ראיתי אותו עוד מרחוק, מתקרב. הולך לאט, יש לו את כל הזמן שבעולם.
שומעת את הדלת נפתחת, אני כבר מזמן מתחבאת בפינה הראשונה שמצאתי.
הצעדים שלו. טם. טם. טם. בקול רועם, מאיים.
הוא כבר במדרגות. כאילו מישהו גילה לו שאני בקומה למעלה. עוד שניה והוא יגיע אלי, וימצא אותי. הוא מכיר אותי מידי טוב כדי לדעת איפה אני.
הלב שלי דופק. ואיתו כל הגוף. בקולי קולות, כמעט כמו הצעדים שלו. כולי מזיעה.
אני מצטמררת. לא מעיזה לדמיין מה הולך לקרות.
ואז אני רואה אותו. והפנים שלו חורשות רע. לא נראה אחד שהיית שמח לפגוש בפינה חשוכה.
והנה הוא עומד מולי. ובעיניו כל הרוע שבעולם. הוא מחייך בלגלוג. כמו אומר לי:'חשבת שתוכלי להתחמק, לברוח, הא?!'
ואני רועדת, חיוורת כמו סיד. לא מסוגלת לזוז.
הוא מתקרב אלי באיטיות, אני מתכווצת. בום. אגרוף בפרצוף שמשכיב אותי על הרצפה. אין למה לנסות להתנגד ולקום.
בעיטה בבטן שולחת גלי כאב אדירים לכל הגוף.
אני נושמת בכבדות. הוא יודע מהן נקודות התורפה שלי, ומנצל את זה.
אני יודעת שזה רק עניין של זמן. שנים ניסיתי להתנגד, להילחם, אפילו לברוח. המשחק נגמר.
הייתי צריכה לדעת את זה מההתחלה,
אני לא יכולה לו, לפחד הזה!
