אני באת צריכה לזכור לא לחשוב על העתיד, לחיות את הכאן ועכשיו.

וואי כמה שזה קשה.

ממש עזרת לי! תודה!

לגבי הנקודה הראשונה, אפילו תוך כדי שכתבתי את הפוסט לשניה התלבטתי אם למחוק כי אמרתי לעצמי: בואי, יש לך אחלה גבר בבית. סתמי וזהו.

אז ממש תודה על התזכורת!

לגבי הנקודה השניה, אנחנו עושים עבודה רצינית עכשיו על עניין התקציב (בליווי כמובן) ובעלי שותף מלא לזה למרות שזה לגמרי מנוגד לאופי שלו. אבל הכנסה נוספת שלי? יאללה אני פתוחה להצעות!

עובדת 7 עד 15 חמישה ימים בשבוע

כ"כ פחדתי לקבל תגובות של- מה נראה לו?? מה הוא התחייב בכתובה? וכו'

על היועצת לא אכפת לי שירדו וכנראה שאת גם צודקת...

מנסה לתייג לעצמי @נגמרו לי השמות

עניתי למטה ❤

וואו כמה שזה נכון!!!

תודה על זה! ממש!

1עבודה כמו ר"מ זה בדיוק הקטע שקשה לי איתו בגלל איך שגדלתי.

תארים זה וואו! זה הטופ!

אז כשאני מוקפת ברופאים, עורכי דין, רואי חשבון, קשה לי מאוד לראות את בעלי "רק" בעבודה תורנית.

וגם מעבר לזה, זה לא הסכומים שאני רגילה להם.

אוף אני נשמעת כ"כ שטחית ורדודה. מבטיחה שאני לא!!

וגם שלא יישמע שאני לא מעריכה ר"מים או נושאי משרה תורניתת כלשהי.

פשוט החינוך והסביבה שלי כ"כ שונה מזה. אוף

ממש תודה שהשקעת וכתבת לי! לגמרי לוקחת לתשומת ליבי.

תודה❤️

כן. הוא אמר לי כשיצאנו שהוא ברצון שלו אם זה מתאפשר רצה ללמוד תורה כל חייו.

והוא אפילו לא היה בטוח שהבנתי והפנמתי את זה עד הסוף ודייט שלם הוא הקדיש רק בשביל לברר את הנקודה הזאת.

והאמת שחשבתי לסיים איתו אחרי הדייט הזה. אבל רצה ההוא מלמעלה (ואיון מאושרת ממני על זה!) והיתה אי הבנה ביני לבינו ואיכשהו המשכנו להיפגש ובסוף גם התארסנו והתחתנו

קיצור ברור שאני לא רוצה לשנות אותו ושהוא יהיה משהו אחר, אבל בסופו של דבר קשה לי ככה...

וכן, את צודקת לגמרי שזה לא משנה מה היה בבית שלי או שלו. צריכה ללמוד לשחרר...

תודה לך!!

ותודה על ההזדהות ובכלל על מה שכתבת.

לא חשבתי על הדברים ככה אבל וואו כמה שאת צודקת!

וכבר כמה חודשים יש לנו קבוצה שכותבים כל הוצאה בחודש וגם אנחנו בליווי כלכלי שמאוד עוזר באמת.

וכן, זה לגמרי עניין מהותי מבחינתו, חלום, משמעות החיים. הכל!

נגעת בול בנקודה!

אבל נגיד שיעורים הוא מוסר בחינם כי הוא כ"כ מאמין בהפצת תורה שהוא לא מבין למה לקחת על זה כסף...

אבל אולי הגיע הזמן באמת להתפרנס גם מזה קצת.

אז ככה, ברור שזה היה ממממש מרגיע אותי, לפחות ברמה החודשית.

אבל אם אני צריכה להיות כנה אז ברור שיש פה את העניין של התדמית. חידדת לי ממש את הנקודה הזאת.

הפחד העיקרי שלי הוא על הילדים שלי ובכלל על הצאצאים שלי😶. אני רוצה שתהיה לי את האפשרות לתת סכום כסף רציני לכל ילד/ נכד שלי שיוכל לקנות דירה למשל ולהתחיל את החיים שלו בצורה קלה יותר.

כמו שההורים שלי או סבא וסבתא שלי זכו וזוכים. בדרך הזאת אין שום סיכוי בעולם שזה יקרה, גם לא עם מילגה חודשית נחמדה. מבינה?

ואסביר: נכון שלכל זוג יש פערים, נכון שהבנייה היא לגשר על הפערים.

אבל גם בתוך ההגדרות, לכאורה "סטיגמות" שלנו יש לכל אחד את ההגדרה שלו.

כשקראתי את ההודעה שלך על הבתים שבאתם מהם, ושהוא בן תורה,

הייתי בטוחה שבסוף תכתבי "אני רוצה לצאת לצימר ולעשות קניות כל היום ולא יכולה כי הוא אברך"

והנה- קראתי שמה שחשוב לך זה לחסוך! ובעלך, הבן תורה הרוחני אוהב לפנק ואין לו בעיה לקנות ולקנות...

מה שאני מנסה לומר,

גם מושגים כמו "רמת חיים", "ביטחון", "פינוק", "חיסכון"- כל אחד מגדיר אחרת.

ולכן, חשוב לשבת ביחד 

(ואולי קודם כל אחד יישב עם עצמו)

ולהגדיר: מה הצורך שלי?

איך זה מתבטא?

איפה במציאות החיים שלנו אפשר לענות על הצורך שלי?

למשל

אם את מגדירה ביטחון כלכלי "כשמשהו רע קורה יש לנו יכולת כלכלית להוציא על זה"

אולי הפיתרון יהיה לרכוש ביטוח בריאות /  חיים בעלות של כמה מאות שקלים בחודש, 

משהו שאתם יכולים לעמוד בו

אבל מבחינתך זה יעניק לך את "תחושת הביטחון שיש כסף בשעת חירום" כאילו הוא עובד משרה מלאה!

ולכן זה שווה כל שקל.

או אם חשוב לך "להרגיש שאתה עובד, ולא רק לומד"

ולבעלך חשוב "להיות עסוק בדברים קדושים"

אז אולי הוא יכול ללמוד כתיבת סת"ם. ואז הוא לא ילמד תורה כל היום, אבל עדיין יעסוק במצווה

ואת תרגישי שהוא עובד ומפרנס 

וכו' וכו'

מאמינה, מניסיון,  שאם הצורך מנוסח היטב

מבינים מה יענה על הצורך הרגשי העמוק

גם דברים קטנים או יומיומיים יכולים למלא את הצורך

ולתת שלווה.

את ממש גאון!

הארת את עיניי! אף פעם לא חשבתי ככה!

והצחקת אותי כ"כ עם זה שחשבת שאני אכתוב שאני רוצה צימר. אני הדבר הכי קמצן בעולם!! אבל באמת!

וזה כ"כ המחיש לי את מה שכתבת אח"כ.

ממש תודה על הדברים שכתבת😍

זה בול אני ובעלי, 

מאותם משפחות וכו'.. 

אני גם נורא מודאגת מאיך נקנה דירה, ועד מאיפה ניתן לילדים.. 

בעלי נורא אדיש בקטע הזה כי הוא מאמין שה' יתן ושרק צריך להתפלל. הוא צודק אבל מתיש אותי האדישות שלו. 

אבל אין ברירה, או שאני אצטרך להתחיל לחסוך וזהו. או שאני מרפה ומפסיקה לדאוג. כי הכי חשוב השלום. כרגע עושה מה שאני יכולה- עובדת למחייתנו. זהו. 

הסתכלות דומה על החיים, זה פותר המון בעיות שיכולות בהמשך

נשמע לי שמכתחילה אימצת את ההסתכלות של החברה, המורים ולכן כיוונת למה שלא יושב הכי טוב לך.

בכל אופן, הכל לטובה.

הייתי מציעה לך להשקיע במקצוע ריווחי, מהנדסת, רופאה וכו

כך שרמת החיים תהיה גבוהה גם אם הוא לא מפרנס הכי טוב. נשמע ששהוא גם מפרנס וזה חשוב גם אם לא ברמה שהיית רוצה.

כסף בא והולך, אין מה להתקמצן כל כך מצד שני אם המצב לחוץ, לא טוב לפזר כספים.

כדאי לדבר ולסכם על התנהלות כלכלית טובה ונכונה שמתאימה מצבכם.

תשמעי אישה יקרה שאת - אני קוראת את ההודעה שלך ופשוט מתרגשת. 

ומתפעמת.

ואז אני ממשיכה לקרוא עוד ועוד מילה,

עוד ועוד שורה -

ומכירה את זה שהרגשות שלנו באים לידי ביטוי גם בגוף מרוב שהם עוצמתיים? אז כזה.

ממש תחושה של חמימות בכל הגוף ורוחב לב ונחת רוח עצומה!

וכ"כ למה?

כי אין לי מילים אפילו כדי להסביר עד כמה כמה נשמע שאת אוהבת את בעלך בכל מאודך, והוא אותך.

ועד כמה אתם מעריכים אחד את השנייה

ועד כמה הזוגיות שלכם מדהימה טובה ומטיבה,

והעוצמות הללו אצלכם ממש יכולים להגיע עד למי שקורא אותך... ממש עד כדי כך!!!

כל ההקדמה הזו שלך,

וגם תוך כדי כתיבה,

וגם בסוף -

בכל שזורה האהבה הגדולה הזו והעוצמות המדהימות הללו אצלכם, וזה פשוט מדהים ומרגש.

חייבת לצרף את הדברים שכתבת, וואו:

"אני חייבת להקדים ולכתוב שאני אוהבת את בעלי אהבת נפש!!

שאני מאושרת בבחירה שלי!

שהוא עושה אותי מאושרת כל יום מאד!

שכיף לי איתו

וטוב לי איתו

כמו שלא כיף לי וטוב לי עם אף אדם בעולם!

שהוא שותף מדהים בכלל

ושותף מלא בבית,

הוא באמת עושה המון! 

והוא גם תותח ברמה שלא רואים!

ואני לא אומרת את זה כי אני אשתו.

הוא בא מבית של אנשים מאוד מאוד מוכשרים (כמה דורות אחורה) וכל מי שנתקל בו מתפעל.

ומעל הכל מאוד כואב לו וקשה לו הקונפליקט הזה.

...

בבקשה בבקשה אל תכתבו דברים רעים עליו!

הוא באמת מדהים!"

עכשיו יקרה נסי לקרוא את כל מה שכתבת - אבל כאילו ממקום של מישהי מבחוץ שקוראת ותראי איזה פלא אתם, את, הוא, ושניכם יחד:

את אוהבת אותו אהבת נפש (!!!)

את מאושרת בבחירה שלך

הוא עושה אותך מאושרת - ועוד *כל יום*!

כיף לך איתו

טוב לך איתו

כמו שלא טוב לך עם אף אחד אחר!

הוא שותף מדהים בכללי

והוא שותף מדהים גם בבית

הוא עושה המון *באמת*

הוא תותח ברמה *שלא רואים*

כולם מתפעלים ממנו

הוא באמת מדהים

הוא באמת רוצה לנסות לפתור את הקונפליקט

הוא משתדל

מנסה

מבטיח ומקיים לעשות כל מה שצריך גם בעניין הזה

וזה אולי נשמע קצת מצחיק שאני כותבת את כל זה שוב ושוב - אבל באמת שלקרוא כל שורה שלך - זה עוןלם ומלואו.

זה עולם ומלואו כי פשוט מרגישים עד כמה זה נכון.

עד כמה זו האמת שלך.

עד כמה אלו החיים שלך עצמם

אלו הרגשות שלך עצמן

עד כמה האהבה כאן גדולה

עד כמה הטוב כאן גדול

עד כמה הזוגיות הזו מיוחדת

לכן חשוב לי מאוד להדגיש את הדברים הללו - שתדעי שממבט חיצוני פשוט רואים שהבסיס שם. מונח יציב וקיים ושריר וטוב וחי ובועט.

ולא רק הבסיס, אלא כל העץ עצמו.

הוא בטוב טוב אחד גדול.

והנושא שאיתו יש פערים - הוא אומנם נושא, ונושא מהותי בחיים.

אבל זה מה שהוא.

נושא.

פער.

חוסר מושלמות.

ולראות את זה מהמקום הזה - זה כבר משנה הרבה מאוד.

כי כמו שאת יודעת בטוח, אכן לכל זוג באשר הוא יש ויהיו פערים, התמודדויות, קונפליקטים, חילוקי דעות וכו'.

ולכל זוג גם יש חוסר מושלמות בתוך הזוגיות שלהם.

אלו הם שני נתונים עובדתיים.

ז"א, שלא יכול להיות אפילו זוג אחד בעולם כולו, יהיה מדהים ככל שיהיה, יהיה מספר אחת, לא יכול להיות שלעולם לא יהיה להם שום פער או חילוקי דעות.

ולא יכול להיות גם אפילו זוג אחד בעולם שהזוגיות שלהם תהיה מושלמת ב100% בכל זמן נתון.

אין.

זה לא קיים.

וזה לא קיים כי כך הקב"ה ברא את עולמו.

ברא אותנו בני האנוש - אנושיים. לא מושלמים.

"אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא"

אין.

רק הקב"ה לבדו מושלם.

גם ענקי עולם עברו התמודדויות ואפילו נאמר לנו שחטאו, משה רבינו ע"ה, דוד המלך

מי אנחנו הנמלים לידם?!

ההבנה הזו היא מאוד מאוד חשובה.

כי היא בעצם לוקחת אותנו מתפיסה שהכל חייב ו*צריך* להיות מושלם - ואם לא אז משהו בנו דפוק,

להבנה ש ***לא יכול להיות מושלם*** ואנחנו ***בהשתלמות***, בדרך, במסע, בלימוד משותף, בעבודה זוגית מתמדת, בתנועה.

תנועה.

יש עליות

יש ירידות

יש יום

יש לילה

תנועה.

שוב, כך הקב"ה ברא את העולם

וההבנה הזו בבסיסה אומרת גם לך יקרה - שאתם בתנועה

אתם בדרך

אתם בלימוד

אתם, גם בתוך הפער הזה - בתנועה מתמדת וחתירה זוגית לקראת השלווה והמציאות הכי נכונה ומתוקנת עבור שניכם,

מציאות שרואה גם את הצרכים שלך וגם את הצרכים שלו - ומנסה להיענות ולענות על שניהם יחד, בלי שאף אחד מכם ירגיש שזה בא על חשבונו או שהוא הולך לאיבוד בדרך.

וזה כ"כ נפלא שזה ככה!

זה נפלא כי אתם בטוב כל כך גדול כאמור,

וזה נפלא כי אומנם זו ההתמודדות שלכם כרגע - אבל *זו* *ההתמודדות* *שלכם* *כרגע*

ז"א, *זו* חוסר המושלמות עליה *אתם* עובדים.

זו ה-דרך שלכם כרגע.

וזה מדהים!

שזה לא חלילה בחוסר אהבה או הערכה ביניכם,

או בהתמודדויות מורכבות אחרות שאנשים עוברים בחיים, שמעמידים את עצם הזוגיות שלהם או האושר שלהם בסימני שאלה וכן הלאה...

והידיעה שזה חלק בלתי נפרד מהחיים ההתמודדויות הללו, הירידות הללו, התנועה הזו -

היא ידיעה חשובה שגם תעזור לכם.

כי אתם תיקחו את כל הטוב הענק הזה אצלכם

ותשתמשו דווקא בו כדי למנף ולהצליח לעלות גם מהפער הזה ולגשר עליו.

ואת יודעת מה? אני פשוט בטוחה שאתם תצליחו!

גם אם זה לא יהיה פשוט או מהר מדי - אתם תצליחו! מה שנקרא "יש לכם את זה"! ובגדול!!!

--------------------------------

ואחרי כל זה,

מנסה להתייחס לפער עצמו בכמה נקודות שעלו לי:

* קודם כל כבר כתבת בחוכמתך ששניכם באים ממשפחות שונות, מרקע שונה,

את באה ממשפחה שכל הרמה והאיכות הזו היא חלק בלתי נפרד ממנה - ז"א כך גדלת. כך חונכת. זה מה שאת מכירה.

ובעלך מרקע קצת שונה.

אז כבר ההבנה הזו עוזרת עוד קצת להבין את עצמנו - שזה באמת דבר יותר שורשי בנו, שבא לנו גם מדפוסי ילדות שונים.

ז"א, זה לא כי "בא לי לעצבן את בעלי/אשתי", ממש לא, אלא כי זה מה שאני מכיר/ה, יודע, מאמין, גדלתי עליו וכו'...

* כפי שכתבת: "הערך של לימוד תורה מבחינתו זה שיא השיאים, המטרה והתכלית שלו בחיים והוא יעשה הכל בשביל שהוא יוכל לשבת וללמוד וכמה שיותר."

כאן יש הבנה שלך מאוד יפה וכנה של בעלך, של הערך שלו, של המטרה שלו, של הצורך שלו, וזה חשוב מאוד.

* ואצלך: "גם אני מאוד מעריכה לימוד תורה אבל (!) לא ברמה שלו.

כשזה מגיע על חשבון רמת חיים,

או צמצום רציני

או חוסר עצמאות כלכלית

וצורך לבקש המון עזרה זה כבר לא מתאים לי.

נוסיף לזה שאני באה ממשפחה שתארים זה דבר מאוד חשוב ואין כזה דבר בנאדם בלי תואר אז בכלל זה גומר עלי.

... אבל זה כ"כ קשהההה לי. את החסר אני מרגישה כבר עכשיו,

את הבושות מלבקש עזרה מהסובבים גם.

ומה יהיה עם הילדים כשיגדלו?! אני באמת באמת חושבת על זה!

מאיפה פתאום יהיה לנו כסף?? אני לא מצליחה להבין את זה."

כאן מתחילים לראות גם את הצרכים שלך בעניין הזה.

בואי ננסה לפרוט אותם אחד אחד:

.1 יש לך צורך בעצמאות כלכלית

2. ש לך צורך ברמת חיים טובה

.3 צורך לא להצטרך לבקש עזרה

.4 צורך בתדמית וניראות של תואר ומעמד, שבא אצלך בעיקר מהמקום בו גדלת והחשיבות והמשמעות של כל זה

.5 צורך בביטחון כלכלי לילדים ולנכדים גם בעתיד.

ועכשיו, אחרי שהבנת יותר את *עצמך*

ומצאת רגע מהם הצרכים שלך (את יכולה כמובן להמשיך ולדייק/ להוסיף עוד צרכים שאת רואה ומוצאת אצלך)

אפשר לנסות לראות איך עונים לכל צורך,

למשל (וכמובן שרק על קצה המזלג...):

1.לגבי הצורך בעצמאות כלכלית + הצורך לא לבקש עזרה מההורים:

אפשר למשל להבין את החשיבות של כך אצלך,

להמשיך להעמיק ולהבין *למה* זה חשוב לך

מה זה אומר בעצם מבחינתך "עצמאות כלכלית"

לתווך זאת לבעלך כמובן

ולראות כיצד ניתן להשיג זאת.

וכמובן לשמוע גם את הצרכים של בעלך, ואז לראות איך אפשר להגיע לאיזון ביניכם ולכך שגם הצרכים שלך וגם שלו יתממשו.

למשל (לא שאתם צריכים לעשות את זה, רק זורקת כמה דוגמאות):

להבין שאכן ערך העצמאות הכלכלית חשוב,

אך גם ערכים חשובים של זוגיות טובה, שלום בית, לימוד התורה, שלווה וכו' גם חשובים - ולכן מחליטים *יחד* על תקופה מסוימת שבה כן ניעזר בהורים ולאחריה נחשוב שוב.

ואז, גם באותה תקופה אנחנו מבינים שכרגע הערכים הללו יותר חשובים לנו - ואנחנו בעצם כן חיים לפי הערכים שלנו.

ומנסים לראות לאט לאט איך נוכל להגיע גם לערך הזה בלי שזה יפגע או יבוא על חשבון ערכים אחרים.

מבינים גם שב"ה יש להורים שלנו את האפשרות לעזור ואת הרצון לעזור - ועושים איזשהו "סוויץ'" במוח שאומר: "רגע, ההוים הרי יכולים לתת.

רוצים לתת.

אנחנו רוצים להגשים בינתיים ערכים חשובים לנו – ובזכות העזרה הכספית הזו אנחנו יכולים עכשיו ב"ה.

אם נחשוב רגע על הילדים שלנו – הרי גם אנחנו הורים, גם אנחנו נרצה להעניק ולתת את ההכי הכי טוב לילדנו – אם נוכל כספית ונדע כמה זה ישמח אותם – ברור ברור שנרצה! אז כך גם ההורים שלנו מרגישים! זה משמח אותם! זה מחייה אותם לדעת שהם עושים כ"כ הרבה טוב ושמחה לילדים שלהם, אז אין בכך רע!

אז ברור גם לכם שזה לא יהיה לתמיד , גם אם תקופה ארוכה כן – לא לתמיד.

אתם גדלים, מתפתחים, לומדים, צוברים ידע וניסיון ושכר, בליווי כלכלי, לאט לאט.

2. לגבי הצורך ברמת חיים טובה + הצורך בביטחון כלכלי לילדים ולנכדים גם בעתיד:

כאן חשוב גם להבין כמה דברים עיקריים קודם כל עם *עצמך*:

לשאול את עצמך: מה הכוונה שחשובה לי רמת חיים טובה?

מה זו בפועל רמת חיים טובה?

מה לקנות?

כמה הכנסות?

מה לדעתי יתן ביטחון כלכלי בעתיד לילדים?

כמה כסף בדיוק?

עבור מה?

ובעיקר ***למה*** (במשמעות של מדוע) – למה לדעתי זה יתן להם ביטחון?

ממש לענות לעצמך על כך וכמה שיותר לעומק.

אחרי שתביני את כל הנ"ל אפשר לראות כיצד לענות על כל הצרכים הללו.

למשל, לחשוב רגע על מסלול החיים של כל אדם ואדם.

במסלול החיים שלך ושל בעלך – הורייך ב"ה יכולים לאפשר לכם עזרה כלכלית, וזה משפיע אולי גם על הבחירות שלכם וכו' – וכמו שאמרנו בסעיף הקודם – זה גורם גם להם להינות ולשמוח שהם מסוגלים לעזור לילדים שלהם ולשמח אותם, וגם גורם לכם בעזרת הכסף – שהוא רק אמצעי ולא מטרה – לעשות ולהגשים הרבה מאוד ערכים שלכם!

ואם תחשבי על מסלול החיים הייחודי שיהיה לכל ילד ולכל נכד שלכם –

אולי הקב"ה מכוון זאת שדווקא הם יצטרכו לעבור מסלול שונה?

אולי דווקא הם כן יתעצמו וירוויחו מכך *שהם בעצמם* יממנו להם את הדירה וכו'?

אולי דווקא דווקא דרך הליכה במסלול *החדש הזה עבורם* - זה ורק זה מה שיעשה אותם אנשים טובים יותר וזוג אוהב יותר?

אולי דווקא בדרך הזו ובדרכים הללו שיצעדו הם יהפכו להיות מי שהם?

ירוויחו מכך?

ילמדו מכך?

תחושה של סיפוק, של מסוגלות, של ערך ויכולת,

וזה יתרום להם גם בהמון נושאים אחרים?

אולי דווקא אם ***לא*** תוכלו לממן להם דירות – זה זה מה שיעשה עבורם ממש מתנה לחיים שלהם ולמי שהם?

נסתרות דרכי ה', ואי אפשר לדעת

אולי באמת זה יהיה כך?

הרי יש כ":כ הרבה סיפורים על אנשים שדווקא כי לא היה, הם התאמצו ועבדו קשה – והרוויחו את הפירות של העבודה הזו בעשר אצבעותיהם – גם בפירות של הכסף וגם בפירות של מה שזה עשה להם פנימה באישיות – הגדיל אותם וגרם להםפ לאוצרות בתכונות ושידרוג עצום באדם שהם!!!

אז גם כאן לסמוך על הקב"ה שהוא יודע בדיוק בדיוק איזו דרך טובה לכל אחד ואחת.

ומה שבכוחנו ובהשתדלותנו – כמובן שלעשות,

אבל מה שלא, או שגורם לנו להתנגשות עם ערכים אחרים שיותר חשובים – אפשר לחשוב מחדש מה באמת הכי נכון ומתאים לנו?

ולזכור שלילדים יכולה להיות דרך שמיוחדת רק להם שהם צריכים לעבור דווקא כך וזה יהיה להם הכי טוב.

ולא רק זאת,

גם אם לא תביאו להם שקל לדירות (ואני בטוחה שאתם כן), את יודעת איזו נדוניה *כן* תביאו להם?

אתם תביאו להם נדוניה של מודל זוגי נכון ואוהב,

נדוניה של אהבה,

נדוניה של כלים לחיים עצמם...

ותאמרי לי יקרה, יש נדוניה טובה מזו?!

ילדיכם היקרים יהיו מצוידים בכל הדברים המדהימים הללו שאת ובעלך מעניקים ותמשיכו להעניק להם!!!

• ולגבי הגדלת ההנסות עצמה:

אז אם מקשיבים כאמור גם לצרכים שלך וגם לצרכים של בעלך,

אפשר גם לשמוע את הצורך של בעלך בלימוד התורה

בסיפוק שלו מכך

במימוש העצמי שלו דרך כך

בשמחה ובחיות (בשורוק) שלו מכך

וזה עוד ערך שאתם מקבלים כפי שהיטבת לתאר בחוכמתך – ערך של בעל ואיש ששמח ומאושר ומרוצה ומסופק!

ועל גבי זה אפשר להמשיך ולחשוב,

• למשל - שכן ילמד תורה

   אבל יקח כסף על שיעורי תורה או עוד הכנסה של עבודה בקודש.

• שקצת יותר יחסוך

• שתמשיכו עם הליווי הכלכלי ותמשיכו לראות עוד כלים שיעזרו לכם בכך

• לבקש עזרה מההורים גם לחיסכון עצמו – ולשים את זה בתור חיסכון לעתיד

• עוד רעיונות שיעלו לכם

ואז מצד אחד הערך של בעלך בלימוד התורה לא נפגע,

וגם הערך שלך ביותר להכניס ויותר לחסוך לא נפגע,

בעלך מתגמש לקראתך בכך שלמשל מבקש כסף עבור שיעוריו וכן הלאה (גם אם באופן אידיאלי לא רצה כך, הוא מבין שבצורה כזו הוא מממש גם את ערך לימוד התורה וגם את ערך החיסכון והביטחון הכלכלי של אשתו!!!)

ותמשיכו כך –

לראות את הצרכים של שניכם ואיך ממשים את שניהם.

ומשם תצמחו. תגדלו. תתברכו אחד מהשנייה ומהשוני דווקא.

זה לימוד. לימוד גדול. 

• לגבי הצורך בתדמית וניראות של תואר ומעמד:
   

את יודעת מה הדבר הראשון שקפץ לי לראש שקראתי אותך?

אמרתי לעצמי: "וואו, אבל רגע! הלוואי שהיית מצליחה להעביר לה שבעצם יש לבעלה תואר!

אפילו כמה וכמה תארים!

והם אפילו התארים הכי נחשבים והכי משמעותיים!

יש לבעלך תואר באהבה!

אפילו דוקטורט באהבה!

יש לבעלך תואר בהקשבה, תואר בשמחה,

יש לשניכם תואר בזוגיות ואפילו פרופסוריה בכך!

ויקרה, זה הכי הכי חשוב.

הרי גם אם אדם הקדיש 10 ויותר שנים ועשה תואר שני ושלישי בכל תחום שהוא – אז מצוין. כל הכבוד לו – באמת ובתמים.

אז הוא בחר להשקיע את האנרגיה שלו, את הזמן והכסף והמאמץ שלו בכך – וזה נפלא ומבורך!

אבל רגע, מה עם אדם כמו בעלך – שלא ישב רגל על רגל כל השנים, אלא בחר להשקיע את הזמן, האנרגיה, הכסף והמאמץ שלו בתואר באהבה, בזוגיות, בהקשבה, בלימוד תורה, בלהיות אדם טוב –

אז נכון שאין מישהו שיביא לו תעודה על זה,

אבל חתיכת הנייר הזו, התעודה, לא אומרת שאין לו את התואר בזה!

הוא התמקצע!

הוא למד!

הוא לומד!

הוא משקיע!

ובמה? – בדבר הכי הכי חשוב!

בזוגיות שלכם

באהבה שלכם

בלהיות אדם טוב

אין למעלה מזה. בנכות.

ואפשר לפגוש גם כ"כ הרבה אנשים מלומדים ומשכילים, שמרגישים בפנים שמשהו חסר. שאין להם או זוגיות טובה או מידות טובות או משפחה שמחה וכן הלאה – ואם היית שואלת אותם – באמת באמת ואחרי 120 – מה היו מעדיפים – רוב הסיכויים שיאמרו לך שכל התארים לא משנים בכהוא זה כל עוד אין את הדברים הבסיסיים החשובים הללו בחיים.

וזה נכון.

זה גם לימוד שאנחנו צריכים לעבור עם עצמנו.

מה באמת חשוב בחיים.

ומה חשוב, אבל פחות.

אז לעניות דעתי תואר באהבה וזוגיות והקשבה ובית ומשפחה וילדים ולהיות בן אדם טוב – הרבה יותר חשוב מכל תואר אחר (ששוב, גם הוא חשוב, אבל פחות.)

וברגע שמבינים שהאדם האהוב שלך שחי לצידך בחר ובוחר להשקיע בדברים הבאמת יותר חשובים, וש*באמת* יש לו תאר באהבה וכו' – זה עושה משהו בראש. ובלב. כי באמת באמת שזו האמת.

מרגישה שיש לי עוד כ"כ כ"כ הרבה לכתוב ולומר, אבל זה כבר ממש ממש ארוך

רוצה שוב לחזק אותך בכל הטוב המדהים שיש לכם! זה פשוט לא נתפס וכמובן שלא מובן מאליו!

אני בטוחה בטוחה שתצליחו בהכל, אתם כאלה מדהימים,

המון המון שמחה ואהבה ושלווה וכיף לאורך ימים ושנים

סליחה שלא הגבתי.

תודה רבה וענקית לכל אחת ואחת שהגיבה!!

אתן פשוט מדהימות!

העלתן המון נקודות ופתחתן לי את הראש ואין לי ספק שזה הולך לעזור לנו מאוד מאוד מאוד!

ולך @נגמרו לי השמות היקרה!

מאיפה להתחיל?? את פשוט מדהימה! שתדעי שעשית חסד עצום ואין לי איך להודות לך!! פשוט אין לי!

אני אסירת תודה!

ה' יברך אותך בכל הטוב שבעולם

לא ניסיתי

לא עשה לי בכלל עצירות ובעיות..

אני ילדתי בלידת מים בעין כרם לפני כמה חודשים

היה מדהים ממש, בלידה עצמה היה מושלם (הייתי במים בערך 14 דק)

הרגשתי מאוד מחוברת וקשובה לעצמי ולתינוק וקצב הנכון שלי. ממש הייתי בניתוק מכל מה שקורה סביבי, אף אחד לא נגע בי או דיבר איתי והיה לי מאוד נכון וטוב.

היה לי קשה שני דברים:

1. חייבים להגיע למוניטור מושלם מושלם, השקעתי הרבה זמן בלהגיע לניטור מושלם. לא בטוחה שזה היה שווה להעביר ככה צירים על המיטה... היה לי מאוד קשה.

2. יולדים את השליה על מיטה, אז כמה דקות אחרי שילדתי לקחו ממני את התינוק, והייתי צריכה לצאת מהמים, לעבור למיטה וכו. היה לי מאוד קשה להיפרד מהתינוק ככ מוקדם.

לגבי המוניטור- ממש רציתי לידת מים באתי מוכנה לזה. הגעתי מוקדם. שמרו לי את החדר המתאים. דיברתי מראש עם מיילדת משם שאמרה שלא אמורה להיות בעיה אם אין לי סיבוכים רפואיים למינהם.

בסופו של דבר המוניטור זז. מה זה זז? יצא מהחגורה. כמובן שככה, נראה שיש ירידה בדופק כי לא מודדים כלום... לא הסכימו לי. אמרו שהרופא לא מאשר בגלל הירידה בדופק. למרות שאמרתי להם שהמונטיור זז (חבל שהחזרתי לחגורה אולי זה היה משכנע אותם קצת יותר..)

ב"ה נולדה תינוקת בריאה. בלי שום סיבוכים. מה שמחזק עוד יותר שלא היו באמת שום ירידות בדופק. ילדתי לידה טבעית בלי שום זירוזים. פעם ראשונה שהרגשתי ממש את הגוף לוחץ מעצמו. אבל התבאסתי על הקטע עם המים שממש רציתי. מקווה בשביל הפותחת שאצלה כן ילך. אבל תבואי מוכנה לזה.

באתי מוכנה

שמרו חדר

ואז המוניטור לא היה מושלם אז הרופא לא אישר.

ב"ה כל ההמשך היה בסדר גמור

אז כן. להתכונן גם לכזו אפשרות :/

וואו!

יכול להיות שזה דימום השתרשות, או דימום אחר שיכול להיות בהריון.

יכול להיות גם שהתחיל הריון ונפל.

לא יודעת לגבי דופסטון.

ולדימום שונה. אבל בגלל שהוא לא מונע הריון אלא ניתן לפעמים כתמיכה אז יכול להיות שזה אולי השתרשות.

תתחילי עם לעשות בדיקת הריון ביתית.

בצד הרפואי, המחזור כולו נשמע די ארוך אם את מספיקה פעמיים להיות מותרת לשבוע, יכול להיות שהכתם הזה מופיע סביב הביוץ? יש תופעה כזו.

אבל אם זה רק כתם, אם תנסי לא להאסר ממנו פשוט. תחתונים צבעוניות או אפילו שחורות כדי לא לראות, לנגב אחרי יחסים במגבת כהה בלי להסתכל..

ואם זה יותר מורכב אז גם להתייעץ עם רב

אין סיבה להאסר מכתם

(זה ממש הפרשה ולא רק כתם...)

פעם אחת היה חלש יותר ולא נאסרנו כל השאר היה כמות מידי גדולה.

יכולות להיות כל מיני סיבות.

השלב הראשון הוא באמת רופאת נשים.

יכול להיות דימום בביוץ, לאחוז נמוך מנשים זה קורה.

יכול להיות פוליפ/ציסטה או חוסר איזון הורמונלי ובגיל הזה אפילו התחלה של פרימנופאוזה.

לא היה צפוי שזה יקרה קודם?

אם זה התחלה של פרימנופאוזה אז הסיכוי שלי להריון הוא נמוך?

עשיתי פרופיל הורמונלי והיה תקין.

הרופאה תענה לך, רק זרקתי כיוונים.

בהצלחה❤️

אבל נראה לי הגיוני שבגיל 39 הגוף מתחיל שינויים הורמונליים ואז צצות גם תופעות שלא היו קודם.

ואני רוצה להגיד בזהירות, שאולי כדאי לשאול רב נוסף. כמובן להגיד לו ששאלתם כבר והתשובה הייתה כך וכך אבל פשוט זה נשמע לי באמת מצב מורכב מבחינה הלכתית וכדאי לנסות לפנות אולי לרב בקיא יותר (לא יודעת כמובן מה מידת הבקיאות של הרב שלכם)

בסוף יש פה איזשהו עניין רפואי ששווה לברר, אבל ה'ברוך' הוא יותר הצד ההלכתי. והרב שלנו תמיד אומר שמורכבות הלכתית פותרים קודם כל בכלים הלכתיים (לצורך העניין אשה עם 'עקרות הלכתית' הוא ינסה קודם שתצליח לטבול מוקדם יותר לפני שישלח אותה לרופא שידחה לה את הביוץ).

הנוברינג עושה ממש בעיות אחרי שמפסיקים איתו

לי ולעוד כמה חברות היה ממש כמעט שנה ואפילו יותר עד שהמערכת התייצבה.

רק בלידות קודמות....

אני יודעת שזה לא היתר גורף לכולם

אבל במצב דומה הרב אמר לי ללבוש תחתונית כי רוב הכתמים אפשר להתיר בזה כי לא מקבל טומאה

לק"י

אז יש גם פסיקות כאלה.

אולי באמת כמו שאת אומרת לפי פסיקות מסויימות כן

אז לשאול רב תמיד כדאי

אצלי הרב שלנו התיר אחרי הלוך וחזור של הרבה פעמים ולא כקו ראשון

אם ככה אחרי הטבילה אז בכלל יש עוד הרבה דרכים שלא להיאסר!

ללבוש כהה

לא להסתכל

אחרי הטבילה אפשר להשמור להאסר רק אם יש דימום של ממש

ולקחתי את זה פעם אחד רק (חיברתי 3 טבעות) ובאמת זה עשה לי מלא דימומים בין לבין אחכ

תבדקי ביוץ בזמן שיש את ההפרשה הזו.

אם זה מביוץ תחזרי לרב ותשאלי שוב.

ראיתי שכתבת שעשית פרופיל הורמונלי.

פרופיל הורמונלי לא מעיד בהכרח על רזרבה שחלתית,

במילים אחרות יכול להיות שזה מתחיל בירידה לכיוון פרי מנופאזה אבל לא בהכרח יראו את זה בפרופיל הורמונלי.

אם רוצים תמונה מדוייקת יותר אפשר או לעשות בדיקת amh או אולטרסאונד מעקב זקיקים ואז גם לראות אם אין ציסטות שעלולות לגרום לדימום הזה.

יש לי תור לרופאה בעוד שבועיים, היא תדע לעזור לי מן הסתם...

גם לך @קנמון

היה לי ועשה כתמים כמה ימים אחרי סיום המחזור. סיוט.

נפסלתי פעם ביום השביעי של שבעה נקיים.

הוציאו אותו והכל הסתדר.

אגב, האולטרסאונד זה לא היה ודאי שיש פוליפ אבל בהסטרוסקופיה ראו והוציאו..

בריאות

והיה ממש בסדר!!

העקירה עצמה לא הרגשתי החלק המעצבן זה ההרדמה אבל זה לא הרבה זמן

ואחכ היה רק קצת כואב עבר מהר

בהצלחה!!

הצלחת לאכול אחרי זה? בכל זאת מחר יום שישי 😂

לא זוכרת אם יום או משהו אחר

ומיד אחרי עדיף לאכול יותר דברים רכים זה יוצר קל

אבל לא זכור לי משהו נוראי סביב זה

מבינה אותך, באמת מלחיץ.

את יודעת אם השן בחוץ או כלואה? אם היא בחוץ זה אמור להיות יותר קל.

אצלי העקירה הראשונה הייתה כירורגית קשה, חששתי מאוד, אבל הנוספות היו ממש קלילות יחסית אם זה מעודד אותך

פשוט יש בה כבר חור אז לא מטפלים רק עוקרים

תעדכני

לק"י

שיתנו לנו להחליט מה עדיף לנו.

(אני צריכה לעשות צילום סיטי שיחליטו אם אפשר לעקור את השן בקופת חולים או רק בבית חולים כי היא ליד עצב🫥)

אני עשיתי פנורמי בשביל זה

אם ישלמו להם מספיק כסף

אני למשל לא מתכוונת לעקור את שלי

זה שלא מטפלים בשיני בינה קשור למיקום שלהם שלא מאפשר להגיע עם המכשור באופן יעיל בלי לפגוע בשאר הפה.

לק"י

אז אולי באמת אין איך לטפל ( @124816 ).

אבל טוב לחשוב על אופציה של מצבים שאולי זה יתאפשר.

למה לעקור שן בריאה

כאב לי ממש לראות אותה מונחת ככה על המגש

ולא בציבורי, מניסיון מר של חברה.

לי הייתה שן ממש על העצב וב"ה היה בסדר, עשיתי אצל רופא פרטי בירושלים אם רלוונטי לך

לק"י

יש סיכוי שאלך לפרטי, כי הרופאה בקופה אמרה לי שהתורים בבי"ח ממש ארוכים.

ירושלים לא רלוונטי.

ותודה על התגובה!!

גם לי יש עוד שבועיים ואני דוחה ודוחה

הפחד שלי זה לא מההרדמה או מאחכ אלה מההרגשה של השן שמתנתקת, זה נוראיי (היה לי בעבר) לא כאב אבל הרגשה מזעזעת

תעדכני איך היה שאני ירגע אחרייך...

בהצלחה 🙏

סתם משהו מעניין..

כי אחכ בלידות גז צחוק עשה לי ממש רע

וכן, יש לי חברה שגם מספרת שהגז ציוק בלידה היה לה קשה ממש

אני עקרתי שן עם חור שהיתה בחוץ

יצאתי מהעבודה, עקרתי, חזרתי לעבודה...

בריאות טובה ובקלות בעז"ה 🙏

אחת עם תפרים אחת בלי

זכור לי רק בלילה הראשון אי נעימות שנאלצתי לקחת משכך

אבל עבר ממש בסדר גמור

בהצלחה!

עם רופא ממש נחמד

2 זריקות של הרדמה

קצת משך והיה לי צמרמורת מהרעש הזה של התלישה וזהו

5 דקות בחוץ.

אני עדיין עם הרדמה ולקחתי טיפות של אופטלגין לכל מקרה

תחתונה זה יותר התאוששות ארוכה

(לא היו להם מקום בלסת והם התחילו לדחוק את כל השיניים האחרות)

הגעתי מפוחדת

נערכתי עם כל המשכחי כאבים האפשריים

הודעתי מראש שאני שבוע במיטה

העקירה עברה סבבה אבל שקשקתי מפחד מהרגע שההרדמה תפסיק לעבוד

בפועל- עוד באותו הערב הרגשתי ממש אחלה

חשבו שאני לא נורמלית

אבל מרוב פחד

אמרתי שזה או עכשיו או שאני לא חוזרת..

גם אני מתתי מפחד

אבל הרופא היה מעולה .

זריקת הרדמה...לא עברה דקה והשם כבר בחוץ...

יום יומיים הרגשה מוזרה .. לא כאבים או משהו

עבר חלק ברוך השם

אבל תלוי אם היא כלואה אז זה יותר מסובך הבנתי

שיהיה בהצלחה !!

לא התנסיתי אבל כנראה כשתפגשי אותו תוכלו לשאול על זה אני מניחה.. כדאי כי זה יעשה לך סדר בתהליך

עוד חיבוק אמא אלופה שאת!

למה ללכת בכלל? סתם יעשה לי שחור שיוסיף עוד יותר על הקושי וההתמודדות ביומיום

הרך זה אומר שהוא גם נותן טיפול כלשהו אחרת למה הוא שם? זה תחום התמחות ספציפי

אני לא מכירה מקרוב כאמור כן? אבל לכי בראש פתוח תשאלי אותו מה הטיפול המוצע במקרה שלכם במידה והיא מאובחנת עם חרדות

לדעתי זו השתדלות ראויה ונצרכת אם טיםול רגשי לא הניב תוצאות. בשבילך ובשבילה. שתיכן סובלות.

שנותנים רק אבחנה.

אבל עם האבחנה כנראה אפשר לקבל טיפול במרפאות בקהילה / בהתפתחות הילד.

בכללי לבעיות כאלה של קטנים יש איך לטפל חוץ מהדרכת הורים?

מה אתם עושים בהדרכת הורים?

כי נשמע שהקטנטונת שלך באמת סובלת ואתם איתה, וממש מפתיע שאין שום התקדמות.

חרדה היא בסה"כ סימפטום ולא הבעיה עצמה. אם הנושא הזה לא התברר עדיין בהדרכה הייתי מחליפה מדריכה...

מוזמנת לפרט כאן או באישי אם תרצי

כי באופן כללי חרדה היא לא רק סימפטום היא הרבה פעמים הפרעה בפני עצמה

אני יודעת שיש בDSM הגדרה להפרעת חרדה (ועוד שלל הפרעות נפשיות שונות) אבל הDSM מתאר סימפטומים ולא עוסק בסיבה שגרמה להם.

מה שאני יודעת ומבינה היא שחרדה היא דרך של המח "לכבות" בהלה גבוהה מידי. ולכן אין טעם להתעסק בטריגר שעליו התיישבה החרדה אלא לטפל בשורש שזה בהלה והיכולת להרגיש אותה.

בהדרכה פרטנית אפשר למפות ולהבין את גורמי הבהלה בחיים של הילד ולהפחית אותם, ובמקביל להכניס עיבוד של הרגש כדי להעלות את הסיבולת לבהלה.

אני אשמח לשמוע ממך באיזו דרך אחרת אפשר לעזור לילדה כל כך צעירה שסובלת מחרדה, הרי CBT לא רלוונטי בגיל הזה (בפרט שהיא סובלת מאילמות סלקטיבית), וטיפול תרופתי הייתי מנסה כקו שאחרי האחרון גם אצל ילדים גדולים ממנה...

מעניין אותי מה נעשה בהדרכה שלא עזרה עד כה.

מטפלת 1 שהיינו אמרה תפחיתו לה גירויים וזה יצמצם את הפחדים וההסתגרויות בבית. סבבה ומה הלאה? איך אני עוזרת לה בחיים? מאופנוע שעובר ויש רעש חזק היא ממש נבהלת ונסגררת לכמה זמן אחכ- על זה אין לי שליטה כמובן שלא יעבור אופנוע , לא לשים לה בגדים קצרים/ארוכים בעןנה? לא שייך עכשיו במעבר לארוך זה םשוט סיוט סיוט - אז אי אפשר לא לעשות, אצל סבא סבתא לא ללכת? שם היא עוד יותר נהיית קפואה וננעלת

בקיצור עזבתי אותה. מטפלת שניה ונוכחית מנזה להסביר איך לעזור לה ולתווך לה מצבים מסוימים כדי להקל אבל זה לא עוזר, בגן נניח המטפלת קיבלה הדרכה קצרה ואולי זה עזר מעט אבל גם המטפלת עצמה מדהימה אז לא דוגמא, אבל בכל הסיטואציות בבית ובמרחב הציבורי זה לא עזר, שיש רעש פתאומי חזק אופנוע/מטוס אמרה לי לחבק אותה חזק כי המגע ירגיע אבל היא לא מוכנה למגע חזק בכלל, בריכה וים בקיץ אמרה לחשוף בהדרגה ממש אז רק הסכימה לשבת על החוף עם כף ודלי, אבל היןם היא אומרת כל הזמן" נכון בים אני בוכה? אני מפחדת " זה לא עזר לה

בבית בשבת שסבתא באה (קבוע) היא לא עוזבת אותי לשנייה, אמרה לנו המטפלת שהיא תדובב אותה /סיפור/תיקח לגינה או סיבוב הילדה לא מוכנה וזה יוצר מצב שעוד יותר היא ננעלת

להזמין חבר לבית זה סבבה כשזה 1 על 1 אבל כשזה מתרחב ויוצאים מעט לגינה אז זהו איבדתי אותה שוב

כאילו לא מצליחה, נתתי פה כמה דוגמאות אבל זה סביב כל היום

ךלנונקשה עוד בסדר מסכנה מה היא, אבל לפעמים היא הילדה הכי פורחת , הכי רוקדת ושרה אז לא יודעת מה הטריגר שגורם להינעל ככה פתאום

אולי תקופות?

מבינה ממש את המצוקה..

קודם כל חיבוק גדול על ההתמודדות. את עושה כל כך הרבה בשבילה ולאורך זמן המצב לא משתפר.

ברור שזה לא מקרה לעצות על גבי הפורום, כן?

אני רק אגיד שבעיני צריך קודם כל להבין לאן חותרים.

כלומר יכול להיות שהילדה שלך היא לדוגמא עם רגישות גבוהה מאד, והעולם באופן קבוע הוא "יותר מידי" בשבילה. הדרכה טובה לא תוכל לשנות אותה, והיא תישאר עם רגישות גבוהה - אבל אתם תוכלו להתאים עבורה את הסביבה כך שבחלקים משמעותיים מהזמן היא תרגיש בטוחה, החרדה תרד והא תוכל להתפתח ולהבשיל.

או למשל אם את ו/או בעלך לא מאד פנויים כרגע מסיבות פנימיות א חיצוניות, אז בהדרכה טובה כמובן תהיה עבודה משמעותית על יכולות הויסות שלכם והביטחון שאתם יכולים לתת לה כי חרדה כמעט תמיד יושבת בעומק על פחד מפרידה. אבל גם בזה למרבה הצער אין קיצורי דרך ועבודה פנימית לוקחת זמן ככה שצריך לראות למה אתם מסוגלים כרגע בהורות שלכם, ולהתאים את הציפיות.

ויכול להיות שהמסרת שבה היא נמצאת גדולה עליה ועם כל הרצון הטוב שהיא תסתגל זה פשוט לא תואם את המצב שלה וכדי לראות שיפור צריך להוציא אותה משם.

אני יודעת שחרדה זה דבר מאד מבהיל וכמעט תמיד זה גם פוגש אותנו בכל מיני אזורים בנפש שהרבה יותר נח לא לפגוש... וטכנית זה מגביל ומעיק ומקשה מאד על החיים. וממש רוצים למצוא את הפתרון המושלם בשביל להיפטר ממנה. אבל רק הבנה מעמיקה של האירוע הזה תאפשר לך לבחור בדרך המתאימה לעזור לה ולכם.

שוב חיבוק ענק

אם תרצי עוד חומר בנושא אשלח לך בשמחה.

קראתי את מה שכתבת, וקודם כל חיבוק גדול, זה באמת קשוח ומתיש! ​תוך כדי קריאה פתאום זיהיתי עד כמה הבן שלי היה בדיוק ככה בהרבה מהסיטואציות שתיארת. גם אצלו היה פחד גדול מים, רעשים חזקים כמו אופנוע או אמבולנס היו גורמים לו לבכות ממש, והוא היה נסגר מול אנשים שלא בא לו עליהם. יש עוד המון דוגמאות, ואני ממש זוכרת שבתוך הסיטואציות האלה של ההימנעות והחרדה הייתי חושבת לעצמי שזה ממש לא רגיל. ​מצד שני, הגישה שאימצתי הייתה פשוט לא להכריח כלום. לא לנסות "לעניין" אותו בדברים שהוא נרתע מהם, לא לדחוף אותו להיות עם אנשים שהוא לא רוצה, ואפילו לא לנסות לדובב אותו או לבקש שיגיד שלום. כלום! פשוט זרמתי איתו לגמרי. ​למשל, במעבר בין עונות הייתי זורמת עם הבחירה שלו, ורק מציינת ברוגע שיהיה לו חם עם בגד ארוך. מול אנשים שהוא נסגר לידם (כמו משפחה), הייתי מתנהגת איתם בשיא הטבעיות ומנהלת שיחה רגילה – בלי להתנצל עליו או לדבר "עליו" בקול לידם. הייתי רק לוחשת לו ברוגע שהוא ממש לא חייב לדבר איתם או לתת חיבוק אם הוא לא רוצה, וזה בסדר גמור. ​היום הוא כמעט בן שלוש, ולאורך התקופה הזו ראיתי איך לאט לאט הוא מסיר מעצמו עוד ועוד מגננות. היום הוא הרבה פחות חושש ומסתגר, ופתאום הוא זה שיוזם, מציע ורוצה לעשות דברים שבעבר לא הייתי חולמת שיסכים להם. אולי זה הגיל והזמן שעשו את שלהם, ואולי זה קרה כי פשוט שחררתי לחלוטין את הניסיון לשנות את זה ונתתי לו להוביל בקצב שלו. שולחת לך המון כוחות!

אם היא קטנטונת אולי הייתי חוששת להכניס לגוף חומרים שאולי לא מותאמים לגיל במינון וכזה.

אבל בגיל גדול יותר למה לא בעצם?

הייתי חושבת שהתרופה תוכל להוריד במידה מסויימת את החרדה ותאפשר לעבוד עם הילד. לטפל מעבר.

אולי גולשת משאלת הפותחת, אבל מעניין אותי להבין.

כי ממה שאני ראיתי טיפול תרופתי יכול להיות משמעותי ולתת פניות לטיפול נוסף...

להכניס למערכת חומרים שמשפיעים על מערכת העצבים, בעיני זה מוצא אחרון.

אם אין ברירה ומוצו כל האפשרויות האחרות אז אפשר בצער לשקול את זה אבל זה כאמור קו אחרון.

הסיבה העיקרית היא שתרופות פסיכיאטריות לרוב מעמעמות רגש, ורגש שלא מורגש כמו שצריך הוא הסיבה העיקרית לבעיות נפשיות. אז לא רואה פה איזו תועלת מיוחדת חוץ מהנוחות שבניהול ההתנהגות של הילד, רק שהנוחות הזו למרבה הצער לא משרתת את ההתפתחות שלו.

סיבות נוספות - שלל תופעות לוואי

תלות לאורך זמן

חסר עוד?

עם הרישא אני מסכים, תרופות פסיכיאטריות בכל גיל ועוד יותר בגיל הרך, הן מוצא אחרון.

אם אפשר לטפל ולהביא הקלה בעזרת פסיכולוג, טיפול רגשי, קלינאית תקשורת, טיפול באומנות/רכיבה/שחייה וכיוצ''ב, אז כמובן שזה עדיף, כל עוד זה באמת מקדם את המטופל.

אבל כל ההמשך של דברייך, סותר לחלוטין את מה שאנחנו יודעים על פסיכיאטריה.

תרופות פסיכיאטריות לא ''לרוב מעמעמות רגש'', יש אינספור תרופות פסיכיאטריות שמטפלות במצבים שונים על ידי חומרים שונים שגורמים לתופעות שונות, ולא נכון להכליל שרובן מעמעמות את הרגש.

''רגש שלא מורגש הוא הסיבה העיקרית לבעיות נפשיות'' - לא נכון, זה אולי נשמע רומנטי ויפה אבל הסיבות העיקריות לבעיות נפשיות הן גורמים גנטיים, מבנה נוירולוגי, ויסות חושי וכיוצ''ב.

''נוחות שבניהול התנהגות'' - אף פסיכיאטר לא רושם תרופות כדי שיהיה נוח לסביבה, אלא רק כדי לשפר את חיי המטופל עצמו. לפעמים הורים חושבים ''המורה רוצה שהילד ייקח ריטלין רק בשביל שיהיה לה קל בשיעור'', והם לא מבינים שילד לא מווסת ולא מרוכז פוגע קודם כל בהתפתחות של עצמו (וכמובן בלי קשר, זה לא מקומו של איש חינוך להמליץ או לא להמליץ על טיפול תרופתי).

בקיצור אף פעם לא מביאים תרופה בשביל שקט תעשייתי אלא רק כדי שהמטופל יוכל לחיות בשלום עם עצמו ולהתפתח כמו שצריך.

''שלל תופעות לוואי'' - בשביל זה ממשיכים עם המעקב, מחליפים ומתקנים במידת הצורך. זה לא שיש תופעות לוואי שכיחות ובלתי הפיכות. ואת שוכחת שאם הגעת למצב שרופא רושם לך תרופה, אז הוא לוקח בחשבון את המצב הנוכחי ומבין שתופעות הלוואי פחות קשות מהמציאות הנוכחית (כמו שתופעות לוואי של מוקסיפן פחות קשות מדלקת הריאות שבה רוצים לטפל).

''תלות לאורך זמן'' - שוב, הכללה גסה שבכלל לא נכונה לכל מקרה, למשל רוב מוחלט של תרופות הקשב והריכוז לא ממכרות והגוף לא מפתח אליהן תלות.

בכיף שלך, לא רק כשאתה חייב

אקדים ואומר שמאז הקורס האחרון שלקחתי בכימיה של תרופות ילדתי 6 פעמים, אז אני לא הולכת להסתכן בויכוח על המנגנונים של כל התרופות הפסיכיאטריות איתך.. בשרשור בנוכחי דובר על חרדה. תרופות נוגדות דיכאון וחרדה בהחלט מעמעמות רגש, ודאי הנפוצות שבהן, וקהות רגשית מצויינת ברופן רשמי כאחת מתופעות הלוואי.

מאז אמצע המאה הקודמת, המהפכה הפסיכופרמקולוגית, השימוש בתרופות פסיכיאטריות השתלט על הפסיכיאטריה, ושיטות טיפול אחרות נזנחו. התרופות לא מתעניינות בשאלה מדוע המח "השתבש" אלא "מתקנות" את התהליך החסר ומפסיקות/מפחיתות סימפטומים.

צורת הבנה אחרת של הנפש והדפוסים שלה, שתופסת תאוצה בשנים האחרונות, רואה את המח כרשת עצומה של מעגלים חשמליים ("קונקטום") שעובדים יחד ובתיאום כדי לאפשר לאזורים שונים במח לבצע פעולות מנטליות, ובתפיסה הזאת שיבוש בפעילות של מעגלים - או במילים אחרות חיווט לא נכון - הוא הגורם לבעיות פסיכיאטריות, וכדי לפתור אותן צריך לחווט מחדש את האיזורים הרלוונטיים במח.

לגבי הגורמים לבעיות נפשיות, שכחת לציין גורמים סביבתיים כמו טראומה, התעללות/הזנחה בילדות, הפרעות נפשיות של ההורים, סטרס, בדידות ומשברי חיים.

לגבי הנוחות שבניהול התנהגות, גם למטופל עצמו יותר נח שההתנהגות שלו תחת שליטה. זה ממש לא רק טובת ההורים. ומנסיון גם כמורה וגם כאמא, היד קלה מאד מאד על ההדק.

אותו כנ"ל לגבי תופעות לוואי, אפילו אם מדובר על תופעות לוואי קלות - יכולה להגיד שאצלנו ילד שנטל ריטלין במשך חודשיים בלבד ונדפק לו התיאבון, נשאר עם בררנות כבר שנתיים מאז אותו ניסוי.

קהות רגשית, חוסר תיאבון ועוררות יתר בגיל שבו מתרחשת התפתחות מואצת זה בעיני תופעות לוואי לא פשוטות בכלל..

ושוב, אם דבר על קשב כי שם אני יכולה לדבר מנסיון אישי, היד קלה מאד על ההדק ורושמים תרופות כקו ראשון בלי לעשות שום התערבות אחרת למרות שיש כל כך הרבה מה לעשות. אבל כשלפסיכיאר עש מעט זמן, אפילו שעה, הוא לא יכול להתעמק מעבר לתסמינים.

לגבי דלקת גרון ואנטיביוטיקה, אם מגיעים למצב אקוטי זה מצב שכדאי להתמש בו בתרופות כמו אנטיביטיקה או תרופות פסיכיאטריות. אבל כמו שאנטיביוטיקה לא אדפטיבית ולא תמנע את ההדבקה הבאה, גם תרופות פסיכיאטריות לא מרפאות.

לפעמים תרופה פסיכיאטרית יכולה לאפשר התערבות פזיכולוגית או אחרת כמו שכתבה @מתיכון ועד מעון ואז כן יתכן שיפור אבל העבודה צריכה להיעשות.

ולא ספר שנותן בד''כ פרוגנוזה.

אבל אני לא חושבת שכל חרדה היא רק סימפטום לקושי, הרבה פעמים החרדה עצמה היא בעיה.

CBT מאוד רלוונטי, לא עבורה אבל בהחלט עבור ההורים, ועבדתי ועדיין עובדת עם הורים בהדרכה על CBT בגיל הרך.

לגבי טיפול תרופתי, זה בעיני מאוד תלוי במידת הסבל, לעיתים הטיפול התרופתי הוא מצא שמאפשר על גביו לעשות תהליך טיפולי שיאפשר עם הזמן הפחתה של הטיפול התרופתי, אני ממש חושבת שכל מקרה ומקרה לגופו

ואני ראיתי טיפול מאוד מוצלח באילמות סלקטיבית באמצעות חשיפה הדרגתית אצל ילדה הת 3.

בהלה היא רגש ליבה, רגש ראשוני שמופעל ע"י האמיגדלה כתגובה לאיום מיידי ומעורר תגובת הישרדות בסיסית. תפקיד הבהלה הוא להניע לזהירות וכשהסכנה עוברת גם הבהלה מתפוגגת. אם התנועה הטבעית של זהירות לא מתאפשרת מכל מיני סיבות, המח עושה כל מיני טרנספורמציות לרגשות ליבה והם הופכים פחות מורגשים ואת מקומם תופסים רגשות שניוניים כמו חרדה-

חרדה היא תחושת דריכות וסכנה שלא מופיעה בתגובה לזיהוי של איום אלא ממחשבות - על דברים שעשויים לקרות למשל. לכן אי אפשר "לטפל" בה ע"י להוכיח לאדם שאין סכנה (אני אדליק את האור ותראי שאין פה שום מפלצת).

משמח ומעודד מה שכתבת על אילמות סלקטיבית. רוצה לפרט?

בוודאי אצל ילדים...

כשהמוח מעבד את המידע החושי סביבה בצורה מועצמת למשל, הרעשים יותר חזקים, המגע יותר חודרני, הריחות יותר מציפים וכו'-הילד חווה את העולם כמפחיד יותר .

במקרה כזה גם רק אבחנה יכולה לסייע כי היא תעזור למצוא דרכים טובות יותר להתמודד עם העולם ולהתאים עבורה את העולם, למשל מסגרת מותאמת, קטנה ועוטפת-כמו מעון שיקומי.

כל מיני עזרים, תלוי בדיוק מה הקושי בוויסות ואיך זה בא לידי ביטוי-אבל עבור זה את צריכה הדרכה מאיש מקצוע טוב ורלוונטי, וגם זה פסיכיאטר מקצועי מאוד יכול לכוון, למשל למרפאה בעיסוק שמתמחה בתחום. (למשל אוזניות שמפחיתות רעשים, שמיכת כובד בלילה, אפילו איך לגעת בה ולהבין איזה מגע נעים לה...)

בהצלחה וחיבוק, נשמע מאתגר מאוד!

זה חלילה יכול להעיד על הפרעה אחרת כמו אוטיזם וכאלה?

אוטיזם מגיע עם קשיים בוויסות החושי, גם הפרעות קשב, ויש גם סתם אנשים שיש להם קשיים בוויסות החושי בלי קשר למשהו נוסף.

אני גם אגיד שהיא נולדה לתוך המלחמה, כל הילדים שאני מכירה שנולדו למלחמה-יש להם קשיים בוויסות (חושי או רגשי) הם נולדו למציאות מטורפת.

הגיוני שזה יתאזן עם הגיל, והיא גם יכולה ללמוד טכניקות שונות לוויסות , בגיל הזה היא עוד צריכה לזה המון תיווך מכם, אבל עם הגיל וככל שהיא תלמד לווסת את עצמה בכל מיני דרכים בתיווך שלכם-היא גם תוכל ללמוד לעשות את זה בעצמה.

ובעיניי מסגרת מותאמת זה הכי חשוב, כי במסגרת היא נמצאת המון שעות במהלך היום, ואם תייצרו לה גם שם סביבה בטוחה זה ישפיע עליהם לאורך כל היום, והגיוני שגם בבית היא פחות תיצמד אלייך, נשמע שכרגע את מהווה עבורה את המקום הבטוח, ויכול להיות, שוב, צריך להכיר יותר כדי לדעת, כשהיא נצמדת אלייך היא מווסתת את עצמה בדרכים שהיא יכולה להעתיק גם לאמצעים חיצוניים, לדוגמא-אם היא תופסת אותך חזק, יכול להיות שגם לתפוס כדור קוצים יכול לעזור לה כי הוא נותן פידבק חזק... או לחילופין-את תעזרי לה לווסת את עצמה בדרכים יותר מותאמות, למשל עיסויים חזקים לפרקי זמן מוגדרים כשאת יודעת שיש משהו שמלחיץ אותה....

לא חשבתי שעד כדי כך זה עמוק ומסובך 😔

אני ככ אוהבת את הילדה הזאת שפשוט כןאב לי שהרבה פעמים היא "כלואה" בתוך עצמה מעין בועה ולפעמים היא הכי פורחת בעולם, לצערי הבןעה הזאת יותר קיימת מאשר הילדה השמחה שיש לי

אני גם בנקודה בחיים שהחלטתי לעשות "שינוי" והתחלתי פסיכולןגית טובה לטפל בעצמי קצת כי היה לי קשוח מבחינת הכל אז לא יכולה להעמיס עליי יותר מידי ולכן גם הורדתי כרגע את ההדרכות עבורה מה גם שלא סייעו לי בזה כמעט

אבל אני מבינה שזה הדרך היחידה לעזור לה אז אין לי ברירה ולהמשיך את זה ברגע שאתפנה נפשית לתהליך כי זה ממש התמסרות

ככה היא ילדה שכל כולה צומי אחד גדול כאילו חסר לה, מתכרבלת עליי בלי סוף ולא זזה ממני לשנייה בחוץ ובבית

בגן היא יחסית עוד בסדר אני חושבת שהפחד מול המטפלת זה מה שגורם לזה ,מה שהיא אומרת לה היא תמיד מבצעת גם אם זה לשים מוצץ בצד מה שבבית בחים לא קורה, אבל שוב אין דיבור בגן , אין משחק עם חבר וכואב לי לראות אותה ככה

נראה מה יגידו באבחונים

בכל מקרה תודה נתתן לי כיווני מחשבה ועצות!

יכול לעזור לילדה שלך מאד מאד.

ברכת הדרך...

וכל הכבוד על הסבלנות,ואורך הרוח.

קראתי מה שכתבת,אם לא מתאים לך פשוט תדלגי,

אפשר לסיטואציות מסוימות להסביר ולנרמל לפני,

סתם בשיחה נכון לפעמים עובר בכביש אופנוע ועושה רעש חזק? זה מאד מבהיל,גם אני נבהלת לפעמים אבל זה עןבר הוא סתם לא נחמד ומרעיש,מה יכול לעזור לך ולי שנפחד פחות?

אם זה נשמע לך מופרך אז עשיתי את זה אם הבת שנתיים שלי.

היום סבתא תבוא,סבתא אוהבת אותך ורוצה לשחק איתך שיהיה לך כיף.ואמא לא יכולה כל הזמן לחבק,אז מה נעשה? (במאמר מוסגר כל הילדים שלי התביישו מסבתא שלהם עד גיל 3-4.אבל סביר להניח שנפגשו איתה פחות מאשר הבת שלך)

בגדים כל עונה זה קשוח בגילאים הללו אצלי לפחות,הילד קבוע הרים את השרוולים עד איפה שהצליח לו,כנ'ל מכנסיים.

זה באמת נשמע שיש לה סף רגישות גבוהה,יש לי בת רגישה מאד כלפי חוץ היא נראית מאד סגורה אבל הרבה מהזמן היא פשוט מוצפת.

האמת שהבת שלך ממש מזכירה לי את ההתנהגות שלה מגיל אפס,תארת אותה כתינוקת לא קלה,מאתגרת שבוכה המון,הבת שלי גם היתה כך.

כל דבר מציף אותה,הרגיש לי שגם כל דבר מעייף אותה מאד,היום אני פשוט מבינה עד כמה כל דבר דרש ממנה אין סוף אנרגיה,לווסת את העצמה להרגיע את עצמה,לעכל.

היו לה התנהגויות לא פשוטות,אצלי אומנם היא היתה בבית עד גיל 3 איתי אבל כשנכנסה לגן זה היה 3 שנים קשוחות ממש בכתה שם המון ולא יצרה חברויות בכלל(עד היום לא פשוט לה עם חברות)

היא קולטת הכל מבינה רגשויות בצורה יוצאת דופן.

הייתי בודקת כיוון כזה יותר.

פשוט נשמע לי שהבת שלך מאד מתוקה ומפותחת אם היא נזכרת שהיה לה מאתגר והיא בכתה ועוד יכלה לתמלל לך את מה שהיה והרגישה.

וכמה טוב שאת על זה ומשתדלת לטפל בזה.

וזה שאת מטפלת בעצמך ישפיע גם עליה בעז'ה

בהצלחה🫶

של צוותים פרא רפואיים בגני החינוך המיוחד..

אולי להפעיל לחץ כועד הורים אם לא קלינאית שתבוא בשוטף אז לפחות שתבוא קלינאית פעם בשבוע להדרכת הצוות

אם הם בגן כזה, לא?

הדרכה יותר מכוונת של קלינאית תקשורת, בדגש איך להכניס יותר שפה בגן

המהות של הגן הזה עיכוב שפתי אז לא מבינה איך אין שם, ולמה הקופה ככ מהר מבטלת טיפול?

1. ברגע שהילד משובץ לגן חינוך מיוחד אז הקופה יוצאת מנקודת הנחה שהילד יקבל את הטיפולים במסגרת ולכן לא תממן בנוסף גם טיפולים שלה. במידה והילג לא מקבל במסגרת אז ההורים צריכים להביא אישורים ולהגיש בקשה לקופה. אבל אכן אלה רשימות המתנה מטורפות.

2. הצוות כאמור אמור להיות מוכשר וכל הלמידה היא יותר איטית ומותאמת אבל עדיין זה לא סותר שיש צורך בנקודת מבט וזוית של קלינאית תקשורת.

3. היום הגנים האלה מוגדרים גני עיכוב התפתחותי ולא גני שפה כי הם יכולים לכלול ילדים עם קשיים אחרים שהמוקד שלהם לא בהכרח שפתי (התנהגותי, רגשי)

חוץ מלטפל היא גם מדריכה ועושה מודלינג לצוות

אבל כשאין אותה אז אין להם הדרכה

אם הם צוות ותיק ומנוסה אז כנראה שיש הרבה עקרונות שהם יודעים... אבל בסוף הם לא קלינאיות

בטח אם הם גם לא כאלו ותיקות אז זה לגמרי חסר.

קודם כל - זה באמת מצב כל כך מתסכל שעד שהוא נכנס לגן שמתאים לו, הוא לא יכול לקבל שם את המענה שמגיע לו.

וזה שהוא לא יכול לקבל מענה גם דרך הקופה זה באמת ממש מתסכל ובעייתי.

אני אכתוב פה בתור קלינאית תקשורת במשרד החינוך -

באמת יש מצוקה גדולה ומחסור גדול של קלינאיות במסגרות משרד החינוך (ובכלל בשירות הציבורי). כרגע לצערי אף אחד לא באמת מנסה לתת מענה ולראות איך משפרים את המצב, וזה באמת עוול לילדים ולהורים.

אבל בתוך המציאות הזו של המחסור, עדיין יש הבדל בין לקבל מענה חלקי כלשהו, לבין לא לקבל שום דבר.

אז קודם כל - זה שהוא בגן שפה זה בהחלט יתרון כי אני בטוחה שגם אם הצוות לא מורכב מקלינאיות תקשורת, הם כן מנוסות עם ילדים עם עיכוב שפתי, וכן למדו ברמה כזו או אחרת איך לתת דגש על למידת שפה וכו'. זה בטוח יותר טוב ויותר מותאם מאשר גן רגיל, גם אם אין קלינאית תקשורת בגן.

אבל ידע כללי איך לעבוד ולחזק שפה, שונה מאשר הדרכה קבועה שמתייחסת לילדים הספציפיים שיש בגן.

אולי הן כבר מקבלות הדרכה כזו. אבל בכל מקרה כדאי לשאול ולהתעניין. לא בקטע כועס או מאשים, אלא באמת בתור שאלה ודאגה לבן שלך - מה המענה שהוא מקבל בתחום השפתי?

(בכלל אני חושבת שעצם זה שתשאלי יעלה את זה יותר למודעות שלהן. אם יש להם הדרכה שבועית - לא תמיד מצליחים לדבר על כל הילדים כל פעם. אבל אם את שואלת, אולי יש יותר סיכוי שישימו לב לדבר ולחשוב עליו באופן אישי).

אבל זה לא הדרכה של קלינאית תקשורת.

בגן שלי שנה שעברה לא הייתה קלינאית. קיבלתי הדרכה די בסיסית מהמדריכת מתיא שלי. וההורים ממש לחצו על המועצה והם הביאו קלינאית תקשורת שהגיעה לשעתיים הדרכה שמאוד מיקדו אותי איך ומה לעבוד עם הילדים.

יש להורים הרבה כוח. ואני יודעת גם שהמועצה משלמת לה יפה.

תבקשי מהגננת דו"ח לקהילה שרשום שם שהוא לא מקבל טיפול של קלינאית בגן ושיש צורך דחוף בטיפול.

הוא לא זכאי לטיפולים בקופה, צריך לבקש אישור בשביל זה (תבדקי עם התפתחות הילד אצלכם איך מבקשים אישור. אם אין קלינאית בגן אמורים לאשר.) ולהסביר את המצב לקופה ולבקש שיקפיצו אותו לראש הרשימה, כי הילד באמת צריך וכרגע לא מקבל...

גם אם יקח לכם חצי שנה לקבל בקופה עדיין זה אומר שעוד חצי שנה תקבלו וזה יותר טוב מכלום.

אפשר היום לעבור קופות חולים מאוד בקלות.

תבדקו מול קופות אחרות אולי שם כן יתנו בגלל שהילד לא מקבל במסגרת.

פוגשת ילדים מכל הקופות שלא מקבלים

במיוחד אם יש אישור מהגן שאין קלינאית בגן, יהיו קופות שיהיה יותר קל למצוא תור, וגם מאוד תלוי איזור, אז כדאי להתייעץ עם אנשים מסביב

האמת שהייתי שוקלת אפילו מעבר דירה לאזור שיש בו שירותי חנמ טובים יותר

אנחנו נמצאים בקופה הכי טובה פה באזור, הקופה השניה אין בה כלום באזור הזה, אני יכולה לריב עם הקופה ולהוציא על זה הרבה אנרגיה ואז יתנו לי משהו בשעה הכי תקועה ביום אבל גם זה יקח זמן

לכן מנסה לבדוק אם לחץ על המפקחים של הגן הזה יכולים כן לעזןר. זה ילד שגם מגמגם אז בכלל אני חסרת אונים לפעמים מולו וכם בקלינאית זה גיל עוד מוקדם לטפל בגמגום

אני יכולה לתת לך קצת הדרכה לגבי הגמגום.

(לא עבדתי בתחום אף פעם, אבל כן יש לי ידע מהלימודים, וגם שני ילדים שהיה להם גמגום התפתחותי במשך תקופה, והתייעצתי עם חברה שעובדת הגמגום שנתנה לי הדרכה שמאוד עזרה אצלנו...).

מוזמנת לפרטי אם את רוצה. (בכל מקרה זה לא מחליף טיפול, אבל בכל זאת יתן לך משהו לפחות לבינתיים).

רק להקשיב לו עד הסוף, לרדת אליו ממש ולהמתין , לא לקטוע ולא להשלים אותו

וזהו, בגלל שהוא בן 3 וחצי אז אין תרגול לעשות עם זה

ככה זה?

בלי קשר יש לו עיכוב שפתי גם אבל הגמגום זה עוד נדבך שמעיק עליו ועלינו כמובן

לרוב עד גיל 4 הטיפול הוא אינו ישיר בילד אלא רק הדרכת הורים.

יש גישות שונות לגבי גמגום ביחד עם קושי שפתי. יש כאלה שאומרות להתמקד רק בשפה ואוטומטית גם הגמגום יופחת ויש כאלה שמטפלים במקביל.

מה שאני עשיתי (עם בני שנתיים) זה לתת להם הדגמה של דיבור איטי.

אצל גדולים יותר ממש מלמדים את זה. בגיל הזה אין מה ללמד אותם באופן ישיר, אבל ילדים באופן טבעי מחקים מה שהם שומעים, ולכן אם נותנים להם דגם של דיבור איטי, זה עוזר להם לחקות.

אצל הילדים שלי זה מאוד עזר (לקח זמן עד שעבר להם לגמרי הגמגום, וזה תמיד עם גלים של שיפור והחברה לסירוגין, אבל בתקופות שהצלחתי יותר להקפיד כן ראיתי שיפור).

אז לא יעזור כמה שתלחצי

אבל לא יזיק לנסות

אני מהתחום הפרא רפואי ורוצה להגיד לך שאני ממש מבינה אותך זה קשה מאוד. יכולה להגיד לך שאת הילדים בגן שלי שמתמודדים עם גמגום הפננו לטיפול בקהילה(למרות שיש קלינאית בגן אבל בגן עיכוב השעות של הקלינאיות הן ממש מוגבלות בערך 10 שעות טיפול ואין באמת זמן לתת לכל ילד מענה מיטבי) תתעקשי עוד, תבקשי מהגן דוח תפקודי שאין קלת ושיש גמגום משמעותי שפוגע בתפקוד הילד גורם לתסכול ועוד.. ומקווה שזה יקפיץ אותו לראש הרשימה.

חוץ מזה חושבת שאת יכולה להילחם על גן שיש בו קלינאית(היום כמות הילדים בגן עיכוב הולכת ופוחתת אם בעבר זה היה עד 12, היום זה יורד מאוד בגלל שהרבה מקבלים אבחון ועוברים למסגרת אחרת שתתאים להם יותר. אז מניחה שיש גנים שיש בהם פחות ילדים ואולי זה יסתדר..)

ובלי קשר אני ממש ממליצה לחפש עוד קלינאיות שעובדות בפרטי(בתקווה למצוא בפחות מ450 אולי תמצאי עם מחיר שנוח לך כי שוב הזמן שיש לקלינאית בגני עיכוב לא באמת נותן מענה מספק..)

***** משהו חשוב, אם בעלך עשה מילואים יש לכם סכום של 5000 בערך לטיפולים שאפשר לנצל לטיפולים אצל קלינאית ולקבל החזר*****

ועוד דבר שחשוב לי להגיד, לא חסרות קלינאיות וגם לא מרפאות בעיסוק, יש המון.

הבעיה היא שהשכר בקופה הוא מביש, פחות מ40 לשעה בלי הפרמיות וכו'.. שכדי להגיע אליהן צריך לעבוד בלי הספקה.

אף אחד שלמד 3.5 שנים וקרע את עצמו לא ילך לעבוד שם ולצערנו מי שנפגעים זה הילדים. הקופות לא לומדות לשלם כמו שצריך.

גילוי נאות גם אני מהתחום הפרא רפואי

לפעמים אני מפנה ילדים עם גימגום לטיפול בקהילה, לא בגלל מחסור בשעות אלא כדי שילכו למישהי שמתמחה בזה.

אבל זה בגיל שש לקראת כיתה א

בגן עיכוב יש מספיק שעות לטיפול בכל הילדים בפרטני או בזוג. כמובן זה בתנאי שהקלינאית מנצלת אותן ביעילות.

בגיל שלוש וחצי גימגום יכול להיות לגמרי התפתחותי, ובטח אם יש קשיים נוספים לא יהיה יעיל לטפל בו מעבר להדרכת הורים.

וזה לא נכון שלא חסר קלינאיות ו רפאות, חסר המון. גם בפרטי התורים הרבה פעמים לא מידיים

זה ממש לא קשור רק לשכר

יש לך כמה ילדים עם קשיים בכמה תחומים בגיל קריטי. יש גבול לגמה טיפוליםאפשר לקחת, לא רק מבחינה כלכלית. מעבר לרמה מסויימת גם הטיפולים כבר לא מוסיפים ביחס עלות תועלת, כי הילד צריך גם זמן לעכל את הדברים.

לכן ממליצה ממש לתעדף מה הכי חשוב ולא לירות לכל הכיוונים.

ולגמרי הייתי מחפשת גן עם צוות מלא

זה תחום שיש בו מחסור נקודה.

זה כן הגיוני שזה קשור לשכר- כי אם השכר נמוך, אז לא הולכים ללמוד את זה כי זה אומר שכל שנות ההתמקצעות יהיו במשכורת נמוכה מאוד ורק ביציאה לעצמאות אפשר איכשהו לקבל משכורת טובה יותר..

אם כי אחותי מרב"ע בגנים של עמותות והשכר שם קצת טוב יותר..

וזה נכון שזה לא תחום שהולכים אליו רק בגלל שכר

כמו בכל התחום החינוכי

זו שליחות

אני מסכימה שבגני עיכוב פעמים רבות השעות שקלינאית מקבלת הן מעטות לעומת כמות ילדים מרובה (יכול להגיע ל11). מה שגורם שהקלינאית נאלצת לתעדף כך שמקבלת החלטות שלא בהכרח מקצועיות אלא אילוצי מערכת למשל- טיפול זוגי במקום פרטני, הקלינאית פחות יש לה זמן להיות במרחב הגן, טיפולים יותר קצרים וכדומה.

זו הסיבה שאני עזבתי גני עיכוב.

לעומת זאת לדוגמא בגני תקשורת, כמות הילדים גם יותר קטנה ןגם כמות השעות שקלינאית מקבלת היא יותר גדולה. כך שלרוב הילד מקבל פעמיים קלינאית בשבוע- גם פרטני וגם קבוצתי.

אבל לא שלא נותן מענה

לקצר טיפולים זה גם ככה בגיל הזה, לרוב טווח הקשב קצר יותר

אני עובדת גם בגן עיכוב וגם בתקשורת ומרגישה שאני נותנת מענה טוב בשניהם. נכון שהיה אפשר יותר, אבל בנתונים הקיימים זה מענה טוב. זה לא שבפרטי הולכים יותר מפעם בשבוע.

שהמטרה של קלינאית בגן היא שהיא תראה ותחווה את הילד בסביבה הטבעית שלו, בשונה מהתפתחות הילד .

בעבודה בגני עיכוב אני הרגשתי שאני כמו 'קלינאית בהתפתחות הילד', צריכה להכניס לחדר שלי ילד אחר ילד במרץ כדי להספיק את כולם בלי זמן באמת ללוןת את הילד במרחב הגן ביומיום. בהתפתחות הילד בטיפול ההורה נמצא ועיקר העבודה היא בבית שההורים מיישמים מה שרואים בטיפול. בגן ההורה לא נמצא בטיפול ואני חוויתי שגם לא באמת היה לי זמן להדרכת הורים או הדרכת צוות.

בקיצור לכן לא התחברתי לסוג העבודה בגני עיכוב אבל אולי זה תלוי מתיא..

אבל לגיטימי שכל אחת מתחברת לסגנון אחר בעבודה.

אבל כן חשוב לי לכתוב כדי שהורים ידעו שלפחות בילק מהגנים יש מינה טןב, גם אם לא מיטבי

חלק מקבלים התערבות במרחב הגן, חלק בחדרים ככה שגם מרגישים את הגן ולא רק נכנסים לחדר לטפל.. אני גם משתפת את ההורים ומביאה להם תרגילים להמשך עבודה בבית

לא חסר, יש שפע של מרפ"ב וקלינאיות. השכר נוראי למי שעובדת בקופות, יכולה לשתף שליומיים עבודה של 8 שעות השכר יוצא 3000 וקצת בבורוטו.(וצריך להכניס לטיפולים בקצב אחד אחרי השני)

השכר בפרטי הרבה יותר שווה ושימי לב שעכשיו התחילו להקשות את התנאים על מנת להיות עצמאית שמקבלת החזרים דרך הקופה. זה כי הם חושבים שאולי ככה בנות יחזרו לעבוד בקהילה.

ולצערי גם במשרד החינוך יש לפעמים המון דרישות וקצת שעות. יש לי בגן עיכוב 12 ילדים ויש לי 10 שעות טיפוליות(שבסוף זה משהו כמו9 או 8.5 שעות באמת..) אז חלק מקבלים מענה בקבוצה, חלק בזוגות וחלק בזמן הארוחה אם שם הקושי או בזמן חצר או שולחנות בוקר וכו'.. אז לא תמיד זה המענה המיטבי באמת כמו לקחת אחד על אחד.

ולפותחת מזכירה שוב שאם בעלך עושה מילואים תנצלו את ה5 אלף לטיפולים אצל קלינאית מקבלים החזרים מהר*

בהצלחה