אני טיפוס רומנטי שכזה. מכל בחור מתרגשת, חיה הרבה בדמיון. בדמיון שלי אני מקשטת את הבחור בכל הנוצות האפשריות ואז כמובן מתאהבת בו.
והנה קרה מקרה. הכרתי בחור. היה קשר יבשששש. היה קשר שכלי. אני אוהבת קשר, והוא טיפוס אחראי, אז היה קשר. והתקדם. ולא היה רגש. משני הצדדים. אבל היה קשר! איזה כייף. ונגמר.
וזה מוזר. כי אני טיפוס כזה רומנטי בבאמת, ואני קלה להרגיש. ופה לא הרגשתי. וזה היה קשר רציני. אז מה בעצם קרה פה? הייתכן? זה אפשרי להתחתן כשאין רגש? היה לי שקט איתו, הכל היה לי מאוד רגוע ובטוח. מאוד סמכתי עליו, וזה דבר שאני מאוד זקוקה. מאוד הערכנו אחד את השני, יש על מה! וגם אצלו היו מידי פעם בפגישות רגעים של התרככות, וזה היה רגעים שלא היה אפשר לטעות בהם. הצלחתי כל פעם מחדש עם הדיבור שלי לשנות לו את המוד והמחשבה. (חוץ מבנושאים של דת, ששם הוא מעגל סגור, אז למדתי לא לעשות טעות כזו ולא להכנס לפינות).
אשמח לשמוע תובנות, אולי היה פה רגש, אולי קשר מסוג כזה יכול להבנות? איך בונים רגש, איך מעמיקים רגש? היה הכל. היינו רציניים, אחראים, מתחשבים מאוד אחד בשני, פתחנו נושאים, דיברנו על הכל, נפגענו, השלמנו ביקשנו סליחה. היה הכל. חוץ מהתאהבות. חוץ מאהבה נראה לי. חוץ מרגש.
קיצור אשמח לשמוע תובנות מהצד ומנסיונכם!



שתמיד עלתה לו בחילה מהשירים האלה ותמיד שמע בעיקר לועזי ולא ירד לפשוטי העם 
