קראתי לאחרונה את הספר 'באהבת עולם, דגן'. זה ספר זיכרון עלילתי שיצא לזכר דגן ורטמן. אפשר לקרוא עוד כאן, והקטע הזה מועתק משם:
"הסיפורים על דגן מותירים רושם חזק. החל מיכולת ההתמדה הבלתי אנושית כמעט בבית המדרש, כשדגן ישן לעיתים רק שעתיים בלילה על הסטנדר בבית המדרש, המשך בחייל שעושה גם את מטלות ניקוי השירותים בזריזות ובמרץ, ובסוף מפקד קשוח ודורש, שגם יודע לבדוק לחייליו את תכולת המקרר בבית ולמלא להם אותו, או לתרום להם סכומי עתק בלי ידיעתם. מעל לכל אלה הייתה ענווה מופלגת."
הסיפורים שם באמת מדהימים, ומעידים על אדם יוצא דופן מכל כך הרבה בחינות.
סיימתי לקרוא את הספר בסוג של תחושת החמצה.
הוא היה בן 31 כשנהרג.
בספר לא כתוב מילה על איזשהו צעד בכיוון של לנ"ו.
אין לי שום היכרות איתו\משפחתו\חבריו או משהו כזה, אבל סביר להניח שבגיל כזה הוא עבר איזושהי דרך. בספר מביאים קטעים שהוא כתב וכל מיני סיפורים שסיפרו עליו, ושום מילה על הרצון להתחתן ולהקים משפחה.
וזה הטריד אותי, כי הייתי מצפה שזה יתפוס נתח רציני מהעולם שהוא חי בו. מהדברים שהעסיקו אותו במחשבה או במעשה. ואין לזה שום ביטוי.
אני מבינה שיש מצב שמי שהוא יצא איתן לא סיפרו סיפורים ולכן זה לא נכנס לספר, אבל החברים\המשפחה עדיין יכלו לספר דברים או להביא מכתביו (שאולי לא התעסקו בזה, אבל קשה לי להאמין).
(באיזשהו מקום היה מנחם לראות הוכחה לכך שגם בגילאים המבוגרים יותר יש אנשים יר"ש עם מידות טובות וכו' שעדיין מחפשים...)
למה זה מטריד אותי?
כי זה נראה נושא שהעיסוק בו הוא סוג של טאבו. כאילו הפן הזה של חייו הוסתר מעיני הציבור (לא שהכל חייב להיות שקוף, אבל כל כך הרבה דברים אחרים כן היו, אז למה לא זה?).
גם בהרגשה של החברה ככלל, וגם של פרטים (כמה פעמים עלו פה שרשורים על זה שאנשים מתפדחים לראות מכרים במהלך דייט\מדוייטים לשעבר?). בסיפורים שאני שמעתי (בצורה פומבית) מרבנים ורבניות, אין סיפורי דייטים. לא לכולם זה הלך בקלות, אבל אני לא מרגישה שאנחנו שומעים את זה. סיפורי צדיקים נשמעים הרבה יותר על בעיות פוריות מאשר בעיות במציאת זוגיות...
האם אתם מרגישים טאבו כזה?
האם תרגישו בנוח לקרוא את הספר של אור אלון (נניח) בפומבי?
האם בחברה שאתם נמצאים בה אתם מרגישים בנוח לדבר על הרווקות?
האם החברה מסביבכם מתעניינת במצב הזוגי שלכם?
האם המצב כרגע אידיאלי, או שהייתם מעדיפים שישתנה לכיוון מסוים?
)
