איך זה שבציבור הדתי מדברים על להתקרב ולהתרחק מה' וכל מיני דיבורים כאלו וחילונים למשל שעושים עבירות שנחשבות מהחמורות ביותר - בכלל לא מדברים על זה, ונראה שאין להם שום בעיה בתחום הזה, כלומר זה לא שהם מרגישים שהם על איזה "רצף" של התקרבות-ריחוק או משהו כזה (לפחות ככה אני משער, בהנחה שאני לא טועה בנקודה הזאת). אני לא מדבר על אתאיסטים גמורים, אלא חילונים עם קשר ליהדות ואפילו לדת, שיכולים לאכול דברים לגמרי לא כשרים, לעשות עבירות שנחשבות מהחמורות ביותר בתחום המיני וכן הלאה ונראה שהכל בסדר אצלם.
למשל תחשבו על זמרים חילונים לגמרי שעושים עבירות שנחשבות מהחמורות ביותר - אבל שמדי פעם מעלים פוסטים עם תפילין וכדומה, כלומר שכן מחוברים למסורת בצורה מסויימת - איך זה שהם לא מרגישים סוג של התרחקות מהשם או טומאה מסויימת או כל דבר שלילי אחר?
ותראו אנשים שבציבור הדתי שפספסו איזה תפילה או רחמנא ליצלן לא הניחו יום אחד תפילין ומיד הם מרגישים נורא ואיום וכדומה.
אני פשוט מנסה להבין אם הרגשות של התרחקות מ-ה' וכדומה - האם יש בזה משהו אמיתי או שהכל דמיונות ורגשות אשם שנובעים מדברים שנכנסו בילדות בצורה לא נכונה.
