הפעם בלי המשכים. סתם חתיכה של אלול שהאירה בי סוף סוף💜
ילדה עם שיער שחור נורא ופנים לבנות נורא מתלבטת על צבעים של גלידה. העיניים שלה מרחפות, חולמות על כל הטעמים.
בסוף היא מכריעה. ''ורוד. רק ורוד.'''
המוכר צוחק. ''רק ורוד??''
''רק ורוד.'' היא מתעקשת.
''נו-נו. שיהיה לך רק ורוד'' הוא צוחק שוב ומגיש לה גביע עמוס.
הגלידה נוזלת על השפתיים האדומות שלה, יש להן צורה של תות מתוק.
התות מתרחב לצדדים בצחוק, חושף שיניים לבנות. וקול מתגלגל.
גלי מרביצה לעצמה בלב. נו-נו. למה את מסתכלת שעה על דברים שעושים לך דמעות. אה? למה.
אין לה תשובה לקול הזה שממשיך להצליף בה. זה כואב. כנראה לכן העיניים שלה מטושטשות ככה.
זה בכלל לא בגלל הילדה הנחמדה. נו-נו. זאת מהגלידה. שיהיה לה רק וורוד. אמן.
ככה היא אמרה גם למאיר כשנעה נולדה. 'תקנה בגד ורוד שיהיה לה רק ורוד בחיים.' הוא חזר עם שמלת מלמלה לבנה ואמר שזה אמא שלו קנתה אז הוא לא רצה לאכזב אותה. היא לא אמרה לו שהוא מאכזב אותה במקום את אמא שלו, רק הדמעות טישטשו לה הכל והוא מילמל משהו על זה שהוא חשב שכשיהיה לה תינוקת היא סוף סוף תפסיק לבכות.
וככה הם חזרו הביתה, עם פרצוף חמוץ ותינוקת בת יומיים בשמלה לבנה ולא נוחה.
וחיים לא ורודים בכלל.
גלי מתכווצת. כל פעם שהיא חושבת על נעה כל הגוף שלה מתכווץ מעוצמת הגעגוע. כאילו נדחק לפינה, נותן לאמא שבתוכו להתפרץ.
היא מכניסה אותה מהר בחזרה. נועלת במגירה, שלא תצא עכשיו. האמא הזאת. היא סתם מעציבה את גלי.
לוחצת על הידית.
''ג-לי!!'' הבנות מקבלות אותה בשמחה והרבנית מחייכת אליה את החיוך החם-רותח שלה.
פה טוב לגלי.
הרבנית אורה מדברת איתן כל הזמן על כמה השם אוהב אותן וכל הזמן זה לא מסתדר לגלי בראש. כי השם הוא כזה מושלם. ומושלמים. המ.
הם לא סובלים את מי שלא מושלם.
כמו מאיר. כמו המשפחה המעצבנת שלו. כמו כל העובדות הסוציאליות עם האודם הוורוד.
קול בכי נשמע מהקצה.
שיר.
היא מתייפחת ממש. ''השם לא יסלח לי. הוא לאיסלחלי. לאיסלח.''
מירי מחבקת אותה ומלטפת לה את השיער. הרבנית אורה מבטיחה שוב שהשם אוהב אותה הכי בעולם ורחל רצה להביא לה מים.
שיר דוחפת אותן. השם יעניש אותה זה בטוח.
''הוא יגזור לי שנה רעה. אני יודעת. אני יודעת---''
רחל מהסה אותה בגערה. ''חס ושלום. איך את מדברת??''
וכל האולם מתמלא צעקות מעורבבות.
גלי נדחפת בין כולם. נעמדת על ספסל.
''שה שה.שקט.''
הקולות דועכים.
''גלי מנצלת את ההפוגה הזמנית. ''שיר את רואה אותי? אני יש לי ילדה נעה. היא כל החיים. והיא מנומשת ושמנמנה. ו---'' הקול שלה נשבר.
''הם החליטו שאני אמא לא כשירה. כי את יודעת איך אני, לפעמים אין לי כוח לקום מהמיטה וזה.''
היא לא ממשיכה לתאר מה זה זה. אבל כולן מהנהנות בהבנה. האהדה מצליחה לגרום לגלי לחייך. ''כאילו אם יקחו לי אותה פתאום יהיה לי כוח לקום. עזבי, לא תביני.'' היא אומרת לשיר. ''לא תביני בחיים היגיון של נשים עם שיער צבוע בבלונד ואודם וורוד. '' היא נאנחת. ''בקיצור, כל יום רביעי אני מתארגנת יפה ואני הולכת בשני אוטובוסים כדי לפגוש את היפה שלי. פעם אחת אפילו קניתי לה ארטיק וניל בדרך.'' היא נעצבת לרגע. ''רציתי לקנות לה שוקולד אבל אבא שלה היה מתעצבן אם היא הייתה מתלכלכת אז קניתי לה וניל והיא בכלל לא רצתה. ככה! היא זרקה את זה לפח!'' העיניים של גלי שוב מטושטשות. היא מנגבת אותן. ''ככה היא, לא אוהבת אותי הילדה שלי. בגלל סבתא שלה ה---''
היא עוצרץ בשניה האחרונה. הרבנית אורה לא אוהבת שמשתמשים בשפה לא נקיה. ''ואנח עדיין מגיעה כל יום רביעי בארבע אפס אפס. אפילו שאבא שלה מאחר תמיד. אפילו שגם כשהיא מגיעה, אני מושיטה לה ידיים והיא לא מתקרבת. אני ממשיכה להגיע.'' היא יורדת מהספסל, מתכופפת לשיר. ''את יודעת למה? בגלל הלב הזה. רואה אותו?'' היא מצביעה על הלב שלה. ''הוא שבור ושרוט ודפוק אבל הוא לב של אמא. והוא אוהב את נעה תמיד תמיד. גם כשהיא בכלל לא רוצה אותו.'' אוף עם הדמעות האלה. מישהי מביאה לי טישו, היא לא לוקחת. ''בראש השנה, שיר. בראש השנה אם הוא יעשה לך בעיות, הקדוש ברוך הוא. אז תגידי לו שיבוא אלי, טוב?'' שיר מפסיקה לבכות סוף סוף. מהנהנת.
''תגידי לו שיבוא אלי ואני אראה לו מה זה. אני לא צריכה סידורים ותקיעות בשביל זה. אני אגיד לו לשים יד על הלב שלי ולראות מה זה אהבה אמיתית.
אני יש לי ילדה אחת. קוראים לה נעה והיא לא רוצה אותי, ועדיין הלב הזה - פועם בשבילה.
ולא משנה כמה פעמים היא תדחה את החיבוק שלי -אני אמשיך להציע לה אותו. כל יום רביעי בארבע.''
היא מרימה עיניים למעלה. ''ואתה? אתה יש לך ילדה אחת קוראים לה שיר. והיא מתחננת להתקרב אליך, היא בוכה שהיא רוצה אותך. היא משתגעת מזה.'' היא מנופפת עם האצבע באיום. ''אז שלא תעיז לא להושיט לה ידיים. אם אתה אוהב באמת באמת, אז תפתח לה ידיים כל פעם מחדש. תחבק אותה חזק.
ותביא לה רק ורוד, אבא. רק ורוד.
רק ורוד מתוק כמו גלידה.''
ילדה עם שיער שחור נורא ופנים לבנות נורא מתלבטת על צבעים של גלידה. העיניים שלה מרחפות, חולמות על כל הטעמים.
בסוף היא מכריעה. ''ורוד. רק ורוד.'''
המוכר צוחק. ''רק ורוד??''
''רק ורוד.'' היא מתעקשת.
''נו-נו. שיהיה לך רק ורוד'' הוא צוחק שוב ומגיש לה גביע עמוס.
הגלידה נוזלת על השפתיים האדומות שלה, יש להן צורה של תות מתוק.
התות מתרחב לצדדים בצחוק, חושף שיניים לבנות. וקול מתגלגל.
גלי מרביצה לעצמה בלב. נו-נו. למה את מסתכלת שעה על דברים שעושים לך דמעות. אה? למה.
אין לה תשובה לקול הזה שממשיך להצליף בה. זה כואב. כנראה לכן העיניים שלה מטושטשות ככה.
זה בכלל לא בגלל הילדה הנחמדה. נו-נו. זאת מהגלידה. שיהיה לה רק וורוד. אמן.
ככה היא אמרה גם למאיר כשנעה נולדה. 'תקנה בגד ורוד שיהיה לה רק ורוד בחיים.' הוא חזר עם שמלת מלמלה לבנה ואמר שזה אמא שלו קנתה אז הוא לא רצה לאכזב אותה. היא לא אמרה לו שהוא מאכזב אותה במקום את אמא שלו, רק הדמעות טישטשו לה הכל והוא מילמל משהו על זה שהוא חשב שכשיהיה לה תינוקת היא סוף סוף תפסיק לבכות.
וככה הם חזרו הביתה, עם פרצוף חמוץ ותינוקת בת יומיים בשמלה לבנה ולא נוחה.
וחיים לא ורודים בכלל.
גלי מתכווצת. כל פעם שהיא חושבת על נעה כל הגוף שלה מתכווץ מעוצמת הגעגוע. כאילו נדחק לפינה, נותן לאמא שבתוכו להתפרץ.
היא מכניסה אותה מהר בחזרה. נועלת במגירה, שלא תצא עכשיו. האמא הזאת. היא סתם מעציבה את גלי.
לוחצת על הידית.
''ג-לי!!'' הבנות מקבלות אותה בשמחה והרבנית מחייכת אליה את החיוך החם-רותח שלה.
פה טוב לגלי.
הרבנית אורה מדברת איתן כל הזמן על כמה השם אוהב אותן וכל הזמן זה לא מסתדר לגלי בראש. כי השם הוא כזה מושלם. ומושלמים. המ.
הם לא סובלים את מי שלא מושלם.
כמו מאיר. כמו המשפחה המעצבנת שלו. כמו כל העובדות הסוציאליות עם האודם הוורוד.
קול בכי נשמע מהקצה.
שיר.
היא מתייפחת ממש. ''השם לא יסלח לי. הוא לאיסלחלי. לאיסלח.''
מירי מחבקת אותה ומלטפת לה את השיער. הרבנית אורה מבטיחה שוב שהשם אוהב אותה הכי בעולם ורחל רצה להביא לה מים.
שיר דוחפת אותן. השם יעניש אותה זה בטוח.
''הוא יגזור לי שנה רעה. אני יודעת. אני יודעת---''
רחל מהסה אותה בגערה. ''חס ושלום. איך את מדברת??''
וכל האולם מתמלא צעקות מעורבבות.
גלי נדחפת בין כולם. נעמדת על ספסל.
''שה שה.שקט.''
הקולות דועכים.
''גלי מנצלת את ההפוגה הזמנית. ''שיר את רואה אותי? אני יש לי ילדה נעה. היא כל החיים. והיא מנומשת ושמנמנה. ו---'' הקול שלה נשבר.
''הם החליטו שאני אמא לא כשירה. כי את יודעת איך אני, לפעמים אין לי כוח לקום מהמיטה וזה.''
היא לא ממשיכה לתאר מה זה זה. אבל כולן מהנהנות בהבנה. האהדה מצליחה לגרום לגלי לחייך. ''כאילו אם יקחו לי אותה פתאום יהיה לי כוח לקום. עזבי, לא תביני.'' היא אומרת לשיר. ''לא תביני בחיים היגיון של נשים עם שיער צבוע בבלונד ואודם וורוד. '' היא נאנחת. ''בקיצור, כל יום רביעי אני מתארגנת יפה ואני הולכת בשני אוטובוסים כדי לפגוש את היפה שלי. פעם אחת אפילו קניתי לה ארטיק וניל בדרך.'' היא נעצבת לרגע. ''רציתי לקנות לה שוקולד אבל אבא שלה היה מתעצבן אם היא הייתה מתלכלכת אז קניתי לה וניל והיא בכלל לא רצתה. ככה! היא זרקה את זה לפח!'' העיניים של גלי שוב מטושטשות. היא מנגבת אותן. ''ככה היא, לא אוהבת אותי הילדה שלי. בגלל סבתא שלה ה---''
היא עוצרץ בשניה האחרונה. הרבנית אורה לא אוהבת שמשתמשים בשפה לא נקיה. ''ואנח עדיין מגיעה כל יום רביעי בארבע אפס אפס. אפילו שאבא שלה מאחר תמיד. אפילו שגם כשהיא מגיעה, אני מושיטה לה ידיים והיא לא מתקרבת. אני ממשיכה להגיע.'' היא יורדת מהספסל, מתכופפת לשיר. ''את יודעת למה? בגלל הלב הזה. רואה אותו?'' היא מצביעה על הלב שלה. ''הוא שבור ושרוט ודפוק אבל הוא לב של אמא. והוא אוהב את נעה תמיד תמיד. גם כשהיא בכלל לא רוצה אותו.'' אוף עם הדמעות האלה. מישהי מביאה לי טישו, היא לא לוקחת. ''בראש השנה, שיר. בראש השנה אם הוא יעשה לך בעיות, הקדוש ברוך הוא. אז תגידי לו שיבוא אלי, טוב?'' שיר מפסיקה לבכות סוף סוף. מהנהנת.
''תגידי לו שיבוא אלי ואני אראה לו מה זה. אני לא צריכה סידורים ותקיעות בשביל זה. אני אגיד לו לשים יד על הלב שלי ולראות מה זה אהבה אמיתית.
אני יש לי ילדה אחת. קוראים לה נעה והיא לא רוצה אותי, ועדיין הלב הזה - פועם בשבילה.
ולא משנה כמה פעמים היא תדחה את החיבוק שלי -אני אמשיך להציע לה אותו. כל יום רביעי בארבע.''
היא מרימה עיניים למעלה. ''ואתה? אתה יש לך ילדה אחת קוראים לה שיר. והיא מתחננת להתקרב אליך, היא בוכה שהיא רוצה אותך. היא משתגעת מזה.'' היא מנופפת עם האצבע באיום. ''אז שלא תעיז לא להושיט לה ידיים. אם אתה אוהב באמת באמת, אז תפתח לה ידיים כל פעם מחדש. תחבק אותה חזק.
ותביא לה רק ורוד, אבא. רק ורוד.
רק ורוד מתוק כמו גלידה.''
