זה קצת ארוך אבל אחרון⁦❤️
(בגלל שזה פרק אחרון, רציתי לגעת בכל הדמויות. כל שלוש כוכביות זה כמו פרק קטן.)

יהודית שומעת את הדלת נפתחת ומזנקת מהמיטה.
''נתן נטע?'' היא לוחשת, נזהרת לא להעיר את אסתי שנרדמה על הספה. ''איך היה??''
הוא לא צריך לענות העיניים הזוהרות שלו מספרות הכל. וגם החיוך העדין שנתלה על השפתיים שלו, פוער בצד ימין גומה מתוקה שמזכירה לה שהבחור הענק הזה הוא בכלל היה התינוקי שלה. ילד דבש עם החיוך הכי יפה בעולם.
''אז אפשר---'' היא מתחילה, תולה בו עיניים מצפות.
''מזל טוב.'' החיוך מתרחב, הגומה מתעמקת.
''מזל טוב..!'' היא מחבקת אותו,כבר לא לוחשת.
אסתי פותחת עיניים ומתרוממת טיפונת מהכרית. ''נתן נטע, אתה מתחתן??''
נתן נטע מסתובב אליה בצחוק מופתע. ''הו אמא, לא ידעתי שיש לנו אוזניים..!''
יהודית נותנת בה מבט חצי נוזף חצי צוחק ונתן נטע רוכן אליה. ''כן אני מתחתן סקרנית מנומשת שלי..!'' הוא מדגדג אותה, היא קופצת עליו בהתרגשות ''יש! ישיש!'' היא צוחקת ומתרצנת בבת אחת. ''אבא לא יבוא לחתונה שלך'' היא ספק שואלת ספק אומרת.
נתן נטע מחייך. ''יבוא, בטח יבוא. עם המשיח בקרוב ממש.''
הגוש המרוגש בגרון של יהודית מחמיץ ומתפרץ החוצה דרך העיניים בטעם של מלח רטוב.
נתן נטע נושך את השפתיים. ''בואי אסתי'' הוא מרים אותה ''בואי נלך למיטה, אמרת קריאת שמע?''
הם אומרים ביחד, דקה אחרי זה אסתי כבר ישנה בחזרה. על הפנים העדינות שלה מרוח חיוך שהוא חצי חצי.
חצי עצוב, חצי שמח. חצי מתרגש, חצי מתגעגע.
כמו כל החיים האלו, המעורבים. החצויים.
נתן נטע חוזר לסלון. ''אמא?'' הוא מתכופף ליהודית. ''זוכרת בשבעה, איך אמרו לנו? 'המקום ינחם אתכם', זוכרת איך לא האמנו שיכולה להיות נחמה, שיכולה להיות תקומה..?''
יהודית זוכרת. הימים האלו צרובים לה על הלב, שרוטים עליו בקווים מדממים. זוכרת את הבקרים שאין שום כוחות לקום אליהם ואת הלילות שכל כך מפחיד לישון לתוכם.
''אז הנה, השם מנחם אותנו. זה מגיע, לאט לאט וכואב - אבל זה קורה, זה מתרפא לאט. 'כך היא המידה, אחר מכה - רפואה, אחר צרה- ישועה ונחמה.' - כשהחושך מתעמק זה סימן שהשחר מתקרב, כשהגלות שחורה ושורפת מתמיד זה הכנה לאור עצום, לגאולה גדולה.
ובגאולה הזאת השם ינחם אותנו עד הסוף, לגמרי לגמרי, ביחד עם כל אבלי ומתגעגעי ציון וירושלים.''
***
''נתן נטע מתארס.'' לרחלי אין שום מושג למה היא אומרת את זה. אולי זו שוב הקנאה הזאת, במשהו שבכלל לא קשור אליה.
עדן מחייכת אליה. ''את שמחה?''
''הוא תמיד היה ילד טוב'' רחלי עונה בלי קשר. ''הכל הוא עשה מתי ואיך שצריך.'' היא שותקת לרגע ואז מוסיפה בשקט.''לכן אבא אהב אותו כל כך.''
''רצית גם?'' עדן שואלת בזהירות.
''כולם רוצים אהבה.'' עדן מושכת בכתפיים בהתגוננות ואז מתפרצת. ''אבל מאיפה לעזאזל הצורך הטיפשי והנואש שלנו באהבה, אה? ממתי אנחנו כל כך חסרים אותה..?''
עדן נאנחת. ''מיום שנברא העולם באהבה, בחסד. מרגע שנזרקה הנשמה שלנו מאהבת אינסוף, משלווה עצומה וחירות עמוקה - לעולם שמבוסס על נורמות, תחרויות, קנאות ותאוות.'' עוד אנחה. ''לאט לאט הניתוק הזה התעצם.'' אנחה שלישית. ''בגן שושנה ורותי היו דפי צביעה של שמיים ושמש ופרחים ורותי חילקה לנו צבעים ואמרה 'את השמיים צובעים בכחול ילדים, והשמש בצהוב. איזה יצירות מקסימות אתם עושים.' - והיינו ילדים מקסימים ועשינו יצירות מקסימות, בדיוק כמו שאמרו לנו, אפילו אם ממש ממש התחשק לנו לצבוע את השמש בירוק פורח.'' עדן מחייכת חיוך עצוב ומשחקת עם הכפית בקפה. ''אגב הפרחים, אותם היה מותר לצבוע בכל צבע שרוצים אבל כשיסמין המלכה של הגן צבעה אותם בוורוד והכריזה שככה זה הכי מושלם וכל צבע אחר זה פשוט דפוק - אז כל צבע אחר נהיה פתאום לא רלוונטי.'' הזיכרון מעלה בעדן טעם מתוק חמוץ. היא לוקחת מהר לגימה מהקפה,להשכיח אותו. ''אחר כך בין המבחנים והמאיות, תוך כדי שאנחנו שופכים ים של כסף על בגדים רק בגלל מילה שכתובה על התווית שלהם - שכחנו כבר ממה נפער הבור שבתוכנו, והתחלנו להאמין באמת ובתמים שהגעגוע העמוק הזה לאהבת השם יתברך יכול להתמלא מעוד קצת חיוכים ומחמאות, עוד הערצה ופרסום. עוד לייק שיגיד לנו- 'אוקיי, אתה טוב. אוקיי. יש לך אישור להתקיים' - ולמדנו לייחל לאישור הזה, לסתימה הזמנית של הבור שרק הולך ומעמיק, וקובר אותנו בתוכו.
אבל בין האהבות השקריות והמרדף חסר המטרה, השם יתברך שם לנו גם אהבות של אמת, יעדים שמקרבים אותנו לאהבה השלימה. לחיבוק הסופי איתו, שלא תהיה אחריו עוד פרידה, עוד גלות.
והאהבה הזאת נמצאת בפרטים הקטנים, בבקרים חדשים שאתה בוחר להיות אדם טוב יותר, בתפילה, במזמור לתודה. והיא מתחבאת מאחורי חיוך של ילד שמרגיש אהוב, בזכותך.'' עדן מתכווצת ובכל זאת ממשיכה ''היא מתגלית ברגעים קדושים בין איש ואישה שחיים בטהרה, היא בחיים חדשים שפורצים לעולם בבכי מתוק. היא במשפחה, בבית יהודי שמח.''
''יהיה לי?'' רחלי שואלת בשקט. מבליעה את התקווה מתחת לחוסר אמון.
''יהיה לך. אם תרצי, יהיה לך''.
''איך יהיה? איזה אהבה יכולה לבוא לנפש של רחלי שהיא כל כך חולה ופצועה ושונאת, אה..?'' היא בולעת עוד כמה מילים רעות שיש לה לומר על רחלי הזאת ושואלת ''מי ירצה בי, עם ההתקפים והחרדות ו..החוסר יציבות ו---''
''לא כל אחד ירצה'' עדן מודה בפשטות ''אבל יום אחד יבוא מישהו שהוא יהיה חכם ורגיש מספיק והוא ידע לראות את רחלי היפה והמיוחדת שאת, וכל מי שלא יהיה מספיק ככה, חכם ורגיש וכל זה - אז באמת לא צריך אותו''. עדן צוחקת.
''אמאלה.'' זה המילה היחידה שיוצאת לרחלי מהפה.
''אמאלה ואבאלה.'' עדן עונה לה. ''הדרך לאהבה היא באמת מפחידה נורא, את יודעת למה? כי היא מתחילה בלאהוב את עצמנו, את קולטת?'' המטפחת של עדן מתנענעת ביחד איתה. ''אנחנו שמכירים הכי טוב את כל הבורות המסוכנים שלנו - אמורים לאהוב אותנו! הצילו.'' עדן מעמידה פני נלחצת ומיד מתיישרת ''אבל השם איתנו, וכשזוכרים שהוא גם מכיר את הבורות האלה ועדיין מאוהב בנו כל כך אז נזרק קצת רוגע ללב, ויודעים שאפשר, אפשר לנו להיות נאהבים.'' היא מחייכת לרחלי. ''ויהיה לך. יהיה לך בית יהודי קדוש ושמח וטהור. תגידי אמן!'' היא מסיימת בתרועה.
''אמן.'' רחלי אומרת בשקט ''ולך יהיה..?'' היא שואלת בהיסוס, מודעת לחוסר הטאקט, מודעת ולא מתאפקת.
העיניים של עדן מוצפות. ''יש לי.'' היא לוחשת והקול שלה נחנק. ''יש לי ואין לי. יש לי כל כך הרבה שפע ואהבה וביחד עם זה יש לי אין כל כך גדול. חסר ענק כאן.'' היא נוגעת בלב שלה, והוא דוקר כל כך שהיא באמת מתחילה להאמין שהוא נשבר והכל רסיסים. ''אבל כשזוכרים שהשם יודע את החסר הזה והוא עדיין אוהב, אפילו שהוא לא ממלא אותו כאן הרגע ועכשיו בצחוק של תינוק - הוא עדיין אוהב - זה נהיה יותר קל.''
***
סתיו מעביר לטיפה בין העיניים של סער.
הסוס מקבל אותה באהבה, נד לו בידידות וממשיך עם הפנים לאדמה.
''פעם חשבתי שאני דומה לך'' סתיו משחק בפאות במבוכה. ''פעם חשבתי שאם אני לא צדיק מושלם שחושב כל היום מחשבות מהשם יתברך אז אני לא יותר מסוס שחרחר שתקוע עם הפנים באדמה.
אבל אתה יודע מה? החיים המעורבבים האלו לימדו אותי שכלום לא שחור ולבן. החיים לא מתחלקים לצדיקים ורשעים, שמחים ועצובים, יפים ומכוערים.''
הסוס מנפנף בזנב. סתיו מניח שהוא מסכים איתו. ''מבין? יש בי סוס, זה לא שאין.
אני בהמה נכון, אבל יש לי גם אלוקית. ו---
במאבק הזה שלהן, של הבהמית והאלוקית לכבוש עת העיר הקטנה שבנפש שלי אני לא אתן לסוס לנצח, שמעת?'' הוא תופס בסוס חזק עד שהיד שלו מאדימה וסער משמיע נשיפה עצבנית. סתיו לא מרפה, עדיין. ''וגם כשאני כן קצת סוס..'' הוא מתנשף ביחד עם סער. ''גם כשאני כן קצת סוס, עדיין השם אוהב אותי.''
הוא מניח לסער. ומשחרר לאט גם מעצמו.
השם אוהב. השם אוהב.
אפשר לנשום.
***
ליבי אוספת משחקים מהריצפה. הגב דוקר לה. הטלפון מצלצל.
''ליבי?''
''רחלי! מה שלומך מתוקה?''
רחלי מחייכת מעבר לקו. ''טוב טוב. אפשר את נחמן?''
ליבי צוחקת. מה היא חושבת לעצמה שהיא מתקשרת בשעה הזאת ומבקשת את נחמן. ''הוא ישן מעשר אחרי שהוא הפך לי את הבית, למסור לו משהו, או שאת בכלל רוצה לבוא לסדר את הבלגן שלו?''
גם רחלי צוחקת. ''לא אני עייפה נורא. רק..'' הצחוק מפסיק והקול שלה מתפתל פתאום. ''תגידי לו שיהיה לי ילד כמוהו, טוב? יהיה לי כמוהו ילד מדבש טהור, טוב?''
ליבי רוצה להגיד לה שהדבש הטהור הזה גומר לה את הכוחות כל יום מחדש ואולי כדאי שהיא תשקול את זה שוב ו---
היא עוצרת ברגע האחרון את המחשבות האלו, מנתקת ורצה למיטה של נחמן.
הוא כל כך שליו כשהוא ישן שאי אפשר להאמין כמה הוא לא. בדרך כלל.
היא מתבוננת בו, מאחורי השלווה אפשר לראות איזשהו קמט עצבני בין הגבות. אולי שארית מהעצבים של אמא שלו.
האמא הזאת מתכופפת אליו עכשיו. והיא מנשקת אותו בכל הפנים, בכל הגוף. הוא ילד שלה. זה מרגיש פתאום חזק. ''רחלי ביקשה למסור לך שיהיה לה ילד כמוך.'' היא לוחשת לו. אפילו שהוא ישן. ''ופתאום בכלל נזכרתי שלי יש. יש לי נחמן כל כך מתוק, צריך לרקוד על זה. לא להתלונן.'' עוד נשיקה.
אליהו נכנס לחדר.
''הוא אמר לי היום שאני שונאת אותו'' היא אומרת לו. מתביישת בעצמה, באמא שהיא לא הצליחה להיות. ''זה לא נכון.'' היא מוחה. ''אמהות תמיד אוהבות.''
אליהו מהנהן. ''הכל כאן אהבה.'' הוא מתכופף גם לנחמן, מלטף את הפנים היפות שלו, מחליק את הקמטים. ''הוא ילד עכשיו, אבל הוא יגדל ויבין. כמו שאנחנו, גודלים לאט מהחיים ומבינים שהכל זה אהבה. הרע והטוב. וכל הפחדים והנסיונות - הכל זה חסד ורחמים. חסד ורחמים ואהבה גדולה."
***
ירח מלא זורח בשמיים, זורק אהבה בלבבות חשוכים. מבטיח שאחרי כל תשעה באב מגיע חמישה עשר בו. אחרי כל חורבן, מגיע תיקון ובניין.
והוא לוחש לכל הנשמות המחכות, שהשם ירפא להן וינחם אותן עמוק עמוק. ובין הסדקים שלהן, היבשים והחרבים, יזרמו בקרוב מים חיים. וגשם של אהבה יתופף עלינו. במקצב של גאולה.


יד ביד/מחכים לגשם - פרוזה וכתיבה חופשית