אקדים ואומר שהמשפחה של בעלי מדהימה אני מאד אוהבת אותם.
אנחנו גרים לידם כבר למעלה משנה, לא ממש לידם, יש מרחק נסיעה אבל כן באותה עיר כך שיחסית הולכים הרבה בערבים יושבים יחד וכו.
מאז שילדתי לפני כמה חודשים פשוט התגברה בי עצבות כזאת ואפילו כעס שאנחנו כאילו ליד הצד של בעלי ולא ליד הצד שלי, ההורים שלי חסרים לי ואחים שלי.. וככ הייתי רוצה שהמצב יהיה הפוך, המשפחה שלי במרחק רב של נסיעה של למעלה משעתיים כך שנוסעים פעם בשלושה שבועות לשבת..
ידעתי לפני החתונה שנגור בצפון כמה שנים, ואני באמצע תואר פה כך שלא רלוונטי לחזור למרכז בשנתיים שלוש הקרובות, מה גם שהעבודה והתואר של בעלי פה.
עכשיו תתנו לי בבקשה עצות איך לקבל ולהשלים עם המצב, אני בן אדם מאוד ביתי וטוב לי בבית וטוב לי בכללי, אבל מרגישה לפעמים שאני נשרפת ומתבאסת שלא לצורך, ועסוקה בהשוואות, לא יודעת אולי זה ההורמונים ואולי אמא פשוט חסרה לי, ואני יודעת גם כמה קשה לה. אבל זה הגיע למצב שיש בי אפילו איזשהו כעס סמוי על חמותי וגיסים שלי שכאילו נוח להם ושכל חג הם רוצים שנהיה אצלם וכו, וכאילו בא לי לעשות עכשיו דווקא ולהיות כל החגים אצל ההורים שלי בשל החוסר שנוצר לי בלב. לא יודעת מה אני מרגישה כבר. חמותי גם מאוד דומיננטית ואני יודעת להציב גבולות זה לא ברמה שזה נכנס לנו לקשר חלילה אבל לאחרונה כל הערה שלה מעצבנת אותי, נניח לגבי התינוק למה כך וכך אז דברים שהייתי מתעלמת ומבינה שזה מרצון טוב עכשיו גורמים לי להתבאס ולהתעצבן עליה בתוך הלב, ויודעת שזה יושב על המקום שקשה לי להיות רחוקה מהמשפחה בזמן שהיא כאילו מרוויחה את הבן שלה למרות שזה כמובן לא אשמתה. תודה למי שקראה.
אנחנו גרים לידם כבר למעלה משנה, לא ממש לידם, יש מרחק נסיעה אבל כן באותה עיר כך שיחסית הולכים הרבה בערבים יושבים יחד וכו.
מאז שילדתי לפני כמה חודשים פשוט התגברה בי עצבות כזאת ואפילו כעס שאנחנו כאילו ליד הצד של בעלי ולא ליד הצד שלי, ההורים שלי חסרים לי ואחים שלי.. וככ הייתי רוצה שהמצב יהיה הפוך, המשפחה שלי במרחק רב של נסיעה של למעלה משעתיים כך שנוסעים פעם בשלושה שבועות לשבת..
ידעתי לפני החתונה שנגור בצפון כמה שנים, ואני באמצע תואר פה כך שלא רלוונטי לחזור למרכז בשנתיים שלוש הקרובות, מה גם שהעבודה והתואר של בעלי פה.
עכשיו תתנו לי בבקשה עצות איך לקבל ולהשלים עם המצב, אני בן אדם מאוד ביתי וטוב לי בבית וטוב לי בכללי, אבל מרגישה לפעמים שאני נשרפת ומתבאסת שלא לצורך, ועסוקה בהשוואות, לא יודעת אולי זה ההורמונים ואולי אמא פשוט חסרה לי, ואני יודעת גם כמה קשה לה. אבל זה הגיע למצב שיש בי אפילו איזשהו כעס סמוי על חמותי וגיסים שלי שכאילו נוח להם ושכל חג הם רוצים שנהיה אצלם וכו, וכאילו בא לי לעשות עכשיו דווקא ולהיות כל החגים אצל ההורים שלי בשל החוסר שנוצר לי בלב. לא יודעת מה אני מרגישה כבר. חמותי גם מאוד דומיננטית ואני יודעת להציב גבולות זה לא ברמה שזה נכנס לנו לקשר חלילה אבל לאחרונה כל הערה שלה מעצבנת אותי, נניח לגבי התינוק למה כך וכך אז דברים שהייתי מתעלמת ומבינה שזה מרצון טוב עכשיו גורמים לי להתבאס ולהתעצבן עליה בתוך הלב, ויודעת שזה יושב על המקום שקשה לי להיות רחוקה מהמשפחה בזמן שהיא כאילו מרוויחה את הבן שלה למרות שזה כמובן לא אשמתה. תודה למי שקראה.
)