אני בן 28
לא מצליח לבנות קשרים. אני סבבה ובנות כן מתרשמות ממני אבל אני לא מצליח לגרום לקשר להעמיק.
הסיבה לזה (וברור לי ב100 אחוז שזו הסיבה) היא אמא שלי.
היא מעולם לא ידעה להראות אהבה ותמיד נתנה לי תחושה שאני צריך לרצות אותה. תמיד הייתי שם בשבילה מבחינה נפשית ותמיד הגנתי עליה. השקעתי שעות על גבי שעות לשמוע את כל הפריקות שלה וגם לפייס בינה לבין אבא שלי, אחי או אחיותיי במקרים של מריבות ביניהם (ותחשבו איזה השקפת עולם על זוגיות נבנית אצלך כשההורים שלך רבים הרבה מאז שאתה צעיר וכמה צריך לעבוד כדי להתגבר על זה). בשנים האחרונות קלטתי בעוצמה עד כמה זה לא הדדי. עד כמה אמא שלי לא מבינה את הכאב שלי ויכולה גם לומר דברים ממש פוגעים. כאילו אין לה את החוש האמהי הפשוט שיש לכל אמא נורמלית.
אני לא אומר שהיא לא אוהבת אבל זה מאוד מורכב וזה גם לא משנה כי אני בכל מקרה לא אשנה אותה וניסיתי הרבה פעמים.
היה עוזר קצת לעזוב את הבית ולהתנתק רגשית אבל מכמה סיבות טכניות זה לא אפשרי ולכן כרגע אני בבעיה. הרבה לפני שחסרה לי אישה וזוגיות חסרה לי אמא אוהבת ואני פשוט לא מצליח להתגבר על זה. כל השיחות והדיבורים והטיפולים לא עוזרים כי מה שחסר לי זה להרגיש אהבה במקום נפשי בסיסי שמה שמדבר אליו זה רק מגע. כאילו נתקעתי בגיל היסודי ואני חוזר הביתה ורק רוצה שאמא תחבק אותי.
בדרך כלל התחושה הזאת מודחקת אבל בגלל טריגרים מסויימים היא מתעוררת.
אחד הטריגרים זה דייטים. כשאני נפגש עם בחורה שמוצאת חן בעיניי קשה לי להעמיק את הקשר, דבר שכולל מטבעו השקעה והתמסרות והקשבה וקבלת חסרונות, כי יש איזה קול בעומק הנפש שלי שמתעורר מתישהו ורואה את הבחורה כתחליף לאמא ולא כבת זוג פוטנציאלית עד כמה שזה נשמע מגוחך.
גם כשעבדתי על זה והתגברתי חלקית זה צף בשלב מאוחר יותר ואחרי חתונה מן הסתם זה יהיה הרבה יותר חזק.
אני לא בנאדם שמחפש רק לקבל אלא להיפך, אני אוהב לתת ולעזור אז זה לא שהבעיה גורמת לי להתנהלות לא תקינה בקשר. הבעיה היא בעיקר שזה משפיע על אופי הקשר.



שתמיד עלתה לו בחילה מהשירים האלה ותמיד שמע בעיקר לועזי ולא ירד לפשוטי העם 
