דוד לנצח. אם אתה מפרש מלך בתור ראש ממשלה אז יכול להיות.

אין חיוב דווקא לשושלת. השאלה אם מינוי ל4 שנים זה מלך

מכוון לשלטון יהודי עצמאי ולא לפרטים.

ראש ממשלה הוא לא מלך וזה היתרון הגדול.

זה לא רק דין בראש ממשלה אלא כל מינוי על הציבור כמפורש ברמב"ם.

(ח)ירות (ז)קפת (ק)ומת כנה,

ופדיתם מבני בצרה.

ירשת ארצך לכוננה,

מחצת מחלת באף עברה.

קיבצת עמך במהרה,

יסדת כסאך בקריה בחורה.

שמך נודה, לך נאה,

בהלל לשוררה

כל הקטעים בסגנון הזה הם משלים.

אנסה אסביר את הנמשל ומשם אני מקווה שתוכלו להשליך ולהבין לבד את המשל כפי הצורך. 

עם ישראל חוזר מן הגלות, מתוך העמים שמכונים בחז"ל "המים הזידונים" (זדון - כוונה), אל ארץ ישראל. הוא מתיר את כבלי הארץ, החומר, אבל נותר כלוא בכבלי הרוח, ברעיונות זרים, אותם הוא מחשיב ערכיים ומתקשה לפשוט אותם מעצמו. עמ"י חש שישנם ערכים שעליו להתחמם לאורם, להתחיות ולהתרגש, מתוך הארץ וקדושתה, ועדיין מסרב לפשוט את הגלותיות המחשבתית. הוא חש איזה ריחוק מה', שמחכה להשפיע אורות בכלים, לגלות את עצמו יותר עד כדי הייחוד השלם.

(בניגוד למוסיקה המודרנית שם: אהבה=מה שגורם לי ולשני שמחה. שזה גם נכון אבל רק חלק מהאהבה)

האמת שעלה לי קטע לראש, אבל לא מצאתי אותו. (בגדול הרעיון שלו זה שאהבה זאת אמת. שני אנשים שיודעים שיש ביניהם רק אמת ומרחב בטוח בשבילה)

מצאתי כמה דברים אחרים ששמרתי.

אצרף שניים מהם.

ועוד אחד, יותר במציאות (זה לא נותן לי להעלות אז אתמלל):

זוגיות | עידית ברק

כל הזמן הולכים

זה לקראת זו.

ישנם ימים שנפגשים

ישנם ימים שלא. 

יש בזה משהו עמוק מאוד, אבל הכל מלווה בתחושה של פשטות.