יש לי תורה שלמה על עניין החופש..

 רק בשורה התחתונה אני חושבת שזה באמת לא הגיוני שיש לילדים כ'כ הרבה חופש לאורך השנה כולל חודשיים בסוף שנה, (נכון שיש קייטנות, אבל רובם עד 1, וגם לא בכל המקומות זה אותה עלות שזה גם לא בסדר בעיני) ומצפים מההורים שיעבדו כרגיל.. 

חייב לדעתי לקצר את החופש, ושהמדינה תדאג שיהיו מסגרות להורים שעובדים לפחות בחלק מהזמן של אוגוסט. 

אני חושבת שבכל גיל חודשיים של חופש זה ממש מוגזם, במיוחד בתיכונים ששם זה חודשיים וחצי חופש. 

אם לא יהיה חופש מתי הילד ייפגש אם הורים שלו ?

לדעתי זה הופך צריך שהורים יקבלו קצבאות או לא יודעת מה...

והיו יחד עם הילדים שלהם מזה ילד במוען יש לו חופש רק שבועים 

הורים וכמעט לא נמצאים עם הילדים שלהם!!!

זה הזייה!

לו ילידם יעובד פוחת... או משהו כזה...

לדעתי זה עצוב שהילדים הפכו להיות "עול" להורים שלהם. כל הזמן ששומעים הורים מדברים על גידול הילדים, זה מגיע עם מנגינה של כמה זה קשה, עם פרצוף עייף וחסר אנרגיה. וזה עצוב לראות את זה. 

אני לא בא לבטל את הקושי. כנראה שזה באמת קשה לגדל ילדים, תוך כדי שילוב עבודה, ודאגה לצרכי הבית. אך עדיין למרות שזה קשה, היחס לזה צריך לדעתי להיות יחס יותר שמח. לזכור כל הזמן כמה זה אושר, שמחה עצומה, וזכות, לגדל את הנשמות היקרות האלה. וגם שקשה מקבלים את זה באהבה, עם חיוך, והכרה בטוב ה'.  

לכן קשה לי לשמוע משפטים בסגנון - איך נשרוד את החופש, מה נעשה עם הילדים, למה החופש כל כך ארוך. למה לא שומעים הורים שאומרים איזה כיף שהילדים בבית, איזה שמחה שיש יותר זמן עם הילדים, איזה יופי שאפשר ליהנות איתם לעשות פעילויות ולצאת לטיולים.

לדעתי לפני שמתלוננים על החופש של הילדים, תתלוננו על כך שעובדים כל כך הרבה ולא נותנים מספיק זמן להיות עם המשפחה. 

שהייתי ילד אני לא זוכר הורים שדיברו ככה, ולא זוכר שהתלוננו על החופש של הילדים. אולי זה בגלל שאז רוב האימהות היו בבית או עבדו חצי משרה (לפחות בסביבה שלי זה היה ככה). 

אני זוכר שבתור ילד, דווקא הימים האלה בחופש שכולם בבית, עם אבא ואמא וכל האחים, זכורים לי כרגעים מיוחדים, שגיבשו את כל המשפחה ביחד, ונתנו לי הרגשה של בית, של שייכות, של משפחה. הרגשה של משהו שלם יציב בטוח ומוגן, שממלא את הנפש בהרגשה של רוגע ושלווה.

ובכללי גם ללא החופש, אני זוכר איזה הבדל גדול יש בהרגשה לחזור לבית שאמא נמצאת בו, לבין לחזור לבית ריק שההורים חוזרים מאוחר ורוב היום הם לא נמצאים. שהייתי ילד היו שנים שאמא שלי לא עבדה, או עבדה חצי משרה, והיו שנים שעבדה משרה מלאה, וזה הרגשה אחרת לגמרי. ובכלל ימים שגם אבא נמצא בבית, זה בכלל היה הרגשה מיוחדת ואושר עילאי. אז עד שיש הזדמנות בחופש לתת לילדים ימים כאלה של משפחה שלימה, תנצלו את זה. זה מאוד משמעותי עבורם. ותעשו את זה מתוך שמחה, ולא מתוך הרגשת עול. 

התכוונתי לומר שצריך לשנות את הגישה והיחס לנושא. שגם בתנאים הנוכחיים, הגישה של ההורים תהיה שמחה וחיובית, ולא גישה של עול. וגם אם יש רק מעט ימים שאפשר לקחת חופש, לעשות משהו כל המשפחה, ולהביא להם את החוויה הזאת, זה מאוד משמעותי לילדים, וצריך לזכור את זה, ולעשות את זה בגישה חיובית.

א. בוודאי שכיף לגדל ילדים, ועם זאת - זה מאוד קשה. כשאני אומר שמשהו קשה לי, זה לא אומר שאני לא נהנה ממנו או שאני חלילה מתחרט עליו. 

עם זאת, לדעתי הבעיה היא שהדבר הכי חזק שיש בגידול ילדים זה לא קושי ולא כיף, אלא רגשות מסוימים. אהבה שלא יודעת גבולות, למשל. ומה הבעיה? שאנחנו נוטים לדבר יותר על דברים ברורים (כיף/קשה) מאשר על רגשות שקשה לנו להסביר אותם. לכן נוצר הרושם המוטעה כאילו הקושי הוא העיקר.

ב. השאלה "איך נשרוד את החופש" לא קשורה לילדים ולכך שהם נשארים בבית, אלא לעובדה שלהורים אין מספיק ימי חופשה. כל הורה לילדים קטנים שלא עובד בהוראה, ואין סבא/סבתא בריאים ופנסיונריים (או מורים בעצמם) בתמונה - מרגיש שהחופש הגדול הוא פשוט מאבק חסר סיכוי. מכסת ימי החופשה נגמרה עוד לפני שהשנה התחילה, הקייטנות עולות לעיתים כמו משכורת מלאה (ובמיוחד כשיש כמה ילדים), המנהלים בעבודה לפעמים כבר שכחו מה זה ילדים קטנים ולכן הם לא ממש משתפים פעולה וכו'.

אני לא יודע מה זה "לא מתלוננים שעובדים כל כך הרבה". אני לא מכיר ישראלי שלא מתלונן על כך שהוא עובד יותר מדי. ועם זאת כולם בסופו של דבר רוצים למצוא עבודה טובה, ובדרך כלל אין עבודות משמעותיות שמסתיימות בשעה 13:00.

אגב, גם בשביל הילדים החופש הזה ארוך בצורה לא נורמלית. אין שום סיבה שבעולם שבמשך 62 ימים רצופים ילד בגיל 6-12 לא יהיה במסגרת רציתי ולא ימשיך להתקדם בחייו, אלא רק ישחק ויטייל במשך תקופה כ"כ ארוכה. 

כשצריך לפרנס משפחה, ויש משכנתא/חשמל/מים/ארנונה/חוגים/צהרון/מזון/ביגוד/בריאות/דלק/ביטוחים ועוד ועוד הוצאות שפשוט לא נגמרות, אז זה פשוט בלתי אפשרי לקחת עשרות ימי חופשה בשנה לכל אחד מההורים.

ונעלמו, חברה בדיוק התקשרה והציעה. בלה בלה.

אין מה לעשות יש אנשים שמקשים

מורידים את הרמה בשביל כולם.

אין נאמנות.

מסוגלות להתכתב ולדבר ולהתלהב בערב.

בבוקר והנה היא נעלמה.

אני לא לפני הרבה זמן הייתי כל כך תמים שלא הכרתי את זה דיברתי עם מישהי(וזה היה דרך מישהו שהכיר ביננו)וקבענו שלחתי לה הודעה והיא לא ענתה..

אני בלי ווטסאפ וכו' אז ממש לא הבנתי חשבתי שהפל' לא עובד אולי היא לא קוראת הודעות סמס...

התקשרתי גם לא ענתה חשבתי הפל' שלי הלך...

ואז גיליתי שיש שם לדבר  הזה מאז כבר היו עוד כמה דברים דומים...

הייתה לי פעם שהתפניתי לבית חולים בפתאומיות בלי טלפון ולבסוף הייתי יותר מחודש בלי טלפון איני יודע כמה שיחות שלא נענו

לומר פשוט שלא מתאים?

שיש פער זה לא אמור להיות ככה..

אני חושבת שעל הגבר יותר ליזום בין דייט לדייט לפחות לפתוח את השיח . אבל התפקיד שלה זה להיפתח ולא להיסגר

בעיקר עם הקטע שעליה מוטל להיפתח לי זה לפעמים לא זורם ולא כי אני לא רוצה ואני רואה איך זה גורם לנסיגה בצד השני

יש הבדל אם זה תקוע לבין אם זה לוקח זמן..

כאילו אם בחורה לא זורמת איתי כפי שציפיתי אבל זורמת במידה מסויימת ומראה עניין אז זה לגמרי חלק מהמשחק

כי הבחורה חסומה ולא משתפת ..

והבחור גם באנרגיה זכרית פצועה - לא יוזם / רגשי נחיתות / חושב מה היא תביא לי בתמורה .

זה חוסם לגמרי את הבחורה אי אפשר להכיר ככה

ככה יש הרבה קשרים שנתקעים עוד לפני הדייט/ בדייטים ראשונים ,שיכול להיות להם פוטנציאל גדול אם כל אחד היה מתחבר למהות שלו ..

לא יודע לא מתחבר לכל משחקי המגדר האלה

בתור גבר זה ממש מתסכל שהבחורה חסומה.

אבל יש הבדל אם היא חסומה לבין זה שלוקח לה זמן יותר לשתף.. לפעמים קצת סבלנות והדברים נפתחים.

וגם לגבי האנרגיה הזכרית - יש הבדל אם הגבר בכלל לא מביא את עצמו, לבין זה שלוקח לו קצת זמן לצבור אמון ובטחון.

ונראה לי שהעקרון נכון לשני המינים,

שרואים מגמת התמקדות אז זה יכול לתת יותר בטחון ואמון שהקשר מתקדם בצרוה טובה

לא לשחק את כל המשחקים ולא לנסות להיות מי שאתה לא, אפשר להבחין אם בן אדם הוא עצמו או מנסה לחקות משהו אחר

והגיוני שהזמן בין לבין נועד לעיכול,

לכן הפער הוא לא פער שזה הפוך בהכרח שבאחד מהם מרגישים טוב ובאחד מהם מרגישים לא טוב..

לפעמים קרה לי שהרגשתי יותר טוב בין לבין מאשר בפגישות עצמן

כאילו מה שאתה חווה בדייט זו החוויה עם האישה עצמה, נעים או לא נעים יש משיכה או אין קיצור בעיקר רגש, איך הווייבים שלכם נפגשים

ובין הדייטים שההתלהבות והרגש יורדים השכל מתחיל לנתח מה היה ואם זה מתאים או לא

ובתשובה לשאלתך שתי התחושות מאוד חשובות ונראה לי שהעיקר זה איך מרגישים בדייט עצמו, ובקשר למחשבות שבין לבין לראות אם הן באות משכל ישר או מפחדים ודמיונות

הדוגמא הכי בולטת שאני חושבת עליה זה אם נגיד בדייט אתה לא מרגיש משהו מיוחד, מרגיש שזה לא כזה קשור, אבל אחרי זה בשכל אתה חושב שוואו זה אבל בדיוק מה שאני מחפש, אם זה לא דייט ראשון שני אז נראה לי ברור שאין למה להמשיך)

בפגישה עצמה אין דמיונות, הפגישה מאוד מקרקעת את הזוג והם מרגישים מה קורה ביניהם. 

בין לבין הדמיון מפתח, אפשר לחשוב איך מפה להמשיך הלאה, לטוב או למוטב... 

השכל גם נכנס בין לבין ובאמת יש צורך להבין מה השכל אומר ומה הדמיון אומר.

ואם תתבונן בתשובתי תשים לב שהזכרתי גם את הדמיון

להבנתי התייחסת לדמיון כוזב ומה שכתבתי (שלא סותר את מה שכתבת) מדבר על דמיון בכלל, גם ככלי לגיטימי.

אין כאן המקום לפרטה אבל הניסוח של ההודעה שהיא לא מתכננת להשקיע בזה...

לק"י

אם היא לוקחת כסף, שתברר מראש הכל ותחליט אם היא יכולה או לא.

(גם בהתנדבות, לא הייתי נותנת תקווה סתם. בטח בתשלום).

אתה מספר שיש סיבה טובה,

אנחנו לא יודעים מהי.

סיבה טובה זה אחד שלא עונה להודעות, מבריז, או לא מדבר לבנות או אליה בצורה מכבדת, או שיש לו דרישות לא סבירות.

למה שהיא תשקיע בבן אדם לא רציני? סביר שתשים בהולד לתקופה. 

אבל אם  הסיבה היא שהבן אדם במילואים, הניסוח שלה הזיה. 

לק"י
 

נראה לי שהייתי נאלמת דום או שואלת "מה?!" מופתע.

אם זה בתשלום, אם היה לי אומץ הייתי מבקש את הכסף אם אין סיבה טובה להתנהלות הזו.

אם זה בהתנדבות, זה אמירה לגיטימית שאין לה זמן כעת, הייתי מתבאס אבל מקבל אמירה כזו.

אני בהלם!!

אני הייתי רשום בפינקסים של 3 שדכניות, אמרתי להן שאני דורש שיספרו לבנות שהן רוצות לשדך לי מראש לפני הפגישה הראשונה שיש לי הפרעת מצבי רוח.

אף אחת לא חזרה אלי מעולם עם הצעת שידוך.

שדכנית אחת היתה אשתו של הרב שקידש אותי ואת אשתי, אז היא ראתה בלייב מתי הפכתי ללא רלוונטי.

שדכנית שניה שלחה לי הזמנה לסדנה לקראת חתונה חצי שנה אחרי החתונה אז הודעתי לה שזה לא רלוונטי.

והשדכנית השלישית, היחידה שדרשה תשלום מראש,

אני עדיין מחכה שתיצור איתי קשר כדי להודיע שזה לא רלוונטי 12 שנה אחרי החתונה.

אני יזמתי קשר עם אשתי, יתכן שזה גם מה שאתה צריך.

בהצלחה.

@יעל מהדרום יעל אני חייבת לשאול איך זה לא הרתיע אותך?

אחרי שהייתי באתרים וניסיתי ליזןם קשרים הבנתי שזה לא עובד וצריך ללכת לפי הכללים לפחות כדי להכיר בחורה מהסגנון שאני מחפש

אולי זה העניין לדעת לבחור שדכן שכן יודע לעבוד

מבאס מאוד אבל אין לזה כל כך השלכה וסיבה להתעכב על זה.

אם אתה מספיק אסרטיבי אפשר לדרוש את הכסף בחזרה.

אם אתה מאמין שאפשר לדבר איתה אפשר לבקש ממנה לדון על כך.

רק אנחנו לא יודעים את התמונה הכללית להבין מה גרם למה..

אם יש סיבה טובה- הייתי לומדת מזה מה להבא

אם אין סיבה טובה ולא הציעה לך ושילמת לאחרונה- תבקש את הכסף חזרה

סליחה באמת שבזבזתי לך את הזמן

אם שילמתי כסף מראש הייתי אומר לה שהיא כנראה שדכנית פח.

ולא עצם הסירוב (אמרת שזה מוצדק הסיבה שלה).

אתה יכול להתעלם ולעבור הלאה. יש עוד שדכניות.

אתה יכול גם לנסות, להתנסות, בדיבור על זה -

שלום, אני מבין שאין לך את היכולת לעזור לי בתקופה הזו. בתור מישהו שמעריך את מה שאת עושה, רציתי לשתף שנעלבתי מהצורה והניסוח שבה הצגת לי את הדברים. אני מרגיש שבצורה שבה נאמרו הדברים XYZ. וכו'.

אם אין לה סיבה .. 

תבקש את הכסף בחזרה .. תבקש הכוונה תדרוש או תבין לאחד האחים/ הורים להתערב

אם יש סיבה .. אז אתה לא מספר לנו את כל האמת אז כל התגובות בטלות ומבוטלות כי אנחנו לא רואים את כל הסיפור 

והיא לא ראויה להיחשף בציבור 

זו עדיין לא סיבה להתבטא כך.

בטח לא אם שילמת מראש.

לק"י

ואם היא לא ידעה מההתחלה, אז שתעדכן אותך בצורה מכובדת ותחזיר את הכסף.

(בהנחה שהיא לא גילתה שאתה פושע או משהו כזה).

הניסוח אכן די פוגע...

ניסיון אישי: אני הייתי גרושה בלי ילדים ומתמודדת OCD (הפרעה טורדנית כפייתית, כיף חיים)

את הגירושין כמובן אסור להסתיר וגם אי אפשר (ב"ה המשכתי ללכת עם מטפחת גם אחרי הגט)

והאוסידי היה ידוע לשדכן.

הציע לי בחור שמתאים לזה ויודע להקשיב ולהכיל

ב"ה אוטוטו חוגגים 8 שנים ו2 ילדים.

לאחרונה נפתחה קבוצה של מתמודדי נפש דתיים, אני בין המנהלות, אז אפשר לפנות אליי.

ומאושרים. ואשרי השדכן!

זה זמני

בשם הבחורה

ב. אינם באים בחשבון

ג. אני מלטף כל חתול שנקרה בדרכי