וגם קצת על היחס של זה לדברים שהראי"ה כותב במאמר הדור.
במאמר יסורים ממרקים (אורות, זרעונים, ה) מופיעים כמה קטעים שלנ"ד מסבירים את זה.
"כל הצרות שבעולם, ביחוד הצרות הרוחניות: תוגה, קוצר רוח, בחילת החיים, יאוש, שבאמת הן הנן הצרות העיקריות של האדם, אף הן אינן באות כי אם מפני חסר דעה להסתכל הסתכלות בהירה בגאות ד'. ההכנעה מפני האלהות, שהיא דבר טבעי בכל נברא, בכל הויה שפרטיות מתגלה בקרבה, להתבטל בפני הכללות וקל וחומר בפני מקור ההויה של הכללות, שהוא חש בו עליונות של אין קץ לגבי הכלליות, - לא צער ודכדוך יש בה, כי-אם עונג וקוממיות, שלטון וגבורה פנימית מעוטרת בכל יפי.
...
לרגלי המניעה הכללית של הלמוד הרוחני בענינים האלהיים הולך מושג האלהות ונחשך, מאין עבודה שכלית והרגשית מטוהרה. עם זה הפחד החיצוני והאמונה הטבעית והשעבוד של ההכנעה נשארים בלבבות רבים בתור השפעת ירושה מאותן התקופות, שהדעה וההרגשה האלהית היתה מאירה בהן בעזה, עד שהיתה ראויה מצד גדלה לשעבד אליה את כל הנפשות.
...
כשבאים להשתעבד לעבודת אלהים על פי המצב הריקן הזה, של ... יראה תתאה הנתוקה ממקורה, שהוא יראה עילאה, האדם הולך ומאבד את זהר עולמו ... ואף אם יאמר כל היום כולו שאמונה זו היא בד' אחד היא מלה ריקה שאין הנשמה יודעת ממנה כלום, וכל עדין רוח מוכרח הוא להסיח את דעתו ממנה, וזאת היא הכפירה שבעיקבא דמשיחא כשאזלו מים מני ים הדעת האלהית בכנסת ישראל - ובעולם כולו.
...
והכפירה באה כעין צעקה מעצמת מכאובים לגאול את האדם מבאר צרה נכריה זו, להעלותו מחשכת האותיות והפתגמים למאור הרעיון והרגש, עד שהיא מוצאת מקום לעמוד גם במרכז המוסריות. יש לכפירה זכות הקיום הארעי, מפני שהיא צריכה לעכל את הזוהמא שנתדבקה באמונה מאפס דעת ועבודה. זוהי כל תעודתה במציאות - להסיר את הצורות המיוחדות מהמחשבה המהותית של כל החיים ושרש כל המחשבות כולן. כשנמשך המצב הזה משך של דורות מוכרחת הכפירה לצאת בצורה תרבותית לעקור את זכר אלהים ואת כל המוסדים של עבודת אלהים, אבל לאיזו עקירה מכונת ההשגחה העליונה ? לעקירת הסיגים שהם רק חוצצים בין האדם ובין אור אלהי אמת, ועל משואות החרבות שהכפירה מחרבת תבנה דעת אלהים הנשגבה את היכלה..."
במילים אחרות, מה שאני מבין מדבריו זה כך- כשהיראה מתוקנת היא מתקנת את האדם, והיא גם מלאה באושר ובאור, אך כשהיראה לא באמת מגיעה מעמידה מול ה', אלא מפחד נפשי לא רציונאלי ללא העמקה והתבוננות אמיתית- אז היא מקלקלת הרבה. נוצרת תופעה כללית של הליכה עיוורת בלי יכולת לעצור- מכח היראה הנטועה עמוק בנפש.
לשם כך באה הכפירה, עם הכח של החוצפה- העוז הנפשי לבטל את היראה , כדי לצאת מהכבלים של ההכרח כביכול להמשיך בעיוורון. על ידי זה אנשים משתחררים ומסוגלים לחשוב בבהירות ולשוב אל ה' בצורה מתוקנת מתוך הכרה בהירה. (יעויין גם בעקבי הצאן, מאמר הפחד. שם הוא מתייחס למשמעות של החוצפה של עקבתא דמשיחא בביטול היראה היתירה, ביחוד ביחס לתחום המחשבה.)
זה נותן גם הסבר לדברים במאמר הדור. בניגוד לדורות בהם הכפירה באה ממרד ששורשו היה חוסר קבלת עול ומרות, וחוסר ריסון של היצר, הרב קוק מצביע על זה שבדורות אלה (וכן, אני חושב שבמידה רבה זה נכון גם בימינו), חסרון היראה לא מגיע מהיצר אלא להיפך, מתוך מרד מחשבתי רצוף באידאלים של מוסר אמיתי. לכן לדור הזה יש עוצמה גדולה, והדרך לתקן אותו, לפני שחוזרים להפחיד אותו עם יראה עיוורת, צריכה לעבור דרך הכרת ה' בצורה נכונה, ודרך הבנה נכונה של התורה והמוסר, וממילא הוא ישוב מתוך אהבה, וכמובן- כשיכיר את ה' באמת, ישוב ליראה את ה', והיראה שלו תהיה מקור למוסר.
זה לא סותר בכהוא זה את העובדה שבלי יראה, המוסר הולך ומידלדל.
גם בימינו, על אף שזה דור מלא אידאלים ורצון טוב, אפשר לראות בבירור איך למרות שהלב מלא ברצון טוב, הצעירים הולכים וטובעים בעולם חומרי ורדוד. (בלב יש להם הרבה טוב, אבל פסגת החלומות שלהם היא נמוכה מאד, ובנוסף, ככל שהם גדלים ונפגשים עם מורכבויות בחיים- היסודות המוסריים שלהם מקבלים מכות שאין להם תשובה אמיתית כנגדם, ולפעמים הם גם בורחים לכל מיני אידאלים הזויים בגלל זה)
