גם היום כשירדתי אל הבאר לשאוב מים היית שם איתי, כמו תמיד.
לא קיום ממשי, אלא מין זיכרון, בבואה, צל. ככה זה, מאז אותו יום מר, דמותך מלווה אותי בכל פעם ששולחים אותי לשאוב מים. איך חייכנו יחד, לועסים עלי חמצוץ שמצאת, שוכבים על הדשא הרך, מבטינו משייטים בין ענני כבשה צחים ולבנים. אותו היום לא הפסקנו לצחוק. צחקנו בפה מלא, צחוק מתגלגל כזה, משוחרר מכל דאגה שחשף את השיניים המושלמות שלך. בדרך חזור אל הכפר נשאנו את הכדים על כתף כמו שאמא לימדה, שומרים על שיווי משקל עדין, נזהרים לא ליפול. לו ידעתי כמה החיים שבריריים הייתי מרשה לכמה טיפות לחמוק מן הכד, לא מנסה להחזיק אותן חזק כל כך. אוי, שוב עולות בי הדמעות כאורח לא רצוי שמופיע פתאום. לא דופקות בדלת בנימוס. פורצות אל מעל פני השטח, זולגות מזוויות העין החוצה. עושות בי כבשלהן. סחרחורת קלה אוחזתני, וגורמת לי להתיישב אל האבן הקרובה. אחרי כמה נשימות עמוקות אני מנסה להילחם בדמעות, לעצום את העיניים. מבקשת לסכור את הפרץ הזה שנפתח בטעות.
עוד מספר שניות של שאיפות איטיות, והכל נרגע. פרפר קטן שמרחף לידי, גורם אפילו לחיוך מבויש לחמוק. פרפרים תמיד הפליאו אותי. איך הם קלילים כל כך, בחיים שאורכם יום אחד?
ואני לעומתם בחיים ארוכים כלכך, ועצב וצער הן נחלותיי. הלוואי שאספיק גם לשמוח, לחוות אושר מתמשך. אך לעת עתה אין הוא בא אלי כי אם בכמויות מדודות, מחושבות, כמין מנות הקצבה של תקופות צנע. אכן, אין ספק כי יש רעב לאושר בעולם. ומאחר ששוב שקעתי בהרהורי לב יתר על המידה, נמצאת-לא נמצאת במציאות הגשמית, נבהלתי עת זיהיתי בחטף תנועה מתרחשת לפני. לאחר רגע או שניים של בהלה, זיהיתי כי למולי לא עומדת חיית טרף, או נחש ארסי. בסך הכל זוהי אחותו הקטנה האהובה עליי כל-כך. לבי חזר לפעום בקצב הרגיל.
ראיתי שבעיניה מבט משתומם, על כן שאלתיה 'מה לך ילדה? מה לך קטנה?'
היא עמדה שם, מהססת מעט כחושבת במה לדבר, אך לאחר רגע קצר נמלאו עיניה אור ובת שחוק כנזכרת במעשה טוב ששמעה. אמרה לי: "היום ישבתי בגינה הקטנה, איפה שפורחות הכלניות מאחורי בית הכנסת וגן השעשועים, וראיתי גולם של פרפר מתחיל לפקוע!" בחנתי את פניה במבט מופתע, כלא מאמינה, אך שתקתי.
עקב התעלמותי מסיפורה נראה שההתרגשות איימה להתפרץ ממנה והלאה, בקיפצוצה מרגל לרגל מחכה לתשובתי. משהמשכתי לשתוק, פקעה סבלנותה ורצה אלי את מרחק הפסיעות הקצר שהיה בינינו, חיבקה את רגליי. ואמרה לי "את לא צריכה להיות כל כך עצובה עצובה, אני אוהבת אותך"
ובאומרה זאת, נפרצו שוב סכרי הדמעות שלי, אך הפעם נמלאו העיניים בדמעות של שמחה. הרמתי אותה אל על ואחר אימצתי אותה אל ליבי, וחיבקתיה כאילו לא פגשתיה תקופה ארוכה.
ובאותו רגע ידעתי שגם אני בחיי שלי עוד יכולה להספיק לפקוע ולעוף, אפילו אם יהיה אורכם רק עוד יום אחד.
לא קיום ממשי, אלא מין זיכרון, בבואה, צל. ככה זה, מאז אותו יום מר, דמותך מלווה אותי בכל פעם ששולחים אותי לשאוב מים. איך חייכנו יחד, לועסים עלי חמצוץ שמצאת, שוכבים על הדשא הרך, מבטינו משייטים בין ענני כבשה צחים ולבנים. אותו היום לא הפסקנו לצחוק. צחקנו בפה מלא, צחוק מתגלגל כזה, משוחרר מכל דאגה שחשף את השיניים המושלמות שלך. בדרך חזור אל הכפר נשאנו את הכדים על כתף כמו שאמא לימדה, שומרים על שיווי משקל עדין, נזהרים לא ליפול. לו ידעתי כמה החיים שבריריים הייתי מרשה לכמה טיפות לחמוק מן הכד, לא מנסה להחזיק אותן חזק כל כך. אוי, שוב עולות בי הדמעות כאורח לא רצוי שמופיע פתאום. לא דופקות בדלת בנימוס. פורצות אל מעל פני השטח, זולגות מזוויות העין החוצה. עושות בי כבשלהן. סחרחורת קלה אוחזתני, וגורמת לי להתיישב אל האבן הקרובה. אחרי כמה נשימות עמוקות אני מנסה להילחם בדמעות, לעצום את העיניים. מבקשת לסכור את הפרץ הזה שנפתח בטעות.
עוד מספר שניות של שאיפות איטיות, והכל נרגע. פרפר קטן שמרחף לידי, גורם אפילו לחיוך מבויש לחמוק. פרפרים תמיד הפליאו אותי. איך הם קלילים כל כך, בחיים שאורכם יום אחד?
ואני לעומתם בחיים ארוכים כלכך, ועצב וצער הן נחלותיי. הלוואי שאספיק גם לשמוח, לחוות אושר מתמשך. אך לעת עתה אין הוא בא אלי כי אם בכמויות מדודות, מחושבות, כמין מנות הקצבה של תקופות צנע. אכן, אין ספק כי יש רעב לאושר בעולם. ומאחר ששוב שקעתי בהרהורי לב יתר על המידה, נמצאת-לא נמצאת במציאות הגשמית, נבהלתי עת זיהיתי בחטף תנועה מתרחשת לפני. לאחר רגע או שניים של בהלה, זיהיתי כי למולי לא עומדת חיית טרף, או נחש ארסי. בסך הכל זוהי אחותו הקטנה האהובה עליי כל-כך. לבי חזר לפעום בקצב הרגיל.
ראיתי שבעיניה מבט משתומם, על כן שאלתיה 'מה לך ילדה? מה לך קטנה?'
היא עמדה שם, מהססת מעט כחושבת במה לדבר, אך לאחר רגע קצר נמלאו עיניה אור ובת שחוק כנזכרת במעשה טוב ששמעה. אמרה לי: "היום ישבתי בגינה הקטנה, איפה שפורחות הכלניות מאחורי בית הכנסת וגן השעשועים, וראיתי גולם של פרפר מתחיל לפקוע!" בחנתי את פניה במבט מופתע, כלא מאמינה, אך שתקתי.
עקב התעלמותי מסיפורה נראה שההתרגשות איימה להתפרץ ממנה והלאה, בקיפצוצה מרגל לרגל מחכה לתשובתי. משהמשכתי לשתוק, פקעה סבלנותה ורצה אלי את מרחק הפסיעות הקצר שהיה בינינו, חיבקה את רגליי. ואמרה לי "את לא צריכה להיות כל כך עצובה עצובה, אני אוהבת אותך"
ובאומרה זאת, נפרצו שוב סכרי הדמעות שלי, אך הפעם נמלאו העיניים בדמעות של שמחה. הרמתי אותה אל על ואחר אימצתי אותה אל ליבי, וחיבקתיה כאילו לא פגשתיה תקופה ארוכה.
ובאותו רגע ידעתי שגם אני בחיי שלי עוד יכולה להספיק לפקוע ולעוף, אפילו אם יהיה אורכם רק עוד יום אחד.
