בוקר מלא בעננים מלא ביונים מלא בענפי זית ירוק של שלום.
זה מרגיש כאילו הן תלשו את כל ענפי עצי הזית הארצישראלים בשביל לבטא את השלום שפתאום שורר בעולם הפרטי שלי.
לא קנאה
ולא שנאה
ולא תחרות,גם לא צעקות,גם לא חרדות,גם לא פחדים.
לא כלום.פשוט הכל.
את יודעת איך פורשים זוג כפות ידיים לצדדים ומחבקים את השמים?
הנה,ככה,תראי:
משחררים מהדק הלב את הידיים,מרפים ככה את הכל. נושמים.מחבקים בשקט.
לאט לאט,יותר פותחים את המעבר לאלוקים.
אל תפחדי.לא עוד את של פעם.
אט אט,היום,את את של היום.
האש הטובה הזאת שדולקת באח בסלון,מזכירה לכולנו שבחורף אמיתי,הכי טוב להיות בבית.
כנראה הייתי צריכה כמה וכמה חורפים וזלעפות כדי להיות בטוחה במאה אחוז שבאמת הכי טוב בבית ובשביל להיות בבית,צריך שיהיה בית.
אלוקים שלח לי את רפאל ואת חנה ואת אור ואת הכלבה יאנה שמלמדים אותי מהו בית אמיתי,מהו חורף אמיתי ומרק וחלב חם בתוך ספל זהב עם כמה עוגיות קפה ורגליים עטופות בצמר.
הוא גם שלח לי מעילים בשבילם,כפפות ושמיכות חמות רקומות עם שמם המלא,כדי שבכל פעם כשאתגעגע והם ישנו,אצטנף בשמיכות ואזכר כמה הילדים שלי הם ילדים וכמה הם חורף וכמה הם טובים לי וכמה הם שלי.
בבית,יש מקום להכל.
אפילו לגורטאות של רפאל ולחומרי היצירה הכי זניחים בשוק.
מה ששוה בחוץ שקל או שניים או פחות,שווה אצלי ללב או יותר מיזה.
כן,בעצם הרבה יותר מיזה.
שוקו אני מכינה עם כפית שוקולית,חצי כוס מים חמים,מעט חלב ושלוש מילות אהבה שקטות קטנות,משהו נגיד כמו תפילות.
המילים האלו קדושות לי יותר מנעילה של כיפורים.
הן פותחות לי.הן תפילות פתיחה ללב רדום.
הבית שלי זה מקום החלומות של הילדים,מקום התפילות.
פעם,כשכתבתי עמודים שלמים עם דיו כחול של פיילוט,למדתי להאמין בתפילות.
אתה לא צריך להיות עם שטריימל מפרווה אמיתית של שועל ולהמר כל השבוע על הדג הכי משובח לשבוד שבת בשביל להיקרא אחד שהספיק ללמוד את החיים האמיתיים ולמד את תפילת החלומות.
מספיק שיש לך ילד או שניים שלושה ואתה לומד להגיד איתם אהבה, חלומות,תפילות,שוקו.
מספיק שאתה לומד לחבק אותם בוקר בוקר,צהרים וערב ולילה לפני שהם הולכים לישון ואתה מתפנה להתאוורר עם הכוכבים.
זה מספיק.
הכל נראה לי פתאום חסר משמעות לעומת הלבבות הדופקים בקצב הגאולתי הזה,שיש לי בבית.
איך בכיתי פעם על הוילון באמבטיה שהפך לצבעוני מוזר בגלל שהמים היו רותחים מידי.
איך בכיתי על הגדר שנשרפה ועל הזכוכית השבורה שנותרה שבורה כי אף אחד לא טרח לתקן,אולי כי האמינו שאין יותר שלם משולחן זכוכית שבור.לפחות האמינו,נו.
איך בכיתי על אבא.אמא.שורה שלימה של ילדים.איך בכיתי על נתק,על לב,על כאב.על כאב לב.
איך בכיתי על חוסר משמעות.על חוסר.איך פעם בכיתי.איך פעם,איך חייתי.פעם.
רק לרגע ואני מרגישה ויודעת ונושמת את התפילות הקטנות בבית שלומדות ומלמדות אף אותי להתפלל ולגדול ולהיפתח עוד לעולם הטהור הזה,לעולם של הבית שלי בחורף נקי לפנות ערב.
כי ביתי בית תפילה יקרא לכל הילדים.
@להיות בשמחה!!!
זה מרגיש כאילו הן תלשו את כל ענפי עצי הזית הארצישראלים בשביל לבטא את השלום שפתאום שורר בעולם הפרטי שלי.
לא קנאה
ולא שנאה
ולא תחרות,גם לא צעקות,גם לא חרדות,גם לא פחדים.
לא כלום.פשוט הכל.
את יודעת איך פורשים זוג כפות ידיים לצדדים ומחבקים את השמים?
הנה,ככה,תראי:
משחררים מהדק הלב את הידיים,מרפים ככה את הכל. נושמים.מחבקים בשקט.
לאט לאט,יותר פותחים את המעבר לאלוקים.
אל תפחדי.לא עוד את של פעם.
אט אט,היום,את את של היום.
האש הטובה הזאת שדולקת באח בסלון,מזכירה לכולנו שבחורף אמיתי,הכי טוב להיות בבית.
כנראה הייתי צריכה כמה וכמה חורפים וזלעפות כדי להיות בטוחה במאה אחוז שבאמת הכי טוב בבית ובשביל להיות בבית,צריך שיהיה בית.
אלוקים שלח לי את רפאל ואת חנה ואת אור ואת הכלבה יאנה שמלמדים אותי מהו בית אמיתי,מהו חורף אמיתי ומרק וחלב חם בתוך ספל זהב עם כמה עוגיות קפה ורגליים עטופות בצמר.
הוא גם שלח לי מעילים בשבילם,כפפות ושמיכות חמות רקומות עם שמם המלא,כדי שבכל פעם כשאתגעגע והם ישנו,אצטנף בשמיכות ואזכר כמה הילדים שלי הם ילדים וכמה הם חורף וכמה הם טובים לי וכמה הם שלי.
בבית,יש מקום להכל.
אפילו לגורטאות של רפאל ולחומרי היצירה הכי זניחים בשוק.
מה ששוה בחוץ שקל או שניים או פחות,שווה אצלי ללב או יותר מיזה.
כן,בעצם הרבה יותר מיזה.
שוקו אני מכינה עם כפית שוקולית,חצי כוס מים חמים,מעט חלב ושלוש מילות אהבה שקטות קטנות,משהו נגיד כמו תפילות.
המילים האלו קדושות לי יותר מנעילה של כיפורים.
הן פותחות לי.הן תפילות פתיחה ללב רדום.
הבית שלי זה מקום החלומות של הילדים,מקום התפילות.
פעם,כשכתבתי עמודים שלמים עם דיו כחול של פיילוט,למדתי להאמין בתפילות.
אתה לא צריך להיות עם שטריימל מפרווה אמיתית של שועל ולהמר כל השבוע על הדג הכי משובח לשבוד שבת בשביל להיקרא אחד שהספיק ללמוד את החיים האמיתיים ולמד את תפילת החלומות.
מספיק שיש לך ילד או שניים שלושה ואתה לומד להגיד איתם אהבה, חלומות,תפילות,שוקו.
מספיק שאתה לומד לחבק אותם בוקר בוקר,צהרים וערב ולילה לפני שהם הולכים לישון ואתה מתפנה להתאוורר עם הכוכבים.
זה מספיק.
הכל נראה לי פתאום חסר משמעות לעומת הלבבות הדופקים בקצב הגאולתי הזה,שיש לי בבית.
איך בכיתי פעם על הוילון באמבטיה שהפך לצבעוני מוזר בגלל שהמים היו רותחים מידי.
איך בכיתי על הגדר שנשרפה ועל הזכוכית השבורה שנותרה שבורה כי אף אחד לא טרח לתקן,אולי כי האמינו שאין יותר שלם משולחן זכוכית שבור.לפחות האמינו,נו.
איך בכיתי על אבא.אמא.שורה שלימה של ילדים.איך בכיתי על נתק,על לב,על כאב.על כאב לב.
איך בכיתי על חוסר משמעות.על חוסר.איך פעם בכיתי.איך פעם,איך חייתי.פעם.
רק לרגע ואני מרגישה ויודעת ונושמת את התפילות הקטנות בבית שלומדות ומלמדות אף אותי להתפלל ולגדול ולהיפתח עוד לעולם הטהור הזה,לעולם של הבית שלי בחורף נקי לפנות ערב.
כי ביתי בית תפילה יקרא לכל הילדים.
@להיות בשמחה!!!
