אין לי אויר. אין לי פניות לחשוב. להחליט. לקדם את הדברים שלי.
מרגישה רע לאמר את זה. אבל קשה לי יום שלם עם הבת שלי בלי אף מסגרת. יאמר לזכותי שכבר שבועים היא חולה ונודניקית אז אני לא סתם מתלוננת. היא לא אוכלת כלום כי אין לה תאבון אז רק יונקת כל היום וכובלת אותי אליה והיא גם ככה מכורת הנקה.
מחשבות על העתיד הקרוב מאד. של המעבר לדירה החדשה עם התנאים שמאפשרים לי כביכול ליצור לה סדר יום מאוזן יותר ואין לי אמון בעצמי שאצליח. 😐
כאילו מרגישה שרק אם יש מסגרת חיצונית אני יכולה איכשהו להקפיד על זמנים וסדר יום אבל כשאנחנו לבד בבית למרות שזה מאד חשוב לי אני לא מצליחה והכל מרוח. ברירת המחדל היא להניק אותה כשהפלאפון עלי. עצוב. (אני תמיד בורחת להנקה כי זה זמן שאני יכולה איכשהו לסדר לעצמי את המחשבות מבלי להעסיק אותה נון סטופ . כשאני מנסה להתעסק במשהו שהוא לא היא היא ישר מזהה את זה ונהיית נודניקית על!! ובינינו איך אפשר לא להתעסק בכלום שנמצאים איתה? יש מלא דברים שדורשים התיחסות במשך היום...)
ורק המחשבות על זה שאני מעבירה אותה חדר(ואני חיבת! זאת אחת הסיבות העקריות שאנחנו עוברים דירה )מעבירה בי חלחלה עמוקה ואין לי אמון בעצמי ובתהליך...
חבוקים ועצות יעילות יתקבלו בהערכה.


