שמעולם לא התנסת בזה.
אז למה לבוא בגישה שאת יודעת מה טוב לאחרים להרגיש במקום שלא היית בו?
אפשר להוכיר טובה במיליון ואחת דרכים.
אפשר גם לבוא עם הילד למכון עצמו ואפשר שלא.
אבל להגיד: אני לא מבינה למה אחרות מרגישות ככה. הרי הן *אמורות* להרגיש אחרת.
זה קצת מתנשא ו/או מגיע מחוסר הבנה והכרת הנושא מקרוב.
אישית לא חוויתי מוות של אדם קרוב, אבל אני כן מלווה לא מעט משפחות שעוברות את זה ומנסה לעזור להם לחוות חוויה מחברת, מקרבת ומעצימה במקום חוויה של אובדן חושים.
אבל, לעולם לא אבוא לבן משפחה ואגיד לו: ככה אתה צריך להרגיש. כי זה פשוט לא נכון.
אין לי מושג מה הוא עובר, אין לי מושג מה הוא באמת מרגיש ומה הוא חושב לעצמו.
אולי הבן היה אמור לקחת את אכין לבדיקה שגרתית לפני שנה ובגלל שדחה את הביקור תפסו את הסרטן מאוחר ועכשיו אביו על ערש דווי בגללו? או הוא זה שהדביק את אביו בקורונה? אולי הוא זה שביטל את דברי הרופא כשהתעקש על בדיקות מסוימות ועכשיו התגלה הנושא מכל באיחור ניכר?
לכי תדעי איזה דרמות מתחוללות מאחורי הקלעים.
וזה עוד נגיעה קטנה מעולמם האמיתי של אנשים.
האדם הוא יצור מורכב. אפשר לדבר במילים גבוהות ולהגיד לאישה: מה לא פתור אצלך נפשית ומונע ממך להביא ילד לעולם?
או לבוא בגישה של תמיכה, עידוד. הפנמה שאנחנו לעולם לא נבין את מקומו של השני, גם כשנחווה התמודדות דומה לשלו.
(5 שנים אולי נשמע לך מעט אבל כשחברות שלך כבר שולחות ילדים לגן ואת בבית בלי אופק למשפחה משלך - זה שורף. גם אם זה רק 5 שנים שורפות...)
אין לי מושג מה מונע מנשים להביא ילדים לעולם. יש נשים ששינו כיוון בחיים ולאחר מיכן הצליחו להביא ילד ויש כאלה שלא.
על כל סיפור הצלחה יש אלפי אכזבות.
והן כואבות וקשות.
אצם העובדה שאת לא מתייחסת לקושי ורק מנסה למצוא פיתרון מראה שאת במקום אחר לגמרי.
להיות אמא זה X
תחשבי על כל אישה ואישה שקוראת את המילים הללו בדמעות: הן אף פעם לא חוו את התחושה הזאת! של 'להיות אמא'.
עכשיו, אחרי ילד אחד, אני מבינה מה זה להיות אמא. ואני מאמינה שאם ה' יזמן לי את האופציה לגדל ילד שלא אני ילדתי אני אוהב אותו לא פחות מאשר את אלה שילדתי.
אבל התחושה הזאת, הטבעית והמיוחדת, לא קיימת אצל אישה ללא ילדים!
אגב, מה תעשה אישה שלא אוהבת ילדים אבל רוצה אחד משלה?
היא גם אמורה להתמוגג ולאהוב ילדים של אחרים? לראות בהם תקווה ואושר?
אני לדוגמה לא מתחברת לילדים. לא אוהבת להתעסק איתם. גם במקצוע שלי מעדיפה להתרחק מהם ולהתעסק עם מבוגרים.
כמובן שאצל הילד שלי הסיפור הוא שונה לחלוטין. אני מאוהבת בו, מחוברת אליו ורוצה עוד כמוהו.
המחסור שיש לאישה ללא ילדים זה לא הילד עצמו. כי ילדים יש בשפע בכל מקום. באותה מידה את יכולה להציע לאישה מאותגרת ללכת לעבוד במעון או גן - הרי היא תוכל לאהוב שם הרבה יותר ילדים. להתעסק איתם כל היום ולראות אותם גדלים.
אז מה ההבדל?
ההבדל הוא שמים וארץ.
החור בלב הוא האהבה האין סופית, תחושת חיבור והקרבה, רצון להיות קרוב תמיד. לייצור הזה - ששאב ממך פיזית ונפשית כמויות של אנרגיה.
היכולת להקריב את כל מה שיש לנו עבור ילדינו - זו התחושה הבסיסית של כל הורה.
וזו תחושה שלא קיימת כאשר משחקים עם ילדים של אחרים. או רואים אותם ברחוב או בקליניקה של פיריון.
האהבה המיוחדת הזאת שיש לאמא בעיניים כלפי ילדיה - זה משהו שאי אפשר להשוות. וזה הדבר שמעולם לא היה חסר לך. כי קיבלת אותו כל כך מהר.
אישה מאותגרת לא חסר לה ילד, חסר לה ההורות. המשפחה.
להגיד לאישה כזאת: את זאת שמגבילה את עצמך. תחשבי טוב טוב איפה זה יכול להיות. אם רק תעשי X תקבלי ילד.
זה חסר אנושיות ורגש.
תאמיני לי, נשים עושות הכל כדי לחוות את התחושות שאת קיבלת במתנה.
להגיד לאישה: לא עשית מספיק. זה פשוט חוסר רגישות.
