מסתכלת על התינוק הקטן שבין ידיי, ולפתע דמעות חונקות את גרוני.
עוד פלא קטן נכנס לחיי, שלא יזכה להכיר אותך.
אני מוצפת הכרת תודה ועצב.
כל כך חסרת לי בחגים כמו בכל שנה, כשעץ הרימון מתחיל לפרוח, משהו בי מתחיל לקמול.
זה אותו כאב מעומעם ומוכר שמלווה אותי תמיד, שמגביר את עוצמתו והופך נוכח יותר.
הבכי מתחיל להיאגר, נאסף למול הסחר שבניתי בתוכי, כדי שהדמעות לא יגלשו ממני ללא אזהרה.
מחכה לרגע שאוכל להתייחד איתך, לתת מילים לכאב, לתת לו לפרוץ את הסחר לכמה רגעים.
מרגישה כאילו עברו 20 שנה מאז התראינו, לא 5.
כמה עברתי מאז. איבדתי אמא, הפכתי לאמא.
אני כבר לא בדיוק הלולי שלך שאת זוכרת.
הפרידה ממה שרטה את נפשי בדרכים שלא הכרתי, אך גם חיזקה אותי ונטעה בי אומץ לחיות.
אומץ לחיות עם כוונה, עם משמעות. לא לבזבז משאבים מיותרים על אנשים או דברים שלא מעניינים אותי. העיקר והתפל התחדדו.
נסוגתי מעט, השתבללתי בקונכייתי. "אם לא היא אז אף אחת - יותר טוב כלום מכמעט", חוזר ומתנגן בראשי.
כשהלכת נוצר שבר גדול, נשמתי נבקעה לשניים וחלק ממנה פשוט אבד.
לאט לאט עם השנים הצלחתי למלא אותה מחדש בעזרת האנשים היקרים לי. לאחות את הקרעים. אך יש בה חלק שלא ירפא לעולם. חלק שכולו געגוע אלייך. והוא יישאר ככה תמיד.
לו רק יכולנו לחגוג היום יחד, הייתי המאושרת באדם.
במקום להדליק לך נרות על עוגה, אני מדליקה לך נר זיכרון, שיבער ליד תמונתך. 24 שעות בהן תהי קצת יותר נוכחת בביתנו, כפי שאת נוכחת בתוכי כל הזמן. היום אוכל לחלוק את הגעגוע אלייך עם הסובבים לי ולתת לו מקום. ילדתי הגדולה תחזור מהגן ותשאל מה פשר הנר, ואני אוכל לענות ולספר עלייך עוד קצת. היום לעצב שלי תהיה קצת חברה.
אוהבת אותך אמא שלי, מתגעגעת בלי סוף.
עוד פלא קטן נכנס לחיי, שלא יזכה להכיר אותך.
אני מוצפת הכרת תודה ועצב.
כל כך חסרת לי בחגים כמו בכל שנה, כשעץ הרימון מתחיל לפרוח, משהו בי מתחיל לקמול.
זה אותו כאב מעומעם ומוכר שמלווה אותי תמיד, שמגביר את עוצמתו והופך נוכח יותר.
הבכי מתחיל להיאגר, נאסף למול הסחר שבניתי בתוכי, כדי שהדמעות לא יגלשו ממני ללא אזהרה.
מחכה לרגע שאוכל להתייחד איתך, לתת מילים לכאב, לתת לו לפרוץ את הסחר לכמה רגעים.
מרגישה כאילו עברו 20 שנה מאז התראינו, לא 5.
כמה עברתי מאז. איבדתי אמא, הפכתי לאמא.
אני כבר לא בדיוק הלולי שלך שאת זוכרת.
הפרידה ממה שרטה את נפשי בדרכים שלא הכרתי, אך גם חיזקה אותי ונטעה בי אומץ לחיות.
אומץ לחיות עם כוונה, עם משמעות. לא לבזבז משאבים מיותרים על אנשים או דברים שלא מעניינים אותי. העיקר והתפל התחדדו.
נסוגתי מעט, השתבללתי בקונכייתי. "אם לא היא אז אף אחת - יותר טוב כלום מכמעט", חוזר ומתנגן בראשי.
כשהלכת נוצר שבר גדול, נשמתי נבקעה לשניים וחלק ממנה פשוט אבד.
לאט לאט עם השנים הצלחתי למלא אותה מחדש בעזרת האנשים היקרים לי. לאחות את הקרעים. אך יש בה חלק שלא ירפא לעולם. חלק שכולו געגוע אלייך. והוא יישאר ככה תמיד.
לו רק יכולנו לחגוג היום יחד, הייתי המאושרת באדם.
במקום להדליק לך נרות על עוגה, אני מדליקה לך נר זיכרון, שיבער ליד תמונתך. 24 שעות בהן תהי קצת יותר נוכחת בביתנו, כפי שאת נוכחת בתוכי כל הזמן. היום אוכל לחלוק את הגעגוע אלייך עם הסובבים לי ולתת לו מקום. ילדתי הגדולה תחזור מהגן ותשאל מה פשר הנר, ואני אוכל לענות ולספר עלייך עוד קצת. היום לעצב שלי תהיה קצת חברה.
אוהבת אותך אמא שלי, מתגעגעת בלי סוף.
