בפן הבטחוני, מבצע שומר החומות, יצר משוואה חדשה לגמרי. בפעם הראשונה מאז מבצע עופרת יצוקה, הצלחנו להגיע למצב שישראל נענית לתחנונים של חמאס להפסקת אש, ולא מפסיקה את הלחימה באופן חד צדדי אחרי לחץ בין לאומי. המצב הנדיר הזה אפשר לישראל להגיע מעמדת כח ברורה, ולשנות את המשוואה לפיה "כל עוד זה רק העוטף הכל בסדר". לפתע פתאום אפשר לתקוף בעזה בתגובה לשיגורי בלונים, דבר שלפני כמה חודשים היה נחשב לתוקפנות חריגה (כי זו אכן תגובה חריגה יחסית למקובל אז), נחשב היום לתגובה טבעית ומתבקשת.
צריך לזכור: את מבצע שומר החומות לא ניהל בנט, אלא נתניהו וגנץ. יותר מזה, הרכב הממשלה לא מאד משמעותי לפעולות כמו תקיפה בעזה בתגובה לתקיפה על העוטף, שהיא מסוג ההחלטות ששר הביטחון מחליט עליהן בעצמו ולא מגיעות לאישור הממשלה כלל (וכדאי לזכור ששר הביטחון נותר אותו שר). המבחן האמיתי יהיה כאשר הממשלה תידרש לאשר פתיחה במבצע כולל, בסגנון שומר החומות. האם ניצן הורוביץ, עיסאווי פריג' ומירב מיכאלי יסכימו להצביע בעד מבצע כזה?
מי שיצר את המציאות הזו, שמאפשרת לממשלה להגן על המדינה באדיקות מפני אויבים מבחוץ, היה נתניהו. כמו עם החיסונים, בנט ממנף כעת את ההישגים המרשימים של נתניהו ולוקח את הקרדיט לעצמו.
אבל חוץ מהפן הבטחוני, יש עוד צרות רבות בממשלה השמאל-ערבים שקמה לנו. כמו שכתב חיובי, הממשלה עתידה לפרק ולפגוע בכל דבר שקדוש ליהדות ובכל ערך לאומי חשוב. דגלי ה"גאווה", הכנסת גופים אולטרא ליברליים לתחום הכשרות, מינוי דיינים שערכי ההלכה פחות חשובים להם מערכי המודרנה, תח"צ בשבת ועוד כהנה וכהנה מעשים חמורים שניתן לקרוא מפורטים בפירוש בהסכמים הקואליציוניים.
ממשלה כזו, גם אם בתחום מסוים מאד היא לא יותר גרועה מהממשלה הקודמת, צריך לדאוג לפרק בהקדם.
