א. כל הבעיות הכי גדולות נגרמות בגלל חוסר תקשורת. מכיוון שלא מדברים. שלא משוחחים. נגיד, לדוגמא, האדם חושב שחבר שלו לא בא ליומולדת שלו כי הוא לא אוהב אותו מספיק ולא חשוב לו מספיק לבוא ליומולדת שלו, אבל האמת שהוא לא יכל להגיע והייתה לו סיבה ממש טובה, אבל מכיוון שהוא לא דיבר איתו ועדכן אותו שבגלל זה הוא לא בא, הוא לא הבין את זה ונוצרה טינה בליבו לחבירו.
עוד מצב, האדם חושב שזה שאדם עשה בפועל מעשה אקטיבי זה בגלל סיבות מסויימות, מכיוון שאותו אדם הוא ככה וככה, וזה מה שהביא אותו לעשות את המעשה הזה, ואז יש לו טינה כפולה בליבו על חבירו, גם על אותו מעשה וגם על זה שמלכתחילה הוא נמצא במצב הזה שגרם לו לעשות את המעשה הזה. אבל אם היה משוחח איתו היה מבין שלא בגלל זה עשה את המעשה הזה, ולכן הוא גם לא כמו שהוא חשב. איש נעלב מאשתו והיא נעלבה ממנו והיה ביניהם ויכוח, לא על משהו חשוב, אבל מכיוון שיש אגו לשני הצדדים והם כבר תפסו צד וצעקו, הם לא יחזרו בהם, ולכן צריך שאחד מהצדדים "יוותר" על האגו שלו ויגש וידבר עם הצד השני והם יבינו שהכל חרטא, עוד בעיה שהדיבור פוטר. (הדוגמא האחרונה אהרון הכהן היה עושה כך...).
זה במישור הפרטי, גם במישור הכללי, הפתרון לכל הבעיות והשיסועים ושנאת חינם שבגללה נחרב הבית השני ושעד עכשיו לא נבנה הבית בגלל זה, וכל דור שלא נבנה בימיו כאילו נחרב בימיו, זה הדיבור, השיחוח, ההבנה שאע"פ שיש בינינו מחלוקות, אנו צריכים בסוף להיות אוהבים, "את והב בסופה", בהתחלה כאויבים, ולבסוף כאוהבים, או כמו מה שנוהגים להגיד שרק אצל ישראלים אתה יכול לראות שני אנשים רבים אחד עם השני כאילו הם אויבים ולבסוף הם חברים ומתחבקים וכו'....
חשוב.
), ואם ישאר במקום יתקע. לכן חז"ל אמרו: שעמום מביא לידי חטא. כשאדם לא עסוק במשהו, כשליבו פנוי מן החוכמה (וזה מתקשר למה שאמרתי לגבי מחשבות....) אז יהיה מקום למזיקים להיכנס ותיכנס אליו רוח שטות ויחטא ל"ע, וצריך האדם תמיד למלא את עצמו ואת זמנו. אפשר שחלק מהזמן גם יהיה מנוחה, רק שיהיה מבוקר, ברגע שהאדם לא קובע לעצמו אז יצה"ר יכול כבר להתחיל לשחק עם האדם ולגרום לו לעשות דברים שהוא לא רוצה. כשאדם יוזם, כשאדם אומר: "אין הדבר תלוי אלא בי", זה מה שיוצר את השינויים ומקדם אותו הכי הרבה, וזה עיקר העבודה של האדם, כל השאר זה כבר קלי קלות, הקב"ה כבר ידאג לזה, העיקר זה ההשתדלות של האדם בכך שהוא מראה שהוא רוצה והוא יוזם ופותח פתח כפתחו של מחט. "התערותא דלתתא", זה הביטוי להשתוקקות של הנפש לקב"ה, ע"י שמנסה לשאוף למעלה להגיע לריבונו של עולם, לפעול במציאות לנסות לעשות רצונו, זה מה שמצופה ממנו וזה מה שאנחנו יכולים לעשות. כמובן, אם אדם יודע שילך לעבירה ומה שעושה עבירה, עדיף שלא יזום, שיקשיב ל"יצה"ר" שאומר לו לא ללכת ולנוח ולא לפעול, שלא לעשות ריצת רגליים להרע, אבל אם זה רק בגלל החשש, שיתקדם ויזום.
