גשם של אהבה/מחכים לגשםגעגוע~

זה קצת ארוך אבל אחרון⁦❤️
(בגלל שזה פרק אחרון, רציתי לגעת בכל הדמויות. כל שלוש כוכביות זה כמו פרק קטן.)

יהודית שומעת את הדלת נפתחת ומזנקת מהמיטה.
''נתן נטע?'' היא לוחשת, נזהרת לא להעיר את אסתי שנרדמה על הספה. ''איך היה??''
הוא לא צריך לענות העיניים הזוהרות שלו מספרות הכל. וגם החיוך העדין שנתלה על השפתיים שלו, פוער בצד ימין גומה מתוקה שמזכירה לה שהבחור הענק הזה הוא בכלל היה התינוקי שלה. ילד דבש עם החיוך הכי יפה בעולם.
''אז אפשר---'' היא מתחילה, תולה בו עיניים מצפות.
''מזל טוב.'' החיוך מתרחב, הגומה מתעמקת.
''מזל טוב..!'' היא מחבקת אותו,כבר לא לוחשת.
אסתי פותחת עיניים ומתרוממת טיפונת מהכרית. ''נתן נטע, אתה מתחתן??''
נתן נטע מסתובב אליה בצחוק מופתע. ''הו אמא, לא ידעתי שיש לנו אוזניים..!''
יהודית נותנת בה מבט חצי נוזף חצי צוחק ונתן נטע רוכן אליה. ''כן אני מתחתן סקרנית מנומשת שלי..!'' הוא מדגדג אותה, היא קופצת עליו בהתרגשות ''יש! ישיש!'' היא צוחקת ומתרצנת בבת אחת. ''אבא לא יבוא לחתונה שלך'' היא ספק שואלת ספק אומרת.
נתן נטע מחייך. ''יבוא, בטח יבוא. עם המשיח בקרוב ממש.''
הגוש המרוגש בגרון של יהודית מחמיץ ומתפרץ החוצה דרך העיניים בטעם של מלח רטוב.
נתן נטע נושך את השפתיים. ''בואי אסתי'' הוא מרים אותה ''בואי נלך למיטה, אמרת קריאת שמע?''
הם אומרים ביחד, דקה אחרי זה אסתי כבר ישנה בחזרה. על הפנים העדינות שלה מרוח חיוך שהוא חצי חצי.
חצי עצוב, חצי שמח. חצי מתרגש, חצי מתגעגע.
כמו כל החיים האלו, המעורבים. החצויים.
נתן נטע חוזר לסלון. ''אמא?'' הוא מתכופף ליהודית. ''זוכרת בשבעה, איך אמרו לנו? 'המקום ינחם אתכם', זוכרת איך לא האמנו שיכולה להיות נחמה, שיכולה להיות תקומה..?''
יהודית זוכרת. הימים האלו צרובים לה על הלב, שרוטים עליו בקווים מדממים. זוכרת את הבקרים שאין שום כוחות לקום אליהם ואת הלילות שכל כך מפחיד לישון לתוכם.
''אז הנה, השם מנחם אותנו. זה מגיע, לאט לאט וכואב - אבל זה קורה, זה מתרפא לאט. 'כך היא המידה, אחר מכה - רפואה, אחר צרה- ישועה ונחמה.' - כשהחושך מתעמק זה סימן שהשחר מתקרב, כשהגלות שחורה ושורפת מתמיד זה הכנה לאור עצום, לגאולה גדולה.
ובגאולה הזאת השם ינחם אותנו עד הסוף, לגמרי לגמרי, ביחד עם כל אבלי ומתגעגעי ציון וירושלים.''
***
''נתן נטע מתארס.'' לרחלי אין שום מושג למה היא אומרת את זה. אולי זו שוב הקנאה הזאת, במשהו שבכלל לא קשור אליה.
עדן מחייכת אליה. ''את שמחה?''
''הוא תמיד היה ילד טוב'' רחלי עונה בלי קשר. ''הכל הוא עשה מתי ואיך שצריך.'' היא שותקת לרגע ואז מוסיפה בשקט.''לכן אבא אהב אותו כל כך.''
''רצית גם?'' עדן שואלת בזהירות.
''כולם רוצים אהבה.'' עדן מושכת בכתפיים בהתגוננות ואז מתפרצת. ''אבל מאיפה לעזאזל הצורך הטיפשי והנואש שלנו באהבה, אה? ממתי אנחנו כל כך חסרים אותה..?''
עדן נאנחת. ''מיום שנברא העולם באהבה, בחסד. מרגע שנזרקה הנשמה שלנו מאהבת אינסוף, משלווה עצומה וחירות עמוקה - לעולם שמבוסס על נורמות, תחרויות, קנאות ותאוות.'' עוד אנחה. ''לאט לאט הניתוק הזה התעצם.'' אנחה שלישית. ''בגן שושנה ורותי היו דפי צביעה של שמיים ושמש ופרחים ורותי חילקה לנו צבעים ואמרה 'את השמיים צובעים בכחול ילדים, והשמש בצהוב. איזה יצירות מקסימות אתם עושים.' - והיינו ילדים מקסימים ועשינו יצירות מקסימות, בדיוק כמו שאמרו לנו, אפילו אם ממש ממש התחשק לנו לצבוע את השמש בירוק פורח.'' עדן מחייכת חיוך עצוב ומשחקת עם הכפית בקפה. ''אגב הפרחים, אותם היה מותר לצבוע בכל צבע שרוצים אבל כשיסמין המלכה של הגן צבעה אותם בוורוד והכריזה שככה זה הכי מושלם וכל צבע אחר זה פשוט דפוק - אז כל צבע אחר נהיה פתאום לא רלוונטי.'' הזיכרון מעלה בעדן טעם מתוק חמוץ. היא לוקחת מהר לגימה מהקפה,להשכיח אותו. ''אחר כך בין המבחנים והמאיות, תוך כדי שאנחנו שופכים ים של כסף על בגדים רק בגלל מילה שכתובה על התווית שלהם - שכחנו כבר ממה נפער הבור שבתוכנו, והתחלנו להאמין באמת ובתמים שהגעגוע העמוק הזה לאהבת השם יתברך יכול להתמלא מעוד קצת חיוכים ומחמאות, עוד הערצה ופרסום. עוד לייק שיגיד לנו- 'אוקיי, אתה טוב. אוקיי. יש לך אישור להתקיים' - ולמדנו לייחל לאישור הזה, לסתימה הזמנית של הבור שרק הולך ומעמיק, וקובר אותנו בתוכו.
אבל בין האהבות השקריות והמרדף חסר המטרה, השם יתברך שם לנו גם אהבות של אמת, יעדים שמקרבים אותנו לאהבה השלימה. לחיבוק הסופי איתו, שלא תהיה אחריו עוד פרידה, עוד גלות.
והאהבה הזאת נמצאת בפרטים הקטנים, בבקרים חדשים שאתה בוחר להיות אדם טוב יותר, בתפילה, במזמור לתודה. והיא מתחבאת מאחורי חיוך של ילד שמרגיש אהוב, בזכותך.'' עדן מתכווצת ובכל זאת ממשיכה ''היא מתגלית ברגעים קדושים בין איש ואישה שחיים בטהרה, היא בחיים חדשים שפורצים לעולם בבכי מתוק. היא במשפחה, בבית יהודי שמח.''
''יהיה לי?'' רחלי שואלת בשקט. מבליעה את התקווה מתחת לחוסר אמון.
''יהיה לך. אם תרצי, יהיה לך''.
''איך יהיה? איזה אהבה יכולה לבוא לנפש של רחלי שהיא כל כך חולה ופצועה ושונאת, אה..?'' היא בולעת עוד כמה מילים רעות שיש לה לומר על רחלי הזאת ושואלת ''מי ירצה בי, עם ההתקפים והחרדות ו..החוסר יציבות ו---''
''לא כל אחד ירצה'' עדן מודה בפשטות ''אבל יום אחד יבוא מישהו שהוא יהיה חכם ורגיש מספיק והוא ידע לראות את רחלי היפה והמיוחדת שאת, וכל מי שלא יהיה מספיק ככה, חכם ורגיש וכל זה - אז באמת לא צריך אותו''. עדן צוחקת.
''אמאלה.'' זה המילה היחידה שיוצאת לרחלי מהפה.
''אמאלה ואבאלה.'' עדן עונה לה. ''הדרך לאהבה היא באמת מפחידה נורא, את יודעת למה? כי היא מתחילה בלאהוב את עצמנו, את קולטת?'' המטפחת של עדן מתנענעת ביחד איתה. ''אנחנו שמכירים הכי טוב את כל הבורות המסוכנים שלנו - אמורים לאהוב אותנו! הצילו.'' עדן מעמידה פני נלחצת ומיד מתיישרת ''אבל השם איתנו, וכשזוכרים שהוא גם מכיר את הבורות האלה ועדיין מאוהב בנו כל כך אז נזרק קצת רוגע ללב, ויודעים שאפשר, אפשר לנו להיות נאהבים.'' היא מחייכת לרחלי. ''ויהיה לך. יהיה לך בית יהודי קדוש ושמח וטהור. תגידי אמן!'' היא מסיימת בתרועה.
''אמן.'' רחלי אומרת בשקט ''ולך יהיה..?'' היא שואלת בהיסוס, מודעת לחוסר הטאקט, מודעת ולא מתאפקת.
העיניים של עדן מוצפות. ''יש לי.'' היא לוחשת והקול שלה נחנק. ''יש לי ואין לי. יש לי כל כך הרבה שפע ואהבה וביחד עם זה יש לי אין כל כך גדול. חסר ענק כאן.'' היא נוגעת בלב שלה, והוא דוקר כל כך שהיא באמת מתחילה להאמין שהוא נשבר והכל רסיסים. ''אבל כשזוכרים שהשם יודע את החסר הזה והוא עדיין אוהב, אפילו שהוא לא ממלא אותו כאן הרגע ועכשיו בצחוק של תינוק - הוא עדיין אוהב - זה נהיה יותר קל.''
***
סתיו מעביר לטיפה בין העיניים של סער.
הסוס מקבל אותה באהבה, נד לו בידידות וממשיך עם הפנים לאדמה.
''פעם חשבתי שאני דומה לך'' סתיו משחק בפאות במבוכה. ''פעם חשבתי שאם אני לא צדיק מושלם שחושב כל היום מחשבות מהשם יתברך אז אני לא יותר מסוס שחרחר שתקוע עם הפנים באדמה.
אבל אתה יודע מה? החיים המעורבבים האלו לימדו אותי שכלום לא שחור ולבן. החיים לא מתחלקים לצדיקים ורשעים, שמחים ועצובים, יפים ומכוערים.''
הסוס מנפנף בזנב. סתיו מניח שהוא מסכים איתו. ''מבין? יש בי סוס, זה לא שאין.
אני בהמה נכון, אבל יש לי גם אלוקית. ו---
במאבק הזה שלהן, של הבהמית והאלוקית לכבוש עת העיר הקטנה שבנפש שלי אני לא אתן לסוס לנצח, שמעת?'' הוא תופס בסוס חזק עד שהיד שלו מאדימה וסער משמיע נשיפה עצבנית. סתיו לא מרפה, עדיין. ''וגם כשאני כן קצת סוס..'' הוא מתנשף ביחד עם סער. ''גם כשאני כן קצת סוס, עדיין השם אוהב אותי.''
הוא מניח לסער. ומשחרר לאט גם מעצמו.
השם אוהב. השם אוהב.
אפשר לנשום.
***
ליבי אוספת משחקים מהריצפה. הגב דוקר לה. הטלפון מצלצל.
''ליבי?''
''רחלי! מה שלומך מתוקה?''
רחלי מחייכת מעבר לקו. ''טוב טוב. אפשר את נחמן?''
ליבי צוחקת. מה היא חושבת לעצמה שהיא מתקשרת בשעה הזאת ומבקשת את נחמן. ''הוא ישן מעשר אחרי שהוא הפך לי את הבית, למסור לו משהו, או שאת בכלל רוצה לבוא לסדר את הבלגן שלו?''
גם רחלי צוחקת. ''לא אני עייפה נורא. רק..'' הצחוק מפסיק והקול שלה מתפתל פתאום. ''תגידי לו שיהיה לי ילד כמוהו, טוב? יהיה לי כמוהו ילד מדבש טהור, טוב?''
ליבי רוצה להגיד לה שהדבש הטהור הזה גומר לה את הכוחות כל יום מחדש ואולי כדאי שהיא תשקול את זה שוב ו---
היא עוצרת ברגע האחרון את המחשבות האלו, מנתקת ורצה למיטה של נחמן.
הוא כל כך שליו כשהוא ישן שאי אפשר להאמין כמה הוא לא. בדרך כלל.
היא מתבוננת בו, מאחורי השלווה אפשר לראות איזשהו קמט עצבני בין הגבות. אולי שארית מהעצבים של אמא שלו.
האמא הזאת מתכופפת אליו עכשיו. והיא מנשקת אותו בכל הפנים, בכל הגוף. הוא ילד שלה. זה מרגיש פתאום חזק. ''רחלי ביקשה למסור לך שיהיה לה ילד כמוך.'' היא לוחשת לו. אפילו שהוא ישן. ''ופתאום בכלל נזכרתי שלי יש. יש לי נחמן כל כך מתוק, צריך לרקוד על זה. לא להתלונן.'' עוד נשיקה.
אליהו נכנס לחדר.
''הוא אמר לי היום שאני שונאת אותו'' היא אומרת לו. מתביישת בעצמה, באמא שהיא לא הצליחה להיות. ''זה לא נכון.'' היא מוחה. ''אמהות תמיד אוהבות.''
אליהו מהנהן. ''הכל כאן אהבה.'' הוא מתכופף גם לנחמן, מלטף את הפנים היפות שלו, מחליק את הקמטים. ''הוא ילד עכשיו, אבל הוא יגדל ויבין. כמו שאנחנו, גודלים לאט מהחיים ומבינים שהכל זה אהבה. הרע והטוב. וכל הפחדים והנסיונות - הכל זה חסד ורחמים. חסד ורחמים ואהבה גדולה."
***
ירח מלא זורח בשמיים, זורק אהבה בלבבות חשוכים. מבטיח שאחרי כל תשעה באב מגיע חמישה עשר בו. אחרי כל חורבן, מגיע תיקון ובניין.
והוא לוחש לכל הנשמות המחכות, שהשם ירפא להן וינחם אותן עמוק עמוק. ובין הסדקים שלהן, היבשים והחרבים, יזרמו בקרוב מים חיים. וגשם של אהבה יתופף עלינו. במקצב של גאולה.


יד ביד/מחכים לגשם - פרוזה וכתיבה חופשית
...רחל יהודייה בדם
את מוכשרת ומלאה בנשמה.
אני מעריכה מאודגעגוע~
את הסבלנות שלך לקרוא תמיד הכל, לא משנה האורך.. תודה על התגובות המתוקות שלך⁦❤️⁩
..רק הפעם.
בכל הפעמים שקראתי,קראתי את זה בכזאת רגיעה.
הכתיבה שלך כל כך מסודרת.הנפש שלך כל כך בנויה שלב אחרי שלב אחרי שלב.מרגישים את זה לגמרי בכתיבה.
גם הסערות שאת כותבת,הן רגועות.טובות.לא מפחידות.
את מלכה איך שאת ככה כותבת.באמת.
פשוט יפה לראות איך בתוך כל הכאבים האלו שכתבת,נמצאה הדרך לאהבה.
ממש הרגשתי קצת שנכתב פה עלי.
תשובות שאני מחפשת הרבה זמן,מצאתי פה.בפרק הזה.
תודה מאוד.
אהיה כנה ואגיד שלא קראתי את כל הפרקים אבל כל פעם שראיתי שהעלת,הרגשתי אהבה קטנה בלב ורציתי למצוא כוח לקרוא ולהתחבר.
שמחה שאת הפרק הזה קראתי.

ובבקשה תוציאי ספר טוב?
למרות שזה יכול לקחת מהמיוחדות הזאת של פרק פה פרק שם בלי זמן מסויים.
לשיקולך(;

💜
...געגוע~
את כזאת מתוקה וריגשת אותי מאוד.
איזה כיף לי שקראת⁦❤️⁩
..מי אתה?
תוציאי ספר
בבקשה תוציאי ספר


יש רפואה בקטעים האלה
ואנחנו כלכך צריכים רפואה
תודה על כל פרק ופרק
כל אחד מהם ניקה ורופא חלק אחר


פשוט תודה
...געגוע~
תודה, כל כך טוב לשמוע את זה⁦❤️⁩
והמ. ספר זה עניין יותר מורכב, בינתיים אני מתאמנת פה..;)
..פעם הייתי ניקית

מדהים ומרגש, אין לי מילים, זה פשוט מיוחד

מצטרפת למי שאמרו, תוציאי ספר

 

❤

...געגוע~
תודה, כיף לשמוע⁦❤️⁩
והספר, בעז''ה כשיגיע הזמן
..להיות בשמחה!!!
מצטרפת פה לאחרים.. בעזרת ה' אם את מוציאה ספר אני קונה
...געגוע~
ממ. הלוואי בעז''ה.
תודה שקראת⁦❤️⁩
|חסר מילים|רוצים משיח!
תודה על סיפורים טהורים עם אופטימיות… היו פעמים שנכנסתי לפורום רק כדי לבדוק אם כתבת עוד פרק...

ותכתבי עוד,טוב?
...געגוע~
שימחת אותי.
ותודה לך, היה טוב לקרוא את התגובות המתוקות והמחזקות שלך⁦❤️⁩

בעזה''ית
רק כמה מילים שידייקו אותיגעגוע~

אין צורך להגיב על זה אבל כדאי לקרוא

פעם חשבתי שכל סיפור חייב להסתיים בהפי אנד. כי ככה זה יהודים, חייבים להאמין שבסוף יהיה טוב.

אחר כך השם לקח אותי בדרך מפחידה וכואבת למקום שבו הבנתי שאמונה זה הרבה יותר יפה מלהאמין שבסוף יהיה רק טוב, שמה שאני כל כך מחכה לו - יבוא.
ובמקום הזה, זה הבזיק בי פתאום, שאמונה זה לדעת שהשם אוהב אותי. הכי פשוט.

כשיהודי יודע שהשם אוהב אותו, הוא מאמין. גם כשכואב לו מאוד ומפוחד לו מאוד, הוא נשאר באמונה. כי הוא יודע שהשם אוהב אותו ואם השם אוהב אותו - אז לכל המציאות המשוגעת הזאת שקורעת לו את הלב אין באמת ממשות, היא רק הסתר - איזשהו כלי מלוכלך לאור אינסוף ברוך הוא ומתיקותו.
וזאת אמונה, אין-עוד-מלבדו.
נכון, בעיניים שלנו אנחנו רואים טרגדיות ממוטטות, אובדן. פחד עצום ומשתק. - אבל כשיהודי יודע שהשם יתברך אוהב אותו, הוא מבין שזה חיבוק.
הוא מבין שמתחת להכל זה מתיקות גדולה, זה אהבת השם אליו. ולמאורעות שעוברים עליו, המפחידים והמצמררים - אין מציאות אמיתית.
ואז יש רק השם בעולם.

ולכל הדואגים להפי ולאנד,
הסוף הסוף הולך להיות הכי שמח בעולם.
נכון, כל עוד תהיה פה הגלות - יהיה פה הכאב. ונראה עוד המון סיפורים שנגמרו כשהגיבורים שלהם עוד מחכים. לגשם של טוב כזה, שהבטיחו להם שיגיע.
אבל יום אחד, השם יאסוף אותנו.
מכל הסיפורים הקרועים שלנו, מכל העלילות החצויות. והוא יכתוב לנו סוף חדש. שמח שמח.
מכל הדמעות שלנו שטיפטפו לאט על אדמת לבבות יבשה, הוא יצמיח ישועה.
וכגודל הכאב, כך גודל הנחמה.
כעומק החסר - כך הריפוי וההשלמה.

תודה לכל מי שקרא, אני מעריכה מאוד⁦❤️⁩
(שוב, מי שיכול לקחת מפה משהו, איזה נקודה של התעוררות ולהוריד אותה לחיים של הבאמת -
אני אשמח מאוד.)
..פשטות.
עבר עריכה על ידי פשטות. בתאריך י"ט באדר ב תשפ"ב 01:28
נערך
פתאום אני מבין שאני קורא את זה רק "פסקי פסקי"אני הנני כאינני

ואף פעם לא קראתי את הכל מההתחלה - יש מצב שיש לך את הכל בקובץ אחד ואת מעלה אותו?

גם אצליגעגוע~
כל פרק בנפרד, אבל זה מסודר בתיקיות לפי סיפורים אז יכולה בקלות לרכז לקובץ אחד ולהעלות לכאן.
אעשה את זה בעזרתו יתברך בימים הקרובים ואעלה בשמחה: )
אשמח, תודה!אני הנני כאינניאחרונה


..דאק

..

שתי נקודותטאביאחרונה

שתי נקודות

קרובות, קרובות

אך המרחק ביניהן מלגעת

במסגרת הפורמט

אינו ניתן לגישור.

מי נתן לך רישיוןעיניים טובות

בחיים לא חשבתי שאפשר למשש ככה פגיעות.

החלל הריק בין המילים ללב נשאר דומם, בעיקר מדמם, ובאוזני רק זעקה נוקבת: "מי נתן לך רישיון?!"

הזירה נראית כמו אחרי תאונה קשה במיוחד. הצעדים הכבדים של אחריות מנסרים את השטח עד שהוא מסיים להקיף את הזירה ושולח בי מבט שאין בי כוחות נפשיים להסתכל בו חזרה.

זה רצון. זה רצון. אני ידעתי מיד. הוא שרוע מדמם במרכז הזירה שאשמה מכתרת כעת בסרטים אדומים. תוך כדי אני שומעת אותה ממלמלת-מטיחה לכיווני, נוטפת ארסיות: "לא סתם רצון. זה הרצון הטוב. ה-רצון הטוב".

אני רוצה לצעוק לה שזה לא הזמן כרגע, שהוא מאבד דם יקר, שיטפלו בו לפני שיהיה מאוחר מדי, אבל כל מה שיוצא לי מהפה זה רק יבבות קטועות שכנראה מנסרות את הלב של ביטחון שנדרס במרכז החזה.

מרחוק אני רואה את חמלה נוגעת-לא נוגעת, בטח מפחדת להתקרב. לעזאזל, למה היא נשארת לבהות שם? לא רואה שצריך אותה כאן דחוף?

בטחון משחרר אנחות קטועות מפעם לפעם, מחרחר בצורה שמדאיגה את אשמה ואחריות.

רצון מאבד סופית את ההכרה.

כל העסק הזה מדליק את אשמה שבפנים מיוסרות מתקרבת אליי, מדדה עקב בצד אגודל עד שעיניה ננעצות עמוק בעיני והיא לוחשות אליהן, שוב עם הארס הזה: "את הרגת את רצון".

אחריות ואשמה אוהבות לעבוד יחד, אני כבר מכירה אותן היטב. שני צדדים של אותו מטבע שחוק שכעת נזרק לכיווני ואני חסרת אונים.

חוסר אונים. בחייאת ראבאק איך שכחתי ממנו. אורות כחול-אדום מהבהבים מולי בדיוק כשאני קולטת אותו מתרוצץ בתוך הזירה עד שכמעט ובורח ממנה.

כשהוא יושב ליד מה שנשאר מרצון הוא מזכיר לי ילד כאפות, מחכה לבריון של השכבה שירביץ לו.

אחריות מנסה להזיז אותו מהשטח המסומן. אשמה דווקא גוררת אותו לשבת על רצון, אולי חושבת שבכוחו להנשים אותו. מפגר.

איך תמיד אני נתקעת עם הכוחות האלו, כנראה שוב חוייג המספר הלא נכון בלהט הלחץ והכאוס.

"גם כן כאוס. בגללו התאונה בכלל", אשמה מלכה בלקרוא מחשבות, והמחשבות שלה מלקות בחזרה. אולי זאת האֲשָׁמָה בעצם.

בין חרחור אחד של ביטחון למשנהו יש לי כמה שניות לעצמי ושוב השאלה חוזרת להכות ולהדהד בי, "מי נתן לך רישיון?!"

חבר'ה יש תחרות כתיבההרמוניה

שיר או סיפור קצר עד 250 מילים

הנושא הוא "אמת"

תרשמו בגוגל "מילה במקום 2026" ותראו פרטים

אפשר לשלוח רק עוד 10 ימים

יש פה הרבה מוכשרים...

בהצלחה

וואי תודה, שלחתי עכשיואהבה.

איזה יופי רוצה לשתף?הרמוניה

הבנתי שאסור להעלות לרשת..אהבה.

לפי התקנון.

אולי כשיפרסמו את הזוכים אני אעלה

אהה חחח אופסהרמוניה

לא נורא חוקים נועדו כדי לעבור אותם

חוץ מזה שכאן זה לא באמת רשת זה סך הכל חצר אחורית כזאת..😅

סתם סתם אבל אם באלך תשלחי לי בפרטיהרמוניה

תודה על ההכוונה סופר צעיר

הנה אחד משלושה שירים שכתבתי לתחרות

עֵת תָּבוֹא הָאֱמֶת 

לְבִקּוּר אֶצְלֵנוּ, 

בְּוַדַּאי תִּתְפַּלֵּא  

מֵעֹקֶם שְׁבִילֵינוּ. 

  

עִקְבוֹתֶיהָ יְכַסּוּ אֶרֶץ 

בּוֹחֶנֶת שֶׁלֶט אֶל דֶּרֶךְ, 

תִּשְׁכֹּן בְּלֵב כָּל נַוָּד 

תָּסֹב כְּנָחָשׁ כָּל כֶּרֶךְ. 

  

לְבַסּוֹף תַּעֲצֹר הָאֱמֶת 

לָפוּשׁ תַּחַת בְּרוֹשׁ, 

יַעֲצֹר לְיָדָהּ זָב חֹטֶם 

וִינַעְנֵעַ אֶת הָרֹאשׁ. 

  

מוֹפִיעָה בְּכָל מָקוֹם, 

וַעֲדַיִן אַתְּ נִסְתֶּרֶת. 

לְךָ יֵשׁ רַק דֶּרֶךְ אַחַת 

וְלָנוּ יֶשְׁנָהּ כָּל דֶּרֶךְ. 

ואוו..!הרמוניה

ידעתי שמוכשרים פה

אהבתי זה נשמע לי פשוט ומקצועי בו זמנית

את הבית השני לקח לי יותר זמן להבין

וממש אהבתי את הבית האחרון

תודה רבהסופר צעיר

לצערי עירי אינה משתתפת טאבי

וואי...הרמוניה

לא אכפת לי לשלוח בשמך אם אתה רוצה כי אני לא שלחתי חחח

אם זה אפשרי אין לי בעיה

אפשר להחליף זריז את הכתובת במשרד הפנים ואז לשנותטאבי

חחחחהרמוניה

סתם שתדע לקבוע תור זה 7 חודשים מראש..(;

פעם בשנה אפשר לשנות דרך האתרטאבי

גולמי, אבל:

מבעד לאישון עיני

המשתקף באישון עיני במראה

ובאישון עינך

נמצאת, בַּשחור חסר־ניצוץ

כל האמת

האמת כולה

על בושה בלתי־מוסברת

שמלווה את נשימותיי

מוסיפה להן נופך צילי

כמו הפחד מרעשי לילה

הדומה לאמת חבויה בציורים בחול על החוף

הנשטפים בגאות ושפל

ובגלים מתנפצים של אמת

האמת שמספרת על חטאים, אכזבות,

טינה שאני שומר כלפי העולם

לְעולם, ולעצמי

כמו קור בלתי־נסבל

מתלכדים גבישים של אמת ופחד

במערות הלב השחורות כאישון

נשקפת מבעד לְחלון הנשמה

סכנת התמוטטות

תחת כובד כל האמת כולה.

תודהההרמוניהאחרונה

מעניין... בעצם ההגדרה שלך לאמת.. היא כל ההוויה.

יפה מאד!

שיר של יוםאשר ברא

אתגר לכתיבת שיר יומי

@כולם

בו"ה

שיר של יוםטאבי

הכל שר, מזמזם, הומה

מיילל, רועש, סואן

דומה הדבר הזה

למשהו

אך דומם הדבר ההוא

מכבר.

כל קריאה הבנתי דבר אחרבין הבור למים

זה גדול

שיר של יוםאשר ברא

תקיעת שופר,

קול תרועה.

הנה הוא בא,

הנה הוא בא.

אבל הוא לא ענה,

וגם לא צלצל.

צחוק של ילדים,

רחובות מלאים.

מי זה הוא האיש,

שחוצה את הכביש?

קול מבשר,

אנחה גדולה.

משיח בא.

משיח בא.

שיר של יוםסופר צעיר

אַסְלָה תַּמָּה

אַסְלַת הַחֵן

מְצֻפֶּה בְּפּוֹרְצֵלָן

קוֹרֵאת לִי: הֵן!

קִלּוּחֵךְ קוֹלֵחַ נִיחוֹחֵךְ פּוֹרֵחַ

וְכָל כֻּלֵּךְ אוֹמֶרֶת אַהֲבָה. 

 

בָּרְחָה לִי אַסְלָתִי הַתַּמָּה

נִשְׁבְּרָה הִיא בְּצֵל הַמַּעֲמָסָה

נָפְלָה שְׁדוּדָה

מִי יַרְכִּיבֶנָּה שׁוּב לְמַעֲנִי.

מִקּוֹל שְׁרַבְרַבֵךְ

בּוֹקַעַת זְעָקָה

שֹׁד וָשֶׁבֶר! אָסוֹן נוֹרָא!

נָפְלָה הָאַסְלָה

לֹא תּוֹסִיף קוּם

עַכְשָׁו אֲנִי לֹא שׁוֹמֵעַ כְּלוּם וְהַכֹּל בְּצֶבַע חוּם.

אוי ואבוימשה

שיר של יוםצדיק יסוד עלום

הכלבים בשכונה שלנו נובחים הרבה

מפריעים ללמוד תורה

נובחים נביחות שבעל פה

אין להם מורא

יש אחד מרוט

נכנס לפעמים בצעד ארוך

לא נובח, מחרחר

אין תחרות

הרבה פעמים הוא מאחר

לא הבנתי אותו בפעם הראשונהבין הבור למים

היום ניסיתי שוב, והשיר כביר

מרתק אותי הרקע

חזק ונהדרליפא העגלוןאחרונה

עומק ראוי לשמו. תודה

ג כסלובין הבור למים

היו מניעות העלמות את רגליהן בכיוון מזרח והעלמים היו נפלאים בעיניהם אל תוך אגם

דוּר דוּר עלסו הפרפרים,

גוף גוף שחקו כעוללים

דווי דווי עלו החכמים

שור שור עמלו החסידים

צוף צוף, הגו משוררים!

שיר של יוםאשר ברא

עמדתי בשער ולא נתנו לי להיכנס.

"משפצים כאן",

הם אמרו.

אז חיכיתי על מפתן השער,

הדקות והשעות עברו.

המשכתי להגיד את פרקי התהילים,

שיפעלו שם.

יעוררו רחמים.

על נהרות בבל ישבנו, גם בכינו.

והמואזין קורא לגויים.

והם, ימח שמם- עוברים.

והבאים וההולכים, השואלים והמבררים-

מסתכלים עליי. נועצים.

ודמעות רבות,

אם אשכחך ירושלים.

והקריאת מואזין ממשיכה.

ולי- אין עדיין כניסה!

כך מרגישה גלות.

ואחרי כמה דקות והמתנה של מספר שעות,

אמרו לי: "את יכולה להיכנס עכשיו".

ונכנסתי.

והרגשתי,

ככה מרגישה גאולה.

ככה מרגישה תקווה.

הר הבית?משה

כתבת יפה.

שיר של יוםליפא העגלון

מִזְדָּרֵז לְהַשְׁכִּים, לְעוֹרֵר

אֶת הַשַּׁחַר,

אֶת הָאוֹר הָרִאשׁוֹן

וְכָל שֶׁעוֹלֶה בְּיָדִי

לְגָרֵד מְעַט רְשִּׁימוּ

שידוךxmasterx

הוא נכנס החליט שהגיע הזמן

הוא מוכן ונמאס לו מהמשחקים

שדכנית

זהו להיות רציני

מתיישב מחכה לתורו

מסביבו עוד כמה נשמות אבודות

באות לנסות את מזלן

הוא נכנס

מתיישב מולה היא נחמדה

מחייכת

הוא משתף במה שהוא רוצה מדייק

היא שואלת שאלות והוא עונה

יש לה ניסיון בריקוד המוזר הזה

היא מתחילה לשאול

זו הפעם הראשונה?

כן, הוא עונה קצת בהיסוס

זה בסדר יש כאלה שמגיעים לעדכון גרסה או שדרוג

מה חשוב לך?

נשמה

שהכל יהיה מדויק

היא מקלידה הכל

הכל מתועד שהוא יקבל בדיוק את המילה האחרונה של מה שהוא רוצה

והכל כל כך מושלם

הכל AI

לא צריך אנשים לא צריך כלום רק שרתים

מישהי בחוץ מחכה

באת לשדרג?

שואלת אותה המזכירה

היא עונה שלא

דווקא הפוך, להחליף

להחזיר לדגם הישן.

המזכירה מצקצקת ומעירה משהו על עוד אחת שבאה לחזור לדגם הישן

הוא מושלם מדי היא אומרת למזכירה

אין לו אופי אסרטיביות כלום

אני צריכה משהו חזק לא עדין לא רגיש ולא שביר

תראי ריקי עוד אחת באה להחזיר

בסוף את כל הדור החדש נחזיר וזהו

משטרת התנועהאני הנני כאינני

שלום, כאן משטרת התנועה

שלום, רציתי לשאול האם את מגיעה?

מה זאת אומרת, הזמנתם משטרה?

לא, מה פתאום, למה מה קרה?

רגע, לא הבנתי. סתם התקשרת?

חס ושלום, אבל לא נראה לי התחברת

זו פעם אחרונה, מספיק עם השטויות

למה מה נראה לך? תמנעי לי חוויות?

לא, את לא אמיתית, הלו, מדברת כאן שוטרת

אני חושבת לא קלטה עם מי היא מדברת

טוב נו חלאס, אני מנתקת את השיחה

שלום ולא להתראות לגברברת הקשוחה

היי, את לא תלעגי לי יא שטוחה

וואו וואו, פסים אישיים, לא מקצועי לך חה חה חה

טו טו טו

אני לא מאמינה, היא פשוט ניתקה

תגידי, מה חשבת, יפה שהחזקת יותר מרק דקה

משהאחרונה

אתמול שחתי בערב שבת עם חברה על המקוםבין הבור למים

ואמרו סביבי שאינו קיים עוד, ושאעזוב. נזדעקתי שוודאי שהוא ישנו, אני עוד שבה אליו פעם בפעם וקוראת את החדשים. כעת מששבתי הפורום עוררתם בי המון חמלה, חשתי באוירת תהוכנות(תוהו וכנות), שהפשטות שלה יש בה משהו שובה לב.

יש אמת בזעקת השיר, משהו בלתי אמצעי, זה לא מובן מאליו שאתם כאן, תורמים דמכם ומיישבים את המקום, בכלל לאחרונה אני מבינה שמדובר בסוג של שליחות, לא ברור לי עדיין מה מהותה אך אין ספק שהשירה היא דבר שלוכד בו נצח, שזו מעין נבואה.

@אשר ברא @רחל יהודייה בדם @זכרושיצאנולרקוד @שובי מלכות (שברת אותי) @טאבי @מוריה.

@עיניים טובות ו @אנונימי17 זיקקתם הכל כבר לפני בשרשור שלכם. עפתי על לשירתגובה

@ימח שם ערפאת @צדיק יסוד עלום @סופר צעיר @אברהם יאיר שטרן @חתול זמני אתם מצד הסיפורת! מודה שטרם העמקתי בכתבכם אבל על דבריי אני עדיין עומדת! מקווה לשוב אליהם

וכל המגיבים!! @זיויק @משה ואני באמת לא מספיק מתמצאת בשביל לקרוא לכולם. אבל בקיצור! היה חשוב לבטא! חזקו ואמצו

קריאה לאתגרבין הבור למים

לפני כארבעה חודשים כתבתי פתק בטלפון, כותרתו שיר של יום ומהותו שיר אחד כל יום.

ידעתי שחלדו גלגלי שפתי וזמן רב יקח עד שאכתוב שירה שוב, לומר שהתמדתי תהיה אמת חלקית מאוד, אך עם הזמן התדירות גברה ובימים האחרונים הרגשתי כאילו נמהלתי שמן ועברתי ממלמול שקט לדיבור מפורק, תכף נשורר.

אני הייתי אחת ולעצמי, חשבתי להציע לכם, אם תהיה היענות, לפתוח שרשור שיקרא שיר של יום ויהווה קריאה לאתגר. כל יום ישורשר בו שיר אחד בלבד, מי שתופס תופס, אם שניים פרסמו יחדיו - זכינו כולנו, אבל אם מישהו כבר כתב את השיר היום, יש להמתין למחרת. חושבת שאפשר לנסח כמה חוקים, אתם יכולים להעלות אותם, למשל: לא ניתן לשתף בשיר שנכתב אתמול.

הקיצור! מה אומרים? @כולם ללא יוצא מן הכלל גם אתם המספרים סיפורים

בעד. יוזמה ברוכה. אפשר לבקש ממך למסד את זה?אני הנני כאינני

רק לא מיסודבין הבור למיםאחרונה

אהבתי את האתגר, אני בעד.אשר ברא

לגבי מקום..

סיפורי מעשיות, אבדת בת מלך.

תפתחי לנו?בין הבור למים

ברוכה השבהמשה

כבר ציינתי בפני חבריי שזמרים הם בין רופאים לנביאיםאברהם יאיר שטרן

תודה. מחזקים דברייך.

מעניין שרופאים, תוכל לומר על זה עוד?בין הבור למים

חייבים אותך כאן.זכרושיצאנולרקוד

התפעמות שכזאת אסור לה שתישאר במחשכים.

כנביא האוגר נבואתו הנכספת להתגלות.

נו נבא לנו!בין הבור למים

מאגריי כמעט וייבשוזכרושיצאנולרקוד

"והבור ריק אין בו מים"

טעות למחוקצדיק יסוד עלום

טעות, למחוקטאבי

או שטעות למחוק?

אני מוצא את עצמי נע בין שני הקצוות האלה.

יפה !משהאחרונה