מאד בראש פתוח, אבל בהחלט עם ידע תורני רחב, ואפילו יראת שמים עמוקה.

יש הרבה אנשים שהם באופי לא צולים בכלל, אבל הם נתפסים ככאלה על ידי אנשים שלא בקיאים בהלכה.

לדוגמה, אנשים שיתפסו "שומרי נגיעה" כמחמירים, בזמן שמדובר בהלכה חמורה ופשוטה בשולחן ערוך, שבסך הכל צריך לדעת אותה.

או מי שמחמיר בכשרות, לא בהכרח מדובר באופי אלא פשוט בהיכרות עם המציאות.

זה דבר שקשה לתאר במילים, אבל כולנו יודעים מה זה "אופי צולרי" שכולל כל מיני התנהלויות וסגנון מסויים. לא בקשר להקפדה על מצווה X או Y

@הפי, זה עונה גם להערה שלך... אין מילה אחרת שיכולה לבטא את התוכן הטמון בזו..

זה מקור המונח.

לא ברור לי מי הפך את זה ל"צולר".

וזה בן אדם שההקפדה שלו על מצוות היא כזאת שזה מועך את אישיותו, הוא רדוף חרדה ("נערווען" - עצבנות) שמא לא קיים את המצוות כראוי, הוא מלא ענווה מנמיכה ושפלות רוח מדכאת. ממש "מלבשתו ענווה ויראה".

זה ה"צו"ל" האולטימטיבי, צדיק ורע לו.

ברור שיש הגיון איך זה קורה - בחור רוצה לעבוד את ה' ועוזב את רדיפת ההנאות והחומריות. מקפיד על מצוות יותר ויותר ונזהר שלא להתגאות או לכעוס. כמו צום מתמשך מדברים כאלה שכל אדם עושה יום יום, כיון שזה בא מצד החומריות שבו ולא כחלק מהותי מעבודת ה' (גם אם אתה אוכל כדי שיהיה לך כח לעבוד את ה', זה לא חלק מהותי מעבודת ה'. וכנראה חלק מהאכילה שלך היא לא כד לעבוד את ה').

בחור שלומד הרבה תורה, זה *נובע מזה* שהוא רוצה יותר עבודת ה'' מאשר למשל לעשות כסף, וזה גורם לזה שהוא מושקע יותר בתחום עבודת ה' ולכן "לחוץ" יותר על זה.

ולכן רוב עובדי ה' בדבקות יש בהם פחות נהנתנות. זה נכון כמעט באופן מוחלט. ועל זה ציינתי שאני מכיר אנשים שהם בני תורה של ממש ובכל זאת יודעים להנות מהחיים בענק.

אבל המצב הנפוץ הוא שבני תורה הם פחות נהנתנים, ואני מניח שעל זה נשאלה השאלה, ולכן התשובה היא שאכן לרובם יש מאפיין כזה.

והמצב הלא-בריא הוא ה"צדיק ורע לו", שאי-הנהנתנות כבר מתחיל לנגוס באישיות הבסיסית שלו ובצרכים הקיומיים, פיזיים או נפשיים.

התואר הוא "צו"ל" וזהו. אין שום צורך דקדוקי בסיומת הזאת.

ורובם גם לא יודעים שזה ראשי תיבות של "צדיק ורע לו"

זאת הפרשנות שלי

גם קודם היה ערך צו"ל – ויקיפדיה. עכשיו יש הפניה לערך גם אם מחפשים "צולער" בשורת חיפוש.

לכן אני מקפיד על "צו"ל" ולא "צולר".

אני גדלתי בסביבה שההגדרה שלי התאימה, ולפי זה עניתי.

מי שרוצה לפרט תיאור שונה מוזמן

בעולם הדתי אומרים צולרים ובעולם הכללי חנונים(לפחות בתקופתי). אין חיבור הכרחי בין תורה וצולר.

את מעמידה הנחת יסוד כשאלה.

למה להעמיד את ההנחת יסוד הזאת? זאת נראת לי הנקודה שאפשר למצוא בה מענה לשאלה הנסתרת העומדת מאחורי השאלה הזאת.

ויותר ממה שכתוב בה - כתוב בה. ודו"ק.

האי כללא הוא, ואידך פירושא זיל גמור.

אם אני מקפיד במשהו אז אני ביחס של 'כבדות' לגביו. אני חושב עליו הרבה. אני זהיר. אני דואג להתייחס אליו כהוגן וכולי וכולי

לעומת זאת - קלילות היא כמו ריצה, היא כובשת, סוחפת, לא מתחשבת יותר מדי במה שקורה סביבה וזה גם היתרון שלה. היא מאפשרת לדברים לקרות. מאפשרת לדברים לרוץ.

כך ביחס לקיום הלכה.

ההלכה עצמה זה דבר כבד.

השאלה היא מה המרחב שבו יכול לנוע אדם שמקפיד על ההלכה.

ידוע שהצבת גבולות זה דבר שגם יכול לעזור לתנועה חופשית במרחב המגודר.

הוא אדם מוכר?

או שאתה מכיר אנשים מוכרים אחרים שהם כאלה?

לא, 

כן בוודאי ישנו שם

די התנגדתי לאמירה באופן כללי אבל גיליתי על מקום מסוים שאנשים שבאמת מכירים אותי לא מציעים לי משם, וכששדכנים עשו אתזה זה היה בכי רע.. אז כנראה יש משהו שכן מושך בגדול סגנון מסוים של בחורים לישיבה ספציפית... ולא לאחרת

--

והנקודה הכי חשובה- צולר זה לא מקפיד ומדקדק בהלכה ומדקדק בהלכה הוא לא צולר

סתם תכונת אופי שנקראת בלעז חנון, או לפעמים גם תכונות אופי קשות- ואצל דוסים נקראת פתאום צולר, מתחברת הרבה אצל אנשים למדקדק בהלכה ותורניות...

כל התננהגות דתית, ערכית או מוסרית דורשת הקרבה ואיפוק

חלק מהסיפוק והמשמעות שאנשים בעלי ערכים מוצאים במעשים שלהם, הוא בזה שהם מקריבים למען הערכים שלהם

וזה הוא בעצם מהותו של ה"צו"ל": הוא מוכן לסבול כדי לעשות את מה שהוא מאמין בו, והוא מוצא בהקרבה הזאת סיפוק והנאה

ולכן כל אדם שחי את ערכיו, בעצם שואף להיות "צו"ל" ברמה מסוימת

יש את שלב ה"צדיק ורע לו" הלא-בריא, שהוא בסך הכל צעד אחד יותר מזה - התמכרות לסבל ולהקרבה מעבר לנדרש, או הגזמה באמונה של מה נדרש, והשיא - האמונה שהסבל עצמו וכשלעצמו הוא בעל ערך, עד כדי רדיפה אחרי הסבל

או ששאלת שאלה רטורית?

אבל אולי באמת אשים ציטוט שיהיה יותר מובן

עריכה: אי אפשר לערוך, אבל תזרום 

חיבור לרגשות זה דבר חשוב.

מי שלא בוכה גם לא יצחק וירקוד.

עת לכל חפץ

ע"ע פירושו של הרב קוק בעין אי"ה שמדברים על "הנעלבים ואינם עולבים" ומדייק שהם אנשים רגישים שנעלבים ועצם זה יש להם אפשרות להעלב ולהתגבר על כך זאת המעלה שלהם - 

"לא אמר מי שמעליבים אותם ואינם עולבים, כי אז היה אפשר להכניס בכלל גם את אותן שהושפלה נפשם עד למדרגת ההמתה הרוחנית, באופן שהחוש המרגיש את רגשי ההנאה של הכבוד ורגשי הצער של העלבון נ(ת)טמטם אצלם, ובאמת לא זוהי דרכה של תורה, כ"א שהנשמה תהיה חזקה, כח החיים יהיה במילואו, הרגש של הרגשת הכבוד ומכאוב העלבון הטבעי יהיה במלא בנינו הנפשי, במדה הראויה לאדם מצד צלם אלוקים אשר לו, המופיעה על מעלת נשמתו שהיא כבודו, אבל בכל המעמק של ההרגשה הברורה בצער העלבון, עד שהם נעלבים, בכ"ז רגש המוסר ואהבת הבריות, גם אותם שהעוו את דרכם והעבירו את הדרך עליהם, הוא חזק כל כך עד שהם אינם עולבים, דוקא עם אותו המכאוב הגדול שנפשם מציירת בעלבונם הם משתמשים בו לעצור ברוחם, שלא להיות הם מזיקים ומכאיבים את אחרים אע"פ שהם הם עולביהם עצמם. זאת היא גבורת הקודש של החיים"

עין איה על שבת ט פג – ויקיטקסט

לכן צריך לבכות, ואז אח"כ לקום. אבל לא לבכות בכלל זה טמטום הלב, בטח שזה לא יתרון.

זה נראה לי ברור

אז קודם כל זו פוזיציה בעייתית כי כביכול את שואפת להפוך למשהו מאוד מאוד שלילי על פי השיר, את שואפת להיות נשואה וכאמור השיר הזה לא מאיר נשואים באור חיובי.

דבר שני זה שרווקים לפעמים רואים את הנשואים בצורה כזו ששכחנו את איך זה להיות רווק ואנחנו רוצים שרווקים יפסיקו להיות בררנים זה לפעמים מתוך רצון לעזור, אנחנו לא היינו בררנים אף פעם, ולא מבינים כל כך את הצורך ברשימת המכולת של החברים שנשארו רווקים וכשמציעים הצעה והיא נפסלת או סתם מנסים לשוחח על העניין, אנחנו מואשמים בניתוק ובחוסר רגישות וטאקט וששכחנו איך זה להיות רווקים, לא, לא ממש שכחנו, פשוט אף פעם לא היתה לנו ממש רשימת מכולת, אף פעם לא היה לנו מחסומים רגשיים בעניין, אנחנו רוצים לעזור לאלה שנשארו רווקים אבל אנחנו מואשמים בהתנשאות אז מוטב אולי שנעזוב אתכם בשקט כדי לא להפריע.

ואז אנחנו מואשמים שאנחנו לא עוזרים מספיק.

ודבר אחרון, נישואין זה לא ארמונות מפוארים לרוב, יש הרבה מאוד התעסקויות שיש כנשואים ואין לרווקים, הרבה פעמים דווקא ההפך, הרווקות היא זו שהופכת אותך לפריווילג בלי צרות פרנסה, עצמאות, גידול ילדים ועוד.

וגם באמת צריך להבין את החשיבות בלהתעסק בשידוכים, כן יש כאלה שיש להם קושי בלמצוא, אבל באמת חושבת שכחלק מתיקון העולם והמוסר האנושי שידוכים זה צריך להיות נחלת הכלל.

השיר עוסק בכאב ותסכול

לק"י

אני באמת לא מתעסקת בכלל בשידוכים.

אבל אני לא מחלקת עיצות לנישואים, לא מתנסה על רווקים, לא חושבת שתמיד הם "אשמים" ברווקותם, לא חושבת שהכל טוב ונפלא בנישואים.

אם הכותבת התכוונה בעיקר לחלק של לעזור לחברים למצוא חתן/ כלה, אז פספסתי את זה.

וברור שכל הכללה פה היא מתוך עמדה מסויימת שאפשר מאוד לגלות הבנה כלפיה.

אמממ תאמת שפעם רווק שהציע לי הצעה אמר לי תוך שנייה, אחרי שהסברתי לו למה זה לא בדיוק מה שאני מחפש ירה לעברי - "אין את מה שאתה מחפש". שאלתי את עצמי, איך האבצע שלו קלה על ההדק לירות כזאת טענה בלי שהוא מכיר אותי בכלל, וגיליתי שלצערי השיפוטיות כלפי רווקים יכולה להעשות גם על ידי הרווקים עצמם אחד כלפי השני.

אני יכול להגיד שבאמת בנאדם שהוא נשוי הוא נמצא בעמדה שונה.

בע"ה כשאתחתן אז אני אשתדל לזכור שאני לא מבין מאה אחוז את הכאב של הבדידות, למרות שברור לי שהייתי בו לא מעט. עצם הפוזיציה היא פוזיציה אחרת. המודעות לפוזיציה היא מה שעושה את ההבדל.

השאלה המשעשעת הזו כאילו הכריחה אותי לענות בשאלה...

האם באמת נראה לכם, רווקים יקרים, שהנישואין הם איזה פעולה קטנה של מתן טבעת ופתאום הכל נהיה פשוט יותר?

(לא רוצה להיות שיפוטי, אבל לפעמים אני חושב שחלק מהבעיה של רווקים/ות שאני מכיר וגם של כמה חברים כאן, נובעת בדיוק מחוסר ההבנה של הבעיה שהעליתי. וזו גם הסיבה העיקרית שאני משתדל לא להגיב כאן).

בכל מקרה שתהיה לכולנו המון הצלחה!

ונעלמו, חברה בדיוק התקשרה והציעה. בלה בלה.

אין מה לעשות יש אנשים שמקשים

מורידים את הרמה בשביל כולם.

אין נאמנות.

מסוגלות להתכתב ולדבר ולהתלהב בערב.

בבוקר והנה היא נעלמה.

אני לא לפני הרבה זמן הייתי כל כך תמים שלא הכרתי את זה דיברתי עם מישהי(וזה היה דרך מישהו שהכיר ביננו)וקבענו שלחתי לה הודעה והיא לא ענתה..

אני בלי ווטסאפ וכו' אז ממש לא הבנתי חשבתי שהפל' לא עובד אולי היא לא קוראת הודעות סמס...

התקשרתי גם לא ענתה חשבתי הפל' שלי הלך...

ואז גיליתי שיש שם לדבר  הזה מאז כבר היו עוד כמה דברים דומים...

הייתה לי פעם שהתפניתי לבית חולים בפתאומיות בלי טלפון ולבסוף הייתי יותר מחודש בלי טלפון איני יודע כמה שיחות שלא נענו

לומר פשוט שלא מתאים?

שיש פער זה לא אמור להיות ככה..

אני חושבת שעל הגבר יותר ליזום בין דייט לדייט לפחות לפתוח את השיח . אבל התפקיד שלה זה להיפתח ולא להיסגר

בעיקר עם הקטע שעליה מוטל להיפתח לי זה לפעמים לא זורם ולא כי אני לא רוצה ואני רואה איך זה גורם לנסיגה בצד השני

יש הבדל אם זה תקוע לבין אם זה לוקח זמן..

כאילו אם בחורה לא זורמת איתי כפי שציפיתי אבל זורמת במידה מסויימת ומראה עניין אז זה לגמרי חלק מהמשחק

כי הבחורה חסומה ולא משתפת ..

והבחור גם באנרגיה זכרית פצועה - לא יוזם / רגשי נחיתות / חושב מה היא תביא לי בתמורה .

זה חוסם לגמרי את הבחורה אי אפשר להכיר ככה

ככה יש הרבה קשרים שנתקעים עוד לפני הדייט/ בדייטים ראשונים ,שיכול להיות להם פוטנציאל גדול אם כל אחד היה מתחבר למהות שלו ..

לא יודע לא מתחבר לכל משחקי המגדר האלה

בתור גבר זה ממש מתסכל שהבחורה חסומה.

אבל יש הבדל אם היא חסומה לבין זה שלוקח לה זמן יותר לשתף.. לפעמים קצת סבלנות והדברים נפתחים.

וגם לגבי האנרגיה הזכרית - יש הבדל אם הגבר בכלל לא מביא את עצמו, לבין זה שלוקח לו קצת זמן לצבור אמון ובטחון.

ונראה לי שהעקרון נכון לשני המינים,

שרואים מגמת התמקדות אז זה יכול לתת יותר בטחון ואמון שהקשר מתקדם בצרוה טובה

לא לשחק את כל המשחקים ולא לנסות להיות מי שאתה לא, אפשר להבחין אם בן אדם הוא עצמו או מנסה לחקות משהו אחר

והגיוני שהזמן בין לבין נועד לעיכול,

לכן הפער הוא לא פער שזה הפוך בהכרח שבאחד מהם מרגישים טוב ובאחד מהם מרגישים לא טוב..

לפעמים קרה לי שהרגשתי יותר טוב בין לבין מאשר בפגישות עצמן

כאילו מה שאתה חווה בדייט זו החוויה עם האישה עצמה, נעים או לא נעים יש משיכה או אין קיצור בעיקר רגש, איך הווייבים שלכם נפגשים

ובין הדייטים שההתלהבות והרגש יורדים השכל מתחיל לנתח מה היה ואם זה מתאים או לא

ובתשובה לשאלתך שתי התחושות מאוד חשובות ונראה לי שהעיקר זה איך מרגישים בדייט עצמו, ובקשר למחשבות שבין לבין לראות אם הן באות משכל ישר או מפחדים ודמיונות

הדוגמא הכי בולטת שאני חושבת עליה זה אם נגיד בדייט אתה לא מרגיש משהו מיוחד, מרגיש שזה לא כזה קשור, אבל אחרי זה בשכל אתה חושב שוואו זה אבל בדיוק מה שאני מחפש, אם זה לא דייט ראשון שני אז נראה לי ברור שאין למה להמשיך)

בפגישה עצמה אין דמיונות, הפגישה מאוד מקרקעת את הזוג והם מרגישים מה קורה ביניהם. 

בין לבין הדמיון מפתח, אפשר לחשוב איך מפה להמשיך הלאה, לטוב או למוטב... 

השכל גם נכנס בין לבין ובאמת יש צורך להבין מה השכל אומר ומה הדמיון אומר.

ואם תתבונן בתשובתי תשים לב שהזכרתי גם את הדמיון

להבנתי התייחסת לדמיון כוזב ומה שכתבתי (שלא סותר את מה שכתבת) מדבר על דמיון בכלל, גם ככלי לגיטימי.