"אני אתונך אשר רכבת עליי מעודך עד היום הזה ההסכן הסכנתי לעשות לך כה"

מסכנה האתון, מה היא עשתה שבלעם הרביץ לה...?

אך בלעם הגיע למצב של עיוורון שהיה יותר גרוע מבהמתו, שאפילו שהיא ראתה את המלאך הוא לא ראה, כי כשאנחנו עיוורים אז אנחנו גרועים מן הבהמה, שהיא לפחות כשרואה משהו שמזיק לה, היא בורחת מאינסטינקט, אך אנחנו ממשיכים להעלים עין למרות שזה פוגע בנו, בגלל תאוותינו.אנחנו גרועים מן הבהמה שאנו עושים תאוותינו רק לשם התאווה, למרות שמבחינה שכלית אין היגיון למה לעשות את זה והיא רק מזיקה לנו.

ויגל ה' את עיני בלעם

וירא את מלאך ה' ניצב בדרך וחרבו שלופה בידו

ותירץ ואמר: "לא ידעתי כי אתה ניצב לקראתי בדרך ועתה אם רע בעיניך אשובה לי".

לפעמים אנחנו עיוורים בכוונה, דהיינו, עושים עצמינו כאילו אנחנו עיוורים, לא רוצים לראות מהו רצון ה' כי הוא לא מסתדר לנו, ואם זה בכוח אז לא משנה מה יקרה לא נראה אותו, אלא אם כן המלאך יתגלה אלינו...

אבל גם אז, אחרי שהמלאך התגלה אל בלעם, מכיוון שהמלאך אמר לו שהוא יכול אם הוא רוצה להמשיך, בלעם בחר עוד פעם להיות עיוור, ולא קלט את הרמז העבה, המשיך בדרכו למרות שכבר המלאך התגלה אליו.

זה מה שקורה, בדר"כ מי שרוצה להיות עיוור, גם אם המציאות תתפוצץ לו מול העיניים, הוא לא ישתנה אלא ישאר אותו דבר, כי כך הוא רוצה, המציאות לא באמת משנה...

ומדובר פה על אינטילגנט, בחור אינטילגנט, אבל זה לא משנה, כי גם לחכמים יש יצר הרע, ואולי אפילו עוד יותר, והם יכולים לקחת את החוכמה והכוחות הגדולים לטומאה, לתאוות ולסיפוק רצונות נמוכים במקום להבין מה רצון הא-לוה, מה הקב"ה רוצה מאיתנו בעולם הזה.

לאחר מכן בלעם מכה את האתון שלוש רגלים, והקב"ה פותח את פי האתון והיא מתחילה לדבר אל בלעם:

שימו לב, הוא אמר שאם זה רע בעיני הקב"ה הוא מוכן לשוב, הוא מוכן לחזור לדרך הישר. אך מכיוון שתאוותו סנוורה אותו, הוא לא הבין שרצון ה' שהוא ישוב, שרצון ה' שלא יעשה את זה, וכך פספס את התשובה.

בסוף הוא ניסה לקלל, לדבר סרה, למצוא פגמים, למצוא חסרונות, והגישה השלילית הזאת, העין הרעה הזאת, מראה את הגישה של בלעם הרשע, שמלכתחילה הוא לא חיפש טוב, הוא לא חיפש איך לעשות טוב, אם הוא היה מחפש לעשות טוב הוא היה מבין שזה לא טוב, זה רע, ובעצם אין כזה דבר עין רעה, שהרי המציאות הכללית היא טובה, ואם אתה בכל זאת בעל עין רעה יש שתי אפשרויות, או שאתה טיפש או שאתה עוצם עיניים בכוונה. אלו שתי האפשרויות, וחבל להיות מתלמידי בלעם הרשע.

בסופו של דבר ניסה בלעם לקלל, ומפיו יצאו ברכות.

אבל איך...?

הוא כיוון לרעה...

הקב"ה הראה פה דרך מיוחדת, של "נהפוך הוא", שבה דווקא אותו אחד עם עין רעה, שרצה לקלל, הוא זה שבירך. הכוחות שהלכו לרע עכשיו הלכו לטוב. רואים פה שבסופו של דבר האדם יכול לבחור בחירה חופשית ברע, אך זה מטומטם, זה להתכחש לא-לוה שהוא אינסוף, בסופו של דבר רצונך מתבטל לרצונו, אז עדיף כבר לרצות אותו ולקבל שכר ולא עונש, כי אין לך סיכוי מול הקב"ה במלחמה הזאת, והקב"ה דווקא מציע לעזור לך, אם רק תסכים לקבל ותהיה מוכן מספיק לקבלת השפע.

אז קודם כל, לשמוע, אפילו לאתון. אולי יש לה משהו ללמד אותנו או איזה משהו חכם לומר שהיא ראתה ואנחנו לא שמנו לב, מזחיחות דעתינו, ודווקא היא, שהייתה למטה, ראתה ואנחנו פספסנו.

ואחרי זה, לראות, לא לפספס דברים שאנחנו רואים ולא להיות עיוורים או לעשות עצמינו כעיוורים, סתם חבל.

הפוטניציאל שלנו כ"כ אדיר, חבל לקחת אותו דווקא למקומות נמוכים ולהיות שפלים מהבהמה, אפשר להתעלות כ"כ הרבה רמות מעל.

שנזכה...!

להתעטר 

בשקט בחוץ בפנים

קצת יצירת אטמוספירה אחרת

להרגע להתייחד ומאיליו זה מקרין

עושה מעשה נערות מסלסל בשערו 

הוא המושלם הוא מקרין הוא בשלב אחר 

מגלה ה' בפועל

במעשה בתנועה

יש לו צדק מיוחד

יש לו שם

יש לו אומץ 

אי אפשר להתעלם

מעבר לכל החלומות יש שם אמת

נו אז מה עכשיו נשחט עוד עיר?

נפקיר עוד אחת?

-מגע של בית אבא-

אנוכי ערב את הנער

           תפילה חרישית

                                               פיצוץ

'ויגש אליו'

             חור שחור

                               ליט לה מגרמה כלום

                                                               הוציאו כל איש

                                                                            ויבך..

(קצת הרבה מבולגן אבל אשמח לתגובות @ימח שם עראפת 

כשהייתי קטנה רציתי לי בית.

שאלתי, חיפשתי, התאמצתי.

בסוף נמצא הבית המיוחל, שלו ומתוק

ושלי!

יום אחד בא הטרקטור, הרים את הבית, אני בתוכו, העמיס על העגלה, ונסע לו,

ואני לא ידעתי לאן.

הנסיעה טלטלה אותי, נפלתי, כאבתי.

עם כל מהמורה שבדרך התכווצתי, כמו מחכה למכה שתבוא. 

בכל עליה שעברנו חששתי שמא היא תלולה מידי, שמא ניפול בדרך.

בירידה פחדתי שהנה אנו יורדים עד לתהום,

ובנסיעה במישור לא פסק ליבי מלפעום באימה-

לעולם לא נגיע.

עלינו למעלה, ירדנו למעלה, היו גם זמנים של עמידה במקום.

''לאן אתה לוקח אותי? לאן אתה לוקח את הבית שלי?'' שאלתי את הנהג, והוא לא השיב.

עד היום אני נוסעת. 

בלי לדעת לאן,

כמה זמן תארך הנסיעה 

והאם בסופה ישאר לי בית, 

אשאר אני.

אך הוא הנהג, ואני הנוסעת,

ואין לי אלא להאמין בו, שבסופו של דבר אמצא את עצמי,

בתוך ביתי,

בין שני שיחים בָּצֶל.

"עולם מכוער מאוד"

-

אוויר הרים צלול כיין, סיפרו לתרים

רקיע עמוק ועמוס כוכבים הניבט מפסגות ההרים

אבדה לה הדרך, התפתלה בין צוקים

נשברו אמיתות, אותיות, מספרים

שותים כיום משקה חריף ומקיאים בצד שולחן

נערות מסלסלות בשערן ופוזלות הצידה בארס

מי שיעמוד באמצע הרחוב יישמע נהרות יישאו קולן

את הביוב השוצף, המגבונים לסתימות, הצואה השקרים והרפש

מצאנו בעדשת הטלסקופ:

העולם קטן מאוד

ייקטן עוד ונבעט בו במיאוס

נשכח נזעם נפצע ונתמוגג

הענקים יוצאים להפלגה, בעיניהם ברקים

ההמון על המזח צוחק וגונח

מוכר הקרח מחלק להמונים

בשביל מה שמו גרוגרת בגרונך

אם לא כדי להטביע צעקה נואשת

אתה יוצא מן הדלת ומנשק מזוזתו

של עולם מכוער מאוד

(ח)ירות (ז)קפת (ק)ומת כנה, ופדיתם מבני בצרה. ירשת ארצך לכוננה, מחצת מחלת באף עברה. קיבצת עמך במהרה, יסדת כסאך בקריה בחורה. שמך נודה, לך נאה, בהלל לשוררה

הם הסתופפו תחת הגגון הקטן שבכניסה ליחידת הדיור בה השתכנו. הוא הניח את השקיות מידו וקיפל את המטריה, תחתיה עשו את דרכם מהרכב, בזמן שהיא שלפה את צרור המפתחות שברשותה וחפשה את האחד הרלוונטי.

בעודו עסוק בסחיטת מי הגשם מאהיל הפלסטיק השחור, פנתה היא להתיר את הפתח הנעול ממאסריו. "לא בסדר המבול זה," אמרה בטרוניה, מפנה אליו מעט את פניה, בעודה משפשפת קלות את נעליה בשטיחון החדש אל מול הפתח הפתוח, "לנחות עלינו ככה בלי סיבה"...

"נו, מה נעשה" השיב לה בנחת, "אם נבקש אחרת זו תפילת עוברי דרכים". דוס שכמותו, הרהרה בחיבה שחממה קצת את ליבה פנימה. היא נכנסה ראשונה ופנתה אל המטבח, מסירה את כיסוי הראש ומשחררת את שערה להשתפל במורד גבה, על המעיל הרטוב. הוא נכנס אחריה והמשיך אל חדר השינה שלהם, לסדר את החפצים השונים שקנו זה עתה אחר סיבוב קניות מפרך, אפילו בשבילה, בחנויות השונות הרחק ממקום מגוריהם.

אחר מאבק קל להצית את הכיריים היא הניחה עליהם את המחבת ובזה החלה לארגן את ארוחת הערב-לילה שלהם. לפני שפנתה אל המקרר להוציא כמה ביצים היא שהתה קצת אל מול הלהבות הכחולות, בתחילה מביטה ואז מתקרבת, כמו מנסה להתחמם לאורן.

"מה אוכלים?" הוא קרא אליה מחדרם. "מה בא לך?" היא שאלה בתשובה, מקווה שיצליח לשמוע את קולה החלוש מטבעו. "הכי פשוט הכי טוב," הוא השיב בנעימה קלילה, היא כבר ידעה מראש את התשובה, "חביתה!". 

היא חשה בגופה את המשיכה אל המקרר, אבל נותרה לעמוד עוד קצת ליד הלהבות, פורשת את אצבעותיה לנגדן. עוד קצת, עוד קצת להפשיר.

"למה את עוד עם המעיל?" קולו מאחוריה הפתיע אותה. "אני..." היא קצת גמגמה ופנתה אליו. "את יודעת שבשביל זה יש חימום במזגן" היא ראתה את החיוך נמתח על שפתיו וקצת הסמיקה. "לא רציתי שיהיה לך חם מידי", אמרה בשקט ושברה את מבטה כלפי מטה. הוא כבר החזיק בידו את השלט.

"היי," הוא אמר בעודו מתקרב אליה, "זה בסדר". "מקסימום אני אוריד עוד שכבה," אמר לה בעודו נעמד מאחוריה וסייע לה לפשוט את המעיל, "זה רק יקדם אותי לעבר המיטה". "וחוץ מזה," לפתע היא הרגישה את זרועותיו הגדולות והחמות עוטפות אותה, "רק ככה אני באמת יכול לחבק אותך". 

עכשיו היא כבר ממש נמסה...

טוב... אז אהבה. לכאורה - כל כך הרבה כתבו על זה, מכל כיוון, אבל בסוף יש תחושה שנשארנו בלי באמת להבין. ואולי זו המהות. 

מה זאת אהבה בשבילכם? לאחרונה אני מנסה ללמוד על הנושא. פניתי לספרות התורנית, למוסיקה הישראלית, לפסיכולוגיה, ועכשיו אני פונה גם פה, אליכם. 

בסוף אנחנו, הכותבים, הם אלה שהכי נדרשים להבין את הדברים האלה, שעליהם אנחנו כותבים - אם זה כאב, וגם עליו צריך לכתוב ולהבין, להעמיק ולהפנים - כי זה מה שכתיבה עושה (לדעתי), היא גומרת ועוזרת לנו להפנים, לשכלל, לראות מלמעלה ולבחור. ואם זו אהבה. 

בנוסף חשבתי - האם יש מילה אחרת לאהבה? מילה נרדפת? אולי חיבה? אולי חמלה (ככה ראיתי שכותב הרב שמואל יניב שליט"א)? אולי אהבה? תשוקה? מה אתם חושבים??

אז אני מניח את זה כאן, עם כמה שירים שמצאתי מעניינים במסע הזה עד כה, ומבקש ממכם לכתוב כאן, בשרשור הזה, את הגיגיכם. זה יכול להיות פרוזה, שיר, סתם הבחנה. באמת - תנו מה שיש לכם [או אולי צריך לומר - בכם]!

אני מרגישה חופשייה

אולי הצייד רק מחכה לתפוס זווית

אולי שוחררתי לטבע כבדיקת מעבדה ואיסוף ממצאים ועוד מעט אעלם שוב ,

ארקוד עם הנעלמים , בחושך

אבל חושך קר, שם גם הנעלמים חשים קור

אולי יש עליי gps

ואני דוהרת לי איתו,

משחקת בחופש

ואולי לא.

אולי אני באמת חופשייה.

אתם שומעים. לא אכפת לי אם אני רק משחקת בחופש.

אני חופשייה.

רפאל, ששמו נחצב בלב התפילה "רפאנו השם ונרפא", חש שחייו הפכו לבית מלאכה נטוש, שבו האור היחיד הוא נורה דולקת בחצי כוח, תלויה על בלימה. הוא היה איש תורה ומעשה, שהאמין כי בניין הנישואין הוא מקדש מעט – והוא גילה, באיחור כואב, כי המקדש שלו נבנה על חולות נודדים.

בחירתו ברחל (כך נקרא לה), הייתה פעם ככוס יין משובח בקידוש של שבת: נוצצת, מבטיחה, ובריח משכר של אושר נצחי. כעת, לאחר עשור, נדמה היה שהיין החמיץ, והכוס עצמה הפכה לכלי חרס סדוק, שכל ניסיון למזוג לתוכו רגש נוסף גורם לנזילה איטית וכואבת אל תוך האדמה הצחיחה.

כשהיה מחפש את דרכו בין קפלי הגמרא, היה מוצא את "עץ החיים" – עץ יציב, מעוגן באדמת יראת שמיים. אך כששב הביתה, הרגיש כאילו נכנס למבוך קנים יבשים שכל מגע בהם מפיק רק קולות חריקה צורמים ודקירות קטנות. רחל הייתה עבורו כשמיים מעוננים בעונת גשמים שבוששו לבוא: הבטחה לרוויה, אך בפועל – רק אפור אינסופי החוסם את אור השמש.

הוא ניסה, שוב ושוב, "לשקם את הקירות". כל שיחה איתה הייתה עבורו כניסיון לחבר חלקי פאזל של שני עולמות שונים: הוא הגיש לה את הפינה שלו, המשוישת והחמה, והיא הניחה מולה קטע מתכת קר, חד ובלתי תואם. לא הייתה התנגשות גדולה, אלא חוסר מגע מוחלט, כמו שני נהרות הזורמים במקביל – קרובים מאוד, אך המים שלהם לעולם לא יתערבבו.

הציפייה שלו לבית מלא שלווה ותורה הייתה כאנייה עוגנת בנמל בטוח. הנישואין, לעומת זאת, הפכו לספינה המטלטלת בין גלי תשרי סוערים, גם כשבחוץ שרר שקט מוחלט. היא הייתה עבורו מפת דרכים הפוכה: כל צעד שלקח על פיה הוביל אותו הלאה מן המטרה, אל תוך שממה רגשית גדולה.

כשהיה יושב בבית המדרש, הלימוד היה לו "נר לרגליי" – בהיר, קרוב, ומאיר את הצעד הבא. בבית, ההרגשה הייתה כניסיון ללכת לאורו של כוכב רחוק מאוד, שאינו נותן אור ממשי אלא רק תזכורת כואבת למרחק הבלתי ניתן לגישור. המטפורה החדה ביותר שריחפה מעל ראשו הייתה זו: הוא חי חיים של צדיק במרתף, מוקף בקדושה פנימית, בעוד חלון המרתף שלו נפתח היישר אל רחוב סואן וריקני, שהוא אינו חלק ממנו, אך הוא כבול אליו.

בכל בוקר, כשענד את התפילין, הרגיש רפאל שהוא "קושר את עצמו לשמיים" באהבה ויראה. ובכל ערב, כשהתיישב ליד שולחן הבית, הרגיש שהוא "משחרר חבל" שאמור לחבר אותו לאדמה, רק כדי לגלות שאין שם קרקע יציבה לאחוז בה. זו הייתה הדילמה המרה שלו: הרצון להמשיך לבנות על יסודות רעועים, מתוך אמונה בכוחה של הקדושה, מול ההכרה שאהבה אינה רק "חיבור נשמתי" אלא גם "התאמה ארצית", ושלושתה אבדה מזמן.

כאשר הלך רפאל בדרכו הביתה, משתרך בין הבתים הירושלמיים, ליבו היה כמנורה שבורה בחדר חשוך: היא עדיין זוכרת את יעודה להפיץ אור, אך הלהבה הפנימית שלה רועדת על קנה, מסרבת להתרומם.

הוא נזכר ברחלי, זו שהייתה לו כאילן פורח לפני שנים, ימים בהם כל מילה שלה הייתה ניגון טהור באוזניו. היא הייתה עבורו "זהב טהור" המופיע בתיאורי המקדש, מבטיח שלמות ויופי שאין שני לו. אך החיים, כפי שגילה, הם לא תמיד מזהב.

הבחירה ברחל הנוכחית הייתה כהנחת אבן פינה של בניין – צעד חד-משמעי שאי אפשר לשנות. אך רחלי הראשונה, זו שאבדה, נותרה עבורו כתוכנית אדריכלית מושלמת שנגנזה, עליה הוא שב ומעיין בדמיונו, יודע שהיא לעולם לא תצא אל הפועל.

היא הייתה עבורו כבריכת מים צלולים במדבר צמא, מקור חיים שאותו החמיץ ברגע של עיוורון. כעת, כל מגע מחשבתי בו הוא בגדר "הצצה לגן נעול": יפה להפליא, אך אסורה לחלוטין. הוא למד לחיות עם הזיכרון הזה כעם "מכתב קודש" חתום: תוכן יקר וקדוש, אך שאי אפשר לפתוח ולקרוא שוב.

רפאל הרגיש כי הנישואין שלו הנוכחיים הם כ"שדה קוצים", שכל צעד בו דורש זהירות וכאב. רחלי האבודה הייתה "כוכב הצפון" שלו – מגדלור יציב שהראה לו תמיד את הדרך הביתה. כעת, אותו כוכב שקע מעבר לאופק, והותיר אותו לבדו להתמודד עם "שמיים שחורים" שבהם אין נקודת ייחוס אמיתית.

הוא הכיר בכך שאהבתו הישנה היא "חוב ששולם בדמעות": אין דרך להחזיר את הזמן לאחור, וכל ניסיון לחזור אל אותו רגש הוא כ"הפעלת שעון ישן" שאין בו עוד מחוגים. הוא יכול לשמוע את קול הטיקטוק של הזמן שאבד, אך השעה הנוכחית – והמציאות הנוכחית – כובלת אותו בהווה.

היה זה מאבק מתמיד בין "האמת הגדולה" של מחויבותו הדתית והמשפחתית, לבין "האמת הקטנה" של ליבו, שעדיין שמר על גחלת קטנה עבור אותו חלום ישן.