​​​​​​​

במילים אחרות אתה אומר שלאישה אין זכות להחליט על עצמה ושאם היא תתגרה יותר מידי ביצר הגברי, שלא תתלונן אחר כך שאנסו אותה.

אז בוקר טוב - אישה יכולה לעשות מה שבא לה וללכת איך שבא לה בדיוק כמו כל גבר. לא אתה ולא שום גבר/אישה יגיד לאף אחד איך ללכת ומה לעשות. כל אחד אחראי על החיים שלו והבחירות שלו.

גם אם אישה תלך ערומה אין לאף אחד, אבל לאף אחד רשות לגעת בה! ואם היא נאנסה או הוטרדה מינית בגלל לבוש כזה או אחר - זה לא אשמתה!!!! זה אשמת החלאת אדם שאפילו הקללה הזו יותר מידי טובה לו כי בן אדם הוא לא. 

ומסר קטן לכל הנשים היקרות בעולם שהוטרדו מינית:

אתן לא אשמות בשום חוסר שליטה של בן אדם אחר. ולעולם אל תתנו לאף אחד להגיד לכן אחרת.

שגבר יכול ללכת ברחוב בלי חולצה ולאף אחד אין בעיה עם זה.

אף אחד לא היה פותח שרשור על זה. לרוב גברים הולכים הרבה יותר צנוע מנשים. 

איפה כתבתי שפתחת פוסט שמעודד אונס/רצח?

כתבתי שאני לא מופתעת שאשתך מאשימה אותך באלימות בפוסט שפתחת על זה. 

כבר בתגובה הראשונה שלך כתבתי שאני מסתייגת מהפסקה האחרונה שלך (שזה אומר במילים אחרות: לא מסכימה בעליל, שזה אומר - לא מסכימה כלל וכלל. פסקה = החלק האחרון בתגובה שלך). אז איך אתה לא יודע על מה אני מדברת?

ולא, לא רק העלת נתון. כתבת ואני מצטטת:

"זו ממש לא זכותה של אישה ללבוש (או לא ללבוש) מה שהיא רוצה במרחב הציבורי ולחשוב שאנו הגברים נחזק את כושר האיפוק והתגובה בדיוק כמו שאף אחת לא היתה מעזה לנופף עם בד אדום למול שור בזירה..."

והוכחה שלא רק אני הבנתי את הרמז שלך היא התגובה הראשונה לתגובה שלך "מה הכוונה? שכשאתה רואה מישהי לא צנועה אתה אונס אותה?"

ולמי שכל כך כואב לראות אחרים שחיים את החיים שלהם איך שהם רוצים אז כנראה שאצלם יש בעיה וזה יושב אצלם על נקודות ספציפיות.

ואם תקרא טוב טוב את התגובות (במיוחד שלך) תראה שאתה זה שתוקף אישית ויורד לפסים אישיים, קורא בשמות ונותן חוות דעת פסיכולוגיות רק בגלל שלא הסכמתי עם התגובה שלך. 

אז מי פה עם התגובות האלימות?! אתה.

תלמד לענות עניינית לתוכן הדיון ולא לקרוא בשמות לאנשים. גם אני יכלתי להגיב לך ישר עם כינויי גנאי. גם אני יודעת לקלל. מקווה שהפעם כתבתי מספיק ברור ולא תגיב לי בשטויות שכתבת עד עכשיו. 

וזה בסדר, מותר לך להתנצל בפני הנשים שאותן האשמת. לא צריך כל הזמן להתגונן. תלמד לומר 'סליחה לא התכוונתי' ותערוך את הפסקה האחרונה המזעזעת שלך.

כי מי שאומר את זה בעצם נותן הצדקה לאונס אם הוא רוצה או לא. 

את לא יכולה לומר לבוש = זימון הטרדה ואחר כך לומר "אבל שום דבר לא מצדיק אונס"..

זה לתת 2 מסרים סותרים ועובדה שכל האנסים משתמשים בתירוץ הזה. 

ואף אישה לא הולכת ערומה. דיי. ללכת עם מכנסיים זה לא להיות ערומה. ללכת עם חולצה ושרוולים קצרים זה לא להיות ערומה. מי קבע מה נכון ללבוש ומה לא? איפה הגבול? רק ביהדות ורק ליהודים ומוסלמים זה מפריע. בשום מקום אחר בעולם אין בכלל דיונים כאלה.. כפו אתכם לחשוב בצורה מסויימת ואתם פשוט עיוורים למציאות, בטוחים שרק אתם צודקים.

קראת מה הוא כתב לי לפני?

אני לא רואה אף אחד שאמר שהתגובה שלו מגעילה כשהוא יורד לפסים אישיים

מי שמדבר ככה לאחרים שלא יצפה שידברו אליו יפה.

מצידי שגם גברים ילכו איך שבא להם וזו זכותם.

אין לי כוח להתווכח אתכם על האידיאלוגיות שלכם, זכותכם לחשוב מה שאתם רוצים וללכת איך שאתם רוצים.
בינתיים המציאות מראה שאנשים מתלבשים איך שבא להם איפה שבא להם והם ימשיכו להתלבש איך שבא להם ואתם רק יכולים לצעוק ולהתעצבן מאחורי המקלדת.

אם הוא לא היה רומז שגבר לא חייב לשמור על איפוק שלא לאנוס מישהי לא צנועה כי זו אשמתה לא הייתי מגיבה בכלל לנושא הלבוש כנושא בפני עצמו. בינתיים האנשים ה"מאוזנים" האלה שמדברים כמוך גם מצדיקים אונס ברמז. שיקול דעת "מהמם".

ה"תלונות" שעליהם יצאתי נגד, אלו לא התלונות כלפי לבוש האישה. או הגבר. אני בכלל לא דנה אם מותר לבן אדם ללכת איך שהוא רוצה. אמרתי את דעתי ואתם  את דעתכם וזה בכלל לא הדיון.

הוא כתב "שלא יתלוננו אחר כך למה גבר לא מצליח לשלוט בעצמו". שזה אומר תלונות על אונס. 

אז או שאתה משווה בין תלונות לאונס לתלונות על לבוש (שאין בניהם קשר) או שלא הבנת אותי נכון.

אמרתי שאין שום הצדקה לאונס, בטח שלא בגלל לבוש.

אכן אמרתי את דעתי שכל אדם רשאי ללבוש ולחיות את החיים שלו כפי שהוא רוצה ואני עומדת מאחורי הדברים. אבל זו דעתי האישית, ולא הצדקתי לבוש מסויים בגלל אונס. הצדקתי לבוש מסויים כי זו דעתי האישית.

בבקשה תצטט אותי איפה אמרתי מה שאתה חושב.

אז התשובה היא לא. 

בגלל שיש תאונות נפסיק לנהוג? לא.

הרי כל העניין של הלבוש (בלי קשר לאונס. אלא לדיון עצמו איך ראוי להתלבש ואיך לא) זה דבר שקשור אך ורק ליהדות. ולאסלאם.

הרי מי קבע מה הנורמה? למה רק לדתיים יש בעיה עם זה? כי זו ההלכה.

באף מקום בעולם לא מתלוננים שאישה הולכת עם גופיה לצורך העניין.

רק בישראל. בשם הדת. (ואצל המוסלמים..)

אם לא היה צריך לשמור עיניים ואם לא היו חוקי צניעות, אף אחד לא היה מעלה בדעתו שיש עם זה בעיה.

אז כמו שאתם לא מעירים לבן אדם שהחליט לא להניח תפילין או לקיים מצוות סוכה, אל תעירו למי שהחליט להתלבש בתירוצים כאילו זו בעיה עולמית. לא, זו בעיה דתית. (ושוב, בלי קשר לאונס, רק לעניין דיון הלבוש והתגובות של "אני לא מבין איך אפשר ללכת ככה" וכו'.)

לעניין האונס שוב, אין מבחינתי קשר.. הרי גם נשים צנועות נאנסות. מגרה יותר מגרה פחות לא משחק אצלי תפקיד בהחלטה איך להתלבש. אני לא חיה על איך אחרים רואים אותי או מה ההלכה אומרת, אלא איך שנוח לי וכיף לי להתלבש ומי שיש לו בעיה שיתמודד, אין לי פתרונות קסם. סורי.

"כך אומנותו של יצר הרע, היום אומר לו עשה כך ולמחר אומר לו עשה כך, עד שאומר לו עבוד עבודה זרה". כך זה היה תמיד, בכל התקופות ובכל המגזרים.

זו עובדה

ברר שיש חרדיות פחות צנועות מדתיות

אבל הרוב המכריע צנוע יותר

לא כל דבר מגיע מהתנשאות

יש חולשות בכל מיגזר, ויש מצב שזו חולשה במיגזר הדתי, שאני מכירה מקרוב ממש.

יש מצוות אחרות שהדתיים יותר חזקים בהם מהחרדים.

כתבתי במפורש שיש ויש

ואת יודעת מה? באתי לכתוב משהו ארוך, 

בסוף החלטתי לא להוציא לעז על אף ציבור

הקב"ה מעדיף אחדות ואהבה ועין טובה בין בניו ובנותיו, יותר מכל חצאית ארוכה ופלאפון כשר.

יום טוב

וחצאית ארוכה, הם לא הדברים היחידים, אבל הם חלק ממכלול.. זו סתם היתה דוגמא

גרביים זה חלק מצניעות וכן סרטים וסדרות ופלאפון פרוץ..

שאנחנו לא אמורים לחזור להיות ערומים לעתיד לבוא. הבגדים יישארו. ככה זכור לי שקראתי בלא מעט מקומות, אך אני לא זוכר עכשיו כדי לצטט. 

הצניעות היא לא איזו הרגשה פנימית שהכל בסדר איתי זה מה שההלכה קובעת 

אם כל אחד יתחיל ל"הרגיש " כל מיני הרגשות זה בעיה

וזה לא קשור שכל אחד יתמקד בעצמו, זה עניין כללי. 

מאיפה את מביאה את זה שזה כן תלוי בהרגשות? מעניין אותי

יש לך מקור?

ממש לא נכנסתי למה אברך חושב או מה בא לו זה לא הנושא בכלל וודאי שכל אחד צריך לשמור על עצמו בלי קשר להלכות וכל אישה תשמור על עצמה בלי קשר

אבל צניעות בודאי שיש לה הלכות, זה כמו להגיד הלכות שבת אני עושה איך שבא לי לפי ההרגשה הפנימית שלי

הצניעות היא לא קודם כל הרגשה פנימית, אלא היא קודם כל מידה בנפש. וככל שהמידה הזאת שלמה יותר בנפש, כך היא גם תבוא לידי ביטוי בלבוש. 

החוסר צניעות של הדור הרבה פעמים מתבטא גם בחוסר במידת הצניעות. התרבות מעודדת הרבה מאוד החצנה, לא רק של הגוף, אלא גם של האישיות. כל אחד רוצה להראות את עצמו כמה שיותר. ואולי התרבות הזאת היא הגורמת לחוסר צניעות בלבוש. 

ואכן גם לגברים יכול להיות התמודדות עם נושאים של צניעות. אך אף פעם לא שמעתי מישהו שאומר על זה שזה בסדר. ואין תחרות מי יותר צנוע, אותו גבר או אותה אישה. מה זה משנה? שניהם לא בסדר. 

ואכן הייתה בעיה במצוות כיסוי ראש גם בדורות קודמים. כיסוי ראש זה חובה. אלא שכבר בדורות קודמים הייתה התרופפות בשמירה על המצווה הזאת, בעיקר במדינות אשכנז, בערך במאה חמישים שנים האחרונות. עד שזה הגיע לרמה שאולי סבתא שלך לא ידעה שיש חובה לשים. כפי שאפשר לראות בספרי הפוסקים של אותם דורות שמלינים על כך.

הסיבה שמתלבשות ככה זה כדי להרגיש יפות. וזה מרגיש יותר יפה כי זה מושך את העין. 

יש ירידה בצניעות אצל כולם.

החילוניות רק הולכות וחושפות יותר, עם בגדים יותר ויותר צמודים שמבליטים את הגוף. כל פעם אני מופתע מחדש לאיזה רמה זה מגיע. פעם יצא לי לשאול אישה חילונית שהולכת בצורה מאוד חשופה ובולטת (שהיום זה כבר כמעט נורמה אצלן). והיא ענתה לי שהיא רוצה שיסתכלו עליה, היא רוצה לבלוט, היא רוצה להרגיש יפה.

הדתיות זה מאוד מגוון, אך גם אני רואה את מה שכתבת. יש הרגשה של ירידה כללית. מכיר לא מעט שבעבר שמו כיסוי ראש מלא, ועכשיו הן עם חצי. וכאלה שהקפידו ללכת עם שרוול ארוך, ועכשיו הן עם קצר. ואורך החצאית בכלל התקצרה, היא הרבה הרבה מעל הברך, שכבר עדיף שישימו מכנסים ארוכות במקום. חולצה שלא מכסה עד הצוואר, ולפעמים חושפת בצורה מוגזמת. אבל לא כל הדתיות ככה, ברור שעדיין יש בנות שהולכות צנוע, ויש כאלה שהולכות יותר צנוע מחרדיות אפילו. בציבור הדתי יש בנות לכל אורך רצף הצניעות. אך יש הרגשה של ירידה כללית, והקצה הקצין יותר מידי בחוסר צניעות. 

חרדיות של היום זה לא חרדיות של פעם. הלבוש הרבה יותר בולט ומושך את העין, גם אם הוא עונה על הגדרים ההלכתיים היבשים. לא אומר האם זה טוב או לא, אך זה עדיין מראה על הרצון להבליט את המראה כדי להרגיש יפה. וזה יושב על אותו רצון, רק שהוא שומר על גבולות ההלכה. וזה גם ככה לפעמים אצל דתיות דוסיות שהולכות לפי ההלכה, אך שמות בגדים בולטים שמושכים את העין (וכיסויי ראש נוצצים שרואים ממרחק של קילומטרים). כמובן שיש גם חרדיות ודתיות שמתלבשות מאוד מאוד צנוע. אך הרצון להרגיש יפה ולהבליט את המראה, קיים אצל כולן.

גם יש ירידה במחויבות להלכה. לכן מרשות לעצמן ללכת אחר נטיית הלב, גם כשזה לא נכנס לגבולות ההלכה.

ומוזר מה שהפותחת כתבה בסוף - "שיעור תורני מפי אישה עם חצי כיסוי ראש ורבע חצאית". מוזר איך מישהי שמשדרת חוסר מחויבות להלכה, מעבירה שיעור תורה. בדרך כלל מי שמעביר שיעור תורה הם כאלה שקצת יותר צדיקים מרוב הציבור (רב, רבנית או הדוס של הבית כנסת...). אף פעם לא נתקלתי במצב הפוך. 

היא כתבה על דברים שאין אף אחד שיתיר.

כיסוי ראש זה חובה. אלא שכבר בדורות קודמים הייתה התרופפות בשמירה על המצווה הזאת, בעיקר במדינות אשכנז, בערך במאה חמישים שנה האחרונות.

זה שבדור של סבתא שלך לא הלכו עם כיסוי ראש, זה לא בגלל שזה היה מותר, אלא בגלל שכבר אז הייתה בעיה בנושא הזה. כפי שאפשר לראות בספרי הפוסקים של אותם דורות שמלינים על כך. בעיקר כאלה שהגיעו מאירופה, אבל לא רק. 

באמת מצער מאד שהדור שלנו נראה ככה

אבל בזרם המזרחי באמת רואים את זה יותר. אנמם רואים בכל המגזרים הידרדרות אבל יש כללים שנשמרים במגזרים אחרים וזה נושא מורכב מאד

גם אם יש צד טוב בתהליך במבט רחב, זה לא אומר שאי אפשר לבקר ולכאוב את הצדדים הפחות טובים. 

צניעות זה לא רק דבר חיצוני. החוסר צניעות של הדור הרבה פעמים מתבטא גם בחוסר במידת הצניעות. התרבות מעודדת הרבה מאוד החצנה, לא רק של הגוף, אלא גם של האישיות. כל אחד רוצה להראות את עצמו כמה שיותר. ואולי התרבות הזאת היא הגורמת לחוסר צניעות בלבוש. 

זה נושא שלם, שאצל אנשים גדולים ממני צריך לברר.

אבל אולי אפשר לומר:

יש מגמה של בעקבתא דמשיחא החוצפא יסגי וכו', הרבה תופעות קשות שלא היו לפני כן.

ומצד שני, יש עליית הדורות. נשמות גדולות יותר, רוצות יותר קדושה. לא מסתפקות בקומה הרוחנית שהספיקה לדורות הקודמים. מתוך ההתמודדויות וכדי להתמודד איתן, צריך להצמיח כוחות קדושה גדולים יותר.

שני תהליכים מקבילים.

וממילא -שגם מי שבעבר לא הלכה בכלל הולכת בו.


כמו"כ, יש יותר מודעות לגבולות ההלכה, ולכן יש בנות דוסיות שהולוכת יותר קרבו לגבולות ההלכה מאשר להחמרות. זה ממילא גורם למי שמסתכל עליהן ללכת מעט פחות מזה, כדי "להרגיש בסדר". בעבר האופנה של הדוסיות היתה מחמירה יותר, וממילא שמי שלא היתה כדי להרגיש בסדר עם עצמה היתה צריכה ללכת לפי עיקר הדין.

וכמובן, זה משתנה ממקום למקום -יש מי שנחלש ומי שהתחזק וכד' בכל מקום, והבחירה היא על מה להסתכל. אני משתדל להסתכל על המתחזקים מאשר על הלהיפך, וזה גם עוזר לעלות בהקפדה.

א. העזרה של בעלך לאדם בודד

ב. חוסר בגבולות בעזרה

ג. חוסר בתקשורת בינך ובין בעלך ותחושה שהוא לא רואה אותך ואת הצרכים שלך, או אולי לא נפל לו האסימון שהוא בזוגיות וצריך לשנות פאזה

ד. מעורבות גבוהה של המשפחה שלך ושלו

אתחיל מההתחלה.

בעלך עוזר לאדם בודד, זה מאוד יפה. הוא עושה איתו חסד.

גם אמא שלך עשתה חסד דומה וזה מקסים. חיובי, ומעיד על נפש טובה.

הבעיה מתחילה במינונים... כאשר זה נמשך המון שעות, חוזר הביתה בשעות לא שעות, מצפה גם ממך להיות שותפה למרות שזה לא מתאים לך, זה כבר הופך להיות עוול ולא חסד.

כי זה חסד על חשבונך וגם חוסר הגבולות הזה מטריד, גם אצל בעלך כלפי עצמו זה ברמה חריגה ומשהו בקשר הזה מאוד מוזר.

ברור לי שאת מנסה להסביר לו את זה והוא לא מבין.

השאלה היא מה יש לכם בזוגיות מעבר לדינמיקה הזו, האם יש לכם מכנה משותף? שיחות? מחוות הדדיות?

למשל, האם את חושבת מה יפנק אותו ומה חשוב לו?

האם את מרגישה שאכפת לו ממך?

האם אתם יוצאים מדי פעם, מפטפטים, מתחבקים וכל מה שמעבר?

ומה היה לפני החתונה, היה לו את הקשר עם האיש הזה?

האם דיברת איתו על זה פעם בנחת או רק בעצבים או רק דרך קרובי משפחה?

תקשורת זוגית אמיתית לא אמורה לעבור דרך חמותך או האחיות שלך או שלו, אם הוא מדבר עם אמא שלו על להתגרש ממך וגם את פונה אליה ככתובת "קחי אותו תחנכי אותו" שניכם צריכים לעשות איזה סוויצ' בראש.

להפנים שהקשר הזה הוא אך ורק שלכם ולא קשור לסביבה, אתם שני אנשים בוגרים שנחליטו להתחתן וזה שלכם.

שימי גבול מאוד ברור מה את מוכנה ולא מוכנה לעשות בשותפות שלך במצווה הגדולה שבעלך עושה.

למשל - שיעזור לו רק בשעות שהוא לא בעבודה ואת כן בעבודה (אם יש כאלה). או רק יום בשבוע. או רק לבשל לו אבל לא להסתובב איתו. וכו'.

מה שמתאים לך, מתוך ראיית הטוב.

יכול להיות שכמה מפגשים בודדים עם יועצ/ת זוגי/ת יעשו לכם טוב ויאפשרו לכם לדבר על זה בנחת כי נשמע שמשהו בתקשורת ביניכם לא 100%, לפחות ממה שאת כותבת.

מהניסיון שלי זה ממש יכול לעזור להציל את הנישואים.

בהצלחה יקרה!

מציע לנסות ללכת ביחד לטיפול זוגי ופשוט להעזר במטפל/ת לתקשר. תשמעי איך בעלך רואה את הדברים ואת חלוקת המשימות, הוא ישמע אותך ותראו ביחד איך מסדרים את החיים עם פרופורציות.

לוקח כסף על הבישול כי... חשמל ומים?

אלה שני הרכיבים הכי זולים בבישול.

החלקים העיקריים זה זמן עבודה וחומרי גלם. 

או שהוא מצא חבר שהוא נהנה איתו והוא יכול להתנהג כמו רווק

או ללכת למחוזות רחוקים יותר כמו קשר של ניצול.

הקשר עם המשפחה שלך לא רלוונטי למקרה הספציפי אבל רלוונטי לתקשורת ביניכם, גם איתך אין תקשורת?

לחזור כל הזמן ב3-4 זה לא תקין.

שיש כל מיני מורכבויות,

מה שלי בלט זה שאת מדברת עם הרבה אנשים אבל ביניכם שיח כן וקרוב שראוי לבני זוג.

ממליצה לך מאד לא להסתפק בעצה של המקובל, כבודו במקומו מונח. (גם כי יש כל מיני שרלטנים,

וגם כי לא מבינה איך המידע הזה מקדם את המצב)

אלא ללכת לקבל עזרה אמיתית: ללכת יחד שניכם לטיפול זוגי, או לחילופין אם זה לא מצליח ללכת בעצמך לטיפול ולקבל מענה מה לעשות ואיך.

קורה שיש מצבים מורכבים או קשרים בתקשורת.

יש דברים בסיפור שתיארת שיכולים להתפרש בכל מיני אופנים.

בשורה התחתונה לא ניתן להבין דרך הודעה את המצב לאשורו, וודאי שכדאי לנסות לתקן מה שאפשר

(בזוגיות או אצל כל אחד מכם בפני עצמו, זה אף פעם לא רק "הצד השני").

מאחלת לכם שתמצאו שליחים טובים.

ברור שהוא אמור להפנות אותו אלייך

ובפרט כשאת בהריון

תעצרי אותו לשיחה

ותגיד לו שאת רוצה שהוא יהיה איתך.

בצורה ברורה.

אולי אפילו כדאי לדבר עם רב סביר

לא מקובל וכאלה

רב הלכתי, רב שכונה או מי שיכול להשפיע

ולא לדפדף את המקרה

כי ברור שהסדר עדיפויות הנכון

הוא להיות עם האשה שלו, ובפרט כשהיא בהריון.

זו טעות שיכולה לקרות להרבה, ובפרט כשמגיע אדם

מבוגר, אולי אפילו חולה, ומצווה ענקית לעזור לו.

 הכל טוב ואושר לעזור לבן אדם,

ולהאכיל אותו זה מצוה רצינית וטוב שעשית

לפעמים האנשים האלה סבירים

יודעים לא להפריע.

ולפעמים הם חסרי גבולות וטקט או לא מודעים לנזק שהם גורמים, כי נותנים להם את התחושה שבכיף והכל סבבה.

ואולי זה מה שהולך מרגיש שזה דיי בכיף מבחינתי

תפקידך להבהיר לבעלך, שאת מעוניינת ביחס שלו עכשיו, ושיתעדף אותך ביחס ובזמן.

אפשר לעזור לו, אבל מהצד כזה בלי לתת לו

נתח מהזמן, שישים לב.

בכולן את כותבת שאת לא יודעת מה לעשות, את רוצה להתגרש. עוד לפני שהתחתנת איתו! ורגע אחרי החתונה! ושנה אחרי, ושנה וחצי אחרי!

למה את עדיין איתו בכלל? אני שואלת באמת, זה לא שאלה רטורית. לא מכירה אותך.

את יודעת מה את רוצה בחיים? זה נכון הילד וכו'... אבל עדיף ילד שגדל עם הורים שטוב להם בנפרד מאשר ילד שנמצא בבית אחד מפורק ורואה ריבים ותסכולים כל הזמן, ואמא שלא פנויה אליו רגשית כי היא מתעסקת בזה שלא טוב לה בזוגיות.

תעצרי שנייה את הכול. תחשבי על עצמך- טוב לך עכשיו? יהיה לך טוב בשנה הבאה ובעוד כמה שנים? מה יעשה לך טוב? מה את יכולה לעשות שיעשה לך טוב? לא לצפות שאחרים יעשו דברים שאולי ישפיעו עלייך. תשני דברים בעצמך.

הטקסט מדגיש את רעיון “נר איש וביתו”: חנוכה הוא זמן לחזור לבסיס הזוגי – איש ואשתו, פנימה אל הבית והקשר. מתוך חיזוק השלום, הקרבה והתקשורת בבית, ניתן להשפיע גם החוצה. הוא קורא לראות את בן/בת הזוג במבט על, מתוך הכרה בטוהר הנשמה והכוונות, גם כשיש פגיעה או משבר, ולזכור שדווקא הקושי הוא הזדמנות לצמיחה, תיקון והעמקת האהבה.

עוד מודגשת החשיבות של בלעדיות, נאמנות והשקעה רגשית בקשר הזוגי: לראות חיים רק עם בן/בת הזוג, להשקיע בהם את כל הטוב, החיבה, העזרה והשמחה, ולא לפזר את הכוחות החוצה. אהבה זוגית מתוקנת מביאה טוב לשני בני הזוג, לילדים, ולעולם כולו – והיא האור האמיתי שנדליק, במיוחד בימי חנוכה.

(GPT)

אז מן הסתם הם יצחקו, ידברו, יקשקשו... 

אם הוא לא לומד הוראה והוא לא מתכוון לעבוד בישיבה,

אז זה לא כל-כך שונה מאינספור פגישות שיהיו לו גם בעבודה.

(אני יודע שלא עניתי לשאלה שלך, רק הרחבתי אותה...)

אין נכון או לא נכון.

לאחת זה יפריע-וזה בסדר.

ולאחרת זה לא יפריע-וגם זה בסדר.

אבל אם זה מפריע לך,פשוט תגידי לו.

תשתפי אותו בתחושות שלך.

אצלה בבית או במקום ציבורי, כמו בספריה?

זה  טבעי שדברים כאלה מעוררים מחשבות ורגשות, במיוחד כשאתם זוג טרי והקשר עוד בבנייה והתגבשות. זה ממש לא משהו לחוש עליו אשמה או לחשוב שאת "מגזימה".

אבל כיוון שההקשר הוא נטו לימודים ולא בילוי חברתי נניח של קולגות מהעבודה ,  לצורך השלמת חומר חיוני שהוא הפסיד עקב המילואים – זוהי מטרה פרקטית, ברורה ומקצועית. זה לא "בילוי" או "יציאה".

אם הם אכן ישבו בספריה - זו התנהלות שגרתית ונורמלית של חבורות סטודנטים.  

אם בפעם הזו נפגשו בבית שלה, לגיטימי לבקש שלהבא ישבו במקום ציבורי  

יש הרבה חברויות בלימודים ובעבודה שלא מתפתחות למקומות שהפנטזיות של כבודו הולכיהם אליהם.

זה לא הופך את זה לטוב או לרע, אלא בעיקר שצריך לדעת לשים דברים בפרופורציות ולהבא להציב גבולות (נניח, שבפעם הבאה ייפגשו אצלכם בבית, או שייפגש עם אחר/ת).

מחשבה פסימית מיידית או תגובה קיצונית יכולים להזיק מאוד, בין אם החשש מוצדק ובין אם לא.

השאלה אם יש לו ברירה.

אבל כמה נקודות ציון

א האם יש איסור ייחוד. אם כן אז זה פשוט אסור .

ב האם חד פעמי/ פעמים בודדות/ סדרה של שיעורים

ג האם יש רעשי רקע שיגבירו צניעות או שיגבירו קלות דעת

ד מה הסגנון של הסטודנטית המדוברת

הצלחה רבה 

לק"י

לא קשור לאם סומכים על בן הזוג או לא.

ובעיני, אם לך זה מפריע, הכי לגיטימי שתבקשי ממנו ללמוד עם גבר.

אולי לא הייתי באה בדרישה, אלא מבקשת ומקווה שייענה לי.

עדיף ללמוד בזום ביחד ולא פיזית ועוד יותר עדיף ללמוד עם גבר..

זה די פשוט ובסיסי

שיפריע לך

כדאי לשתף בזה❤️

אפשר להזמין ללמוד אצלכם אם אין אופציה טובה יותר עם מי להשלים..  או שילמדו בזום.

יחד עם זאת, ראוי לסמוך עליו

ואם ממש קשה (לאו דווקא קשה לסמוך אלא קשה הסיטואציה)

אפשר להזמין אותה ללמוד אצלכם

שצריל זהירות גדולה ב"לתת עצות" שחלילה לא יפגע בצורה כלשהי בשלום והאהבה בין איש לאישתו.

אז כל המטרה היא רק לתיקון ולכוונה טובה.

גמו שכתבו זה חייב להיות ברור שהגבולות ההלכתיים חייבים להישאר אחרת אין לזה שום היצר בלי קשר לנישואין בכלל.

והדבר השני והקריטי זו לא הנהגה טובה אני מאמין שהוא עושה את זה בתום לב וגם אותה סטודנטית שעוזרת לו.

אבל זה לא מומלץ כלל וכלל גם כשאין  שום ייחוד ומבחינת הלכתית יבשה הכל נעשה לפי ההלכה.

מהסיבה שזה יוצר קירבה בטח אם משובר במשהו של כמה פעמים.אי אפשר להיות לא אנושיים אי אפשר לשבת עם אדם ולא קצת לצחוק איתו להביע נחמדות וזה לא דבר רע אבל בהקשר הזה זה עלול חלילה להגיע למקומות שליילים ואיני מדבר מדמיונות אלא מסיםורים ששמעתי ומתלמידי חכמים מאוד מתונים ומחוברים לחיים שגם הם אומרים את הדברים הללו.

זה מעבר להרגשה האישית זו הנהגה לא נכונה...

העולם היום הפך להיות מכיל וכל דבר כמו מה שכתבתי נשמע שמפגש בים איש לאישה הוא מלא ביצרים ותאוות.

אבל זו בכלל לא הכוונה שלי.

אנחנו בני אדם בריאים עם רגשות וכל פגישה מסוג כזו היא סוג של חוויה וחוויה היא דבר מקרב.

וזה לא משנה עבודה לימודעם וכד' צריל שיהיו גבולות ברורים

בסגנון הדיבור והתוכן.גם במקום של עבודה זה לא דבר נכון שאיש או אישה ידברו על אה ועל דא או יצחקו אחד עם השני...

זו האמת וזו דרכה של תורה

ברור לי שהרבה מאיתנו לא עושים את זה ממקום רע פשוט העולם הפך להיות מכיל כביכול ונותן לגיטמציה לערבוב הזה.

*אני ממש לא חושב שצריך שלא יהיה שום מפגש בין נשים לגברים.

אבל אני כן מתנגד שבתוך המפגשים האלו יכנסו ערכים,אמונות,תחביבים, חווית וכד' בין גברים לנשים(אא"כ המטרה שלהם להכיר ולהתחתן).

ודרך אגב אני בטוח שהוא ממש צדיק וטוב וממש אוהב את אשתו ובכלל לא חושב על הנ"ל.

אבל כמו שכתבתי זה לא דבר טוב ונכון.

ככל שהעיקרון הדתי חזק בבית אז זה פחות אופציה, ונשארים עם ה"פיתו בסלו", כלומר יודעים שיגיע ליל הטבילה וזה נשמר עד אז.

לכן השאלה היא כמה ההלכה נוכחת אצלכם בשאיפה הזוגית.

ברור שכל זה לא מזילזול בדחפים וברצונות הטבעיים שזה דבר משמח בפני עצמו וטוב מאד שקיים אצלכם.

שלישית - ללמוד ביחד, לחזור ביחד על ההלכות הללו, שהן חדשות לכם ואולי לא מספיק במודעות ובכלל - ללמוד משהו ביחד מחזק את היחס המשותף שלכם לתורה.

בהצלחה רבה וברכה גדולה בביתכם

אתם רוצים קשר טוב ומגע וחיבה, וזה מדהים.

מה שצריך לשים לב, זה לשני דברים שפחות קל לראות מהמקום שלכם:

1. ככל שיש יותר מגע אסור ונקיפות מצפון, אתם תחוו את המגע כמשהו שמוביל לתחושות אשם, או שצד א מעיר לצד ב ומנסה למנוע אותו מהחטא. התוצאה היא כמובן בעייתית (ואפילו הרסנית, בטווח הארוך).

2. ככל שיש יותר שמירה, ככה ימי הטהרה הרבה יותר מרגשים ועוצמתיים. שוב, זה מתחיל בקטן אבל ככל שחולף הזמן זה מקבע את ליל הטבילה ובכלל את תקופת הטהרה כזמן של קשר מאוד מרגש ועוצמתי.

עצה פשוטה שלי: זמן הנדה הוא הזמן העי חשוב באמת לבניית הזוגיות, ואם מנהלים אותו נכון, מרוויחים בגדול. תקופת הטהרה, בעיקר כזוג צעיר, גולשת כמעט במישרין למגע וחיבור פיזי וזה מדהים. אבל אם מנהלים נכון את זמן הנדה, בונים את הרובד של קשר בשיחה משותפת, דיבור וסיפור על עצמי. זה מאוד מאוד חשוב, כי תוך כמה שנים שני התחומים האלה יהיו פחות לחוצים לכם, וככל ששניהם ייבנו טוב (מגע נעים מתוך קרבה ולא מתוך תחושות אשם, לצד שיחה נעימה ומקרבת) - צלחתם את החלק הכי בסיסי בזוגיות, ואתם במועדון הטוב של אלו שבונים את עצמם.

כדי ליישם את זה, תפנימו ביחד כמה חשוב גם זמן בלי מגע פיזי ואיך כדאי לנהל אותו בחכמה. תחשבו להעמיס על ימי הנדה שלכם מפגשים של שיח וקרבה שמצד שני לא מאפשרים ככ מגע. יותר יציאות בערב להליכה משותפת, לרכז אז נסיעות להורים ולאירועים וכדו'.

אני חושב שאתם נמצאים בשלב מרגש ויש לכם את הכלים לפתח זוגיות מהממת. מכיר הרבה אנשים שהיו שמחים לחזור לתקופה הזו ולעשות את זה שוב, בצורה נבונה ובונה.

מלא הצלחה יקרים!

ומזל טוב 🍷

פתרונות טכניים כבר כתבו לפניי טוב ממני.

קודם כל הכל תקין אצלכם ואתם לגמרי נורמליים ומצויינים ברוך השם.
זו מתנה וברכה גדולה, המשיכה הבלתי ניתנת למעצור הזו...
מבחינת עזרה טכנית- צעדי תינוק.
כל פעם להחליט על משהו קטן, לא ישר הכל או כלום כי זה קשה.
כל פעם שאתם מצליחים לשמור על הריחוק- לשמוח בזה.

אולי לעזור לעצמכם, לא להיות יחד המון זמן במצב של קרבה,
לצאת יחד למקומות ציבוריים אולי אפילו ליד אנשים אם ממש ממש קשה,
וכמובן להתפלל על זה להשם...
לשים לעצכם גבולוצ קטנים יותר- מה אתם בטוח לא עושים. צעדים קטנים. זה לא המקום לפרט אם באלך בפרטי בשמחה רבה...

מרגש לשמוע את זה,באמת.. מתיקות
 

הפעמים הראשונות היו לנו סיוט ממש

אבל באמת מפעם לפעם זה נהיה יותר טוב ב"ה

ושנה-שנה וחצי אחרי החתונה זה היה לנו הבדל של שמיים וארץ מהחודשים הראשונים...

שולחת חיבוק, בע"ה שה' ישלח לכם כוחות לניסיון הזה, ואם זה מעודד- בע"ה זה ילך וישתפר...;)

ברור שקשה מאד מאד. ברוווור.

אבל זה עניין של החלטה, שרק אתם יכולים לקבל לעצמכם. יחד.

מה שהקל עלינו זה לצאת מהבית יחד כמה שיותר. 

שאין הכוונה שכל היום תשהו בחברת אנשים, כמו להתארח הרבה אצל ההורים וכדו. זה יהרוס לכם את הכיף של הביחד.

אני הייתי ממליץ לטייל ברחוב או בקניון וכדו, שיש אנשים אז המגע תמיד עדין (או לא קיים - עניין של הנורמות שלכם), או לנסוע למקומות ואירועים אבל יש לכם את הביחד של הדרך לשם ברכב וכדו.

מאוד חשוב להתרגל להנות מלשבת לפטפט ולספר על עצמינו ולשתף ביחד, בלי אנשים נוספים ובלי יותר מדי מגע. זה הרגל מאוד כדאי להמשך הזוגיות (יש גם רובד של להעמיק את השיח המשותף, אבל זה לא נשאל כאן ולא כאן המקום לדבר על זה).

באמת יכול להועיל חלק מהזמן לצאת מהבית, מסכים שזו עצה טובה לחלק מהזמן או אפילו להרבה זמן, למי שבאמת לא מסוגל.

אבל, חשוב מאוד באופן כללי לשלוט בעצמנו וחשוב באופן ספציפי שתהיה זוגיות עמוקה ואוהבת גם בלי המגע. לא אומר בהכרח שהייתי מנדב לזה בלי שהתרה חייבה, אבל אחרי שיש את המצווה והאיסור - כדאי לקחת זאת כהזדמנות להעמקה.

הזדמנות לברר שהקשר שלנו הוא קודם כל קשר של נשמות, מתוך כך קשר של אנשים שיש להם ערכים משותפים ועולם ידע משמעותי ועשיר. מתוך כל הקומות הללו ועל גביהן מגיעה, בזמנים המתאימים, גם הקומה החשובה של המגע- שהיא מאוד מיוחד ונעימה ומביאה את היחד שלנו לקומות מדהימות. אבל היחד קיים הרבה לפני המגע.

כמדומני שאצלינו כזוג צעיר (אי אז...), הרבה מהשיחות הארוכות שביססו את היחד התודעתי שלנו - היו דווקא בשבתות שהיינו לבד בבית ואסורים.

ובמהות שמירת התורה והמצוות כולה.

ובפן הפרקטי, אכן מנסים קודם כל להיות בזה *יחד* מתוך הבנה שזה מה שאנו בוחרים וכי זה מה שחשוב לנו,

ומתוך החיזוק הזה כל אחד לעצמו וגם לשני/ה לעשות בפועל דברים שיעזרו - כגון דיני ההרחקות שבאים בדיוק כדי לשים את הגדרות הללו.

כתבו עוד על הפן הפרקטי ומצטרפת לכל דברי החוכמה שנאמרו כאן,

ורוצה גם להוסיף על הפן הרעיוני וההבנתי של הדברים בהרחבה:

בהחלט הזמנים השונים במעגלי החיים (כדוגמת הזמן שאסורים) מזמנים לנו הזדמנות מופלאה ללמוד ולהעמיק בכך יחד, ולגדול בתור הזוג שאנחנו לעוד ועוד רבדים עמוקים.

זו ממש עבודת חיים. 

בהחלט אפשרות של עבודה על רמת קירבה נפשית-רגשית בעוצמה גבוהה בזמנים אלו יכולה לתרום,

גם התכנסות והתמקדות אישית חשובים בפני עצמם

ולשניהם יש מקום, הכל תלוי באיזון העדין והנכון לכם כיחידים וכזוג.

ויש גם נקודה שחוזרת על עצמה הרבה פעמים בתקופה הזו, שהיא נקודת הרגשת הבדידות בזמנים אלו שאסורים. כתבתי עליה בהרחבה בעבר ומצרפת את הדברים גם כאן:

לפעמים עולה אצל האישה, ואולי גם אצל האיש, מן תחושה של "בדידות" כאשר אסורים.

וזו אכן נקודה מאוד עמוקה שלדעתי יושבת איפשהו שם-בנבכי הנפש של הרבה מאוד נשים (וגם גברים) בזמן שאסורים.

וזה ממש לא סתם.

הרי יש שפה שלמה של אהבה (בין היתר, יש 8 שפות של אהבה) שהיא שפת המגע -

שבעצם מי ש"מדבר" בה - אומר ע"י כל סוג של מגע - חיבוק, נשיקה, ליטוף, יחסי אישות וכו' - אומר ע"י כך "אני אוהב/ת אותך"

וגם מרגיש אהוב/ה ע"י מגע שנותנים לו/לה.

עכשיו,

בתקופה שאסורים,

ועוד אחרי החיבור הגדול שהיה שמותרים,

ועוד אחרי הרבה זמן שהייתם מותרים -

פתאום נלקחה מכם השפה הזו!

משניכם!

אז גם בעלך - זה קשה לו

כי הוא אוהב אותך

ורוצה להגיד את זה

להגיד את זה גם במגע

והוא לא יכול!!!

ואת, אוהבת אותו כל כך

ורוצה להיות קרובה אליו

אבל לא יכולה לומר לו זאת בשפת המגע!

ואז מה קורה?

למי שממש קשה, כי הוא ממש "ספץ'"- ממש מדבר חזק ורהוט בשפה הזו של האהבה - הוא לגמרי מרגיש כמו נכה חלילה שלקחו לו את הקביים והוא לא יכול ללכת... כאילו איבר ממשי מתוכו חסר...

ואז מתוך קושי הוא ממש מרגיש חסר אונים!

ומהחוסר אונים הזה באמת לפעמים נוצר ריחוק גם ברגש/בנפש -

*כי* כל כך אוהבים

*כי* כל כך קשה בלי המגע

ולעיתים אפילו מעדיפים "להתרחק" לגמרי כדי שלא יהיה קשה מדי עד בלתי אפשרי

וגם כדי לא ליפול.

 השורש החיובי של זה כמובן מראה עד כמה אהבה ענקית וקירבה ענקית *כן* יש ביניכם!

שעד כדי כך אתם מפחדים לא ליפול מרוב שהתשוקה והאהבה ביניכם חזקה!

שעד כדי כך אתם מרגישים חסרי אונים בלי יכולת המגע הזו

שעד כדי כך לפעמים הנפש ומנגנוני ההגנה מעדיפים להתרחק כי פשוט לא יכולים ככה בלי המגע!

אם מבינים את השורש של זה,

את המקום ממנו הכל קורה -

זה מאוד יכול להרגיע את הנפש.

כי דווקא כאשר אסורים יכול לעלות רצון יותר חזק לקירבה נפשית ומילולית

אך לעיתים מרגישים, כמו שפירטתי קודם, בדיוק להיפך

ואז התסכול גדול שבעתיים

גם אין שפת המגע

וגם אין את שפת המילים

אז כאילו מה? אז מה כן יש?

מה? כל מה שאנחנו זה רק מגע?

מה, למה אנחנו כ"כ רחוקים?

מה, הוא כבר לא אוהב אותי?

מה, הוא רק רוצה אותי כשמותר לגעת? ואני אותו?

מה יש לנו?!

אז על כל השאלות האלה לענות - ממש ממש לא!

יש ביניכם קשר שלם!

אהבה שלמה ואמיתית

אתם פשוט אנושיים!

פשוט לקחו לכם שפה! קביים, איבר, פה, יכולת התבטאות!

והריחוק הוא לא אמיתי אלא רק כמו מסכה לתסכול וחוסר האונים שהנפש מרגישה *כי* היא רוצה להיות כל כך קרובה!

עכשיו זה חשוב חשוב חשוב

אני כותבת את זה לך, לעצמי, לכולן

וכ"כ למה?

כי דווקא בימים האלו,

הימים שאיש ואישתו אסורים,

הם ימים שחלילה "מועדים לפורענות".

הכוונה שחלילה חלילה בגלל אותה הרגשה בנפש

אותו איש

או אותה אישה

יכולים "להאמין" ו"ללכת שבי" אחרי הרגש המתעתע והשקרי הזה של ה"ריחוק" לכאורה

ולחשוב שהאישה שלהם/האיש שלהן רחוק מהם

ואז זה כר פורה לחלילה ריחוק אמיתי

ע"י קשרים אסורים ל"ע

או מריבות

ויכוחים

צעקות

חוסר הבנה

רצון למלא את ה"חלל" הזה בהתכתבויות או דיבור עם גבר אחר חלילה,

או לצחוק ממישהו אחר חלילה,

או כל דבר שמכניס גורם זר בקשר המקודש בינינו

וכל דבר שהוא לא מקרב בינינו אלא מרחיק

כיוון שאין ואקום בעולם.

איפה שלא נכניס את הטוב - ישר יש בור פעור לרע.

וישר צריך למלא אותו!

כמו שכתוב בתורה "הבור ריק"

ומפרש רש"י מים אין בו

אבל נחשים ועקרבים יש בו!

ז"א, אם אין את הקירבה

אז חלילה הפוטנציאל לרע ולריחוק עוד יותר גדול!

וצריך להיזהר שבעתיים!

צריך ל"סור מרע" שבעתיים!

ואז "לעשות טוב" שבעתיים

לא לדבר עם מישהו שאסור (תמיד כמובן!)

לא לריב מריבות מכוערות

להמשיך להבין אחד את השני

כן להסתכל בעיניים (אם מתאים לכם, אני חושבת שזה חשוב)

כן לצאת יחד דווקא כשאסורים לבילוי רק בלי מגע

כן ליצור זמן ומרחב לזוגיות - זמן, פניות ומקום לזוגיות,

כן לדבר על הדברים

כן לומר במילים "אני אוהבת אותך"

או בפתקים

או מחוות

או חיוך

כן להתמלא במה שכן יש

במה שכן היה

להיזכר בזה

לזכור את זה

להפנים את זה

להסניף את זה עמוק לתוכנו

ובשאר הזמן?

בשאר הזמן להבין את המקום בנפש של זה.

ולשחרר.

להרפות.

ככה זה.

אי אפשר תמיד מושלם.

אז להכניס גם דברים טובים *אחרים* אבל שיהיו *טובים*

זמן למרחב *האישי* של כל אחת ואחד מאיתנו

זמן יותר לפיתוח תחביבים

זמן יותר ליציאות עם אחות/חברה/אמא/אחר

זמן יותר לפתח דברים בעצמך ובעולם האישי שלי ולהשקיע בזה יותר

זמן יותר לבקר הורים ומשפחה

זמן יותר לישון

זמן יותר לראות סדרות אולי, או כל דברים שאוהבים וזה דורש רק אחד ולא זוג

וכמובן גם אישך אותו דבר - יקדיש את הזמן להתמלא ב*אני* שלו

זמן יותר לעצמו

לעבודה/לימוד תורה

לחברים

ליציאות עם משפחה וחברים

לפיתוח עצמו ותחביבים שלו ויצירתיות שלו

ואז

כאשר המקום של זה בנפש קצת נרגע

אפשר לאט לאט לראות גם את הברכה בזה -

שזה באמת באמת מאםפשר גם זמן לגדול בתור יחידם ולא רק בתור זוג,

ואז אותם שני היחידים האלה יגיעו לטבילה ולמפגש המחודש עוד יותר מלאים

עוד יותר שמחים

עוד יותר *הם*

ומתוך המקום האישי השלם הזה - גם הזוגיות תהיה שלמה יותר

כי כאשר כל אחד מרגיש *עם עצמו* ועם *עצמה* טוב ושלם - הזוגיות היא הראשונה להרוויח מכך! (וגם להיפך כמובן!)

ואז יש גם את הגעגוע

והציפייה

והכמיהה

והתשוקה

ואת החיבור המחודש שהוא ממש יכול להיות עם פרפרים בבטן ממש כמו ואפילו עוד יותר מיום החופה!

ולהכניס עוד עומק וגיוון וטוב שלם בתוך המרחב הזוגי שלכם בתחום האישות ובכל התחומים.

אני קוראת לזה (לתקופה שאסורים) "שעת האפס"

שכאילו אנחנו, הנפש שלנו, כמו שעון,

שצריך מדי פעם להתאפס

לאפס אותו.

כי אם לא הוא משתגע ולא מראה את השעה הנכונה

אבל כאשר מאפסים אותו

ונותנים לו את היחס הראוי לו - הוא ימשיך להתאפס על עצמו ולהרואת את השעה הנכונה

ממש "אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ" -

שיש כמו שטח אפור כזה שהוא הזמן שאסורים בו, תקופת הריחוק בנידה,

שמה שיכול לתרום ולעזור לאפס אותו זה מה שכתבתי קודם - להכניס טוב ולא רע,

למשל סרט, שיר שכותבים או שרים עליכם עם תמונות שלכם מכל הזמנים, ממש להקדיש באופן *אקטיבי* זמן ב"להעיר ולעורר" את האהבה עד שתחפץ בזמן הזה שזה דורש יותר אנרגיה,

אז כן, לעשות קליפ מכל הסרטונים והתמונות שלכם,

לדבר על הילדים החמודים

להקדיש יותר זמן לילדים החמודים

לשמוע שירים שמקרבים ומחזקים

לרקוד

לראות סרט שיכול לקרב (לאו דווקא ביחד, הכוונה לקרבב את הלב שלכן בנפרד לשני ולתחושת הקירבה)

בילוי יזום יחד

שיחה טובה

מבט בעיניים א ר ו ך

ממש להעיר את הקירבה הזו

כמו שעון מעורר

ואז,

במקום ללכת ולהיות בשטח האפור - שיכול לזמן את כל הרע והריחוק והדברים הרעים חלילה שפירטתי למעלה -

ללכת לשטח הלבן, או הורוד - ששם הכל טוב, ומקרב, ונכון, ואמיתי ולא מזויף, גם בטווח הקצר וגם בטווח הארוך.

למשל להוסיף עוד פגישה עם אחות

עם חברה

לצאת לאוויר עם מוזיקה

לישון

להסניף את הילדים

להתפלל על זה ולהתפלל בכלל

להתחזק

לראות סרט טוב

לראות תמונה שלכם יחד

ליצור משהו

לעזור למישהו - בטוב

ממש להתכוונן לזה!

לדבר את זה.

לשהות לבקש מהשם את זה.

במילים פשוטות.

כל יום.

ואם קשה אז יותר חזק לבקש.

ותמיד תמיד לחשוב

מהי מטרת העל שלי? למשל זוגיות טובה לנצח ובית שלם ושמח לנצח -

אז מה מקרב אותי למטרת העל הזו שלי?

ומה מרחיק אותי ממטרת העל הזו שלי?

וכ-ל מה שמקרב אותי למטרה - לעשות!

וכ-ל מה שמרחיק אותי מהמטרה - להתרחק!

ב"הצלחה רבה, מאחלת לכם שתזכו לצמוח ולמצוא המון מתנות דווקא בתוך התקופות שאסורים, ומתוכן להעמיק ולשמוח עוד יותר גם בתקופות שמותרים 🙏🌹

מחילה, עניתי לך אתמול (לא גילית סוד, זה ידוע בפורום) כי הייתי בטוח שמי שבפורום נשואים מחפש מטפל - מחפש לעצמו מטפל זוגי. אבל אם אתה בסה"כ רוצה לברר משהו כללי - אין צורך לאסוף כאן מידע.

מה ההכשרה שלכם?
כמה שנים אתם במקצוע?

מה היקף העבודה?

מנסה להשיג.

המושג 'מטפלים' הוא עולם מאוד רחב והתשובה לשאלותיך תהיה שונה מאוד מאחד לשני. אם אתה רוצה ללכת למישהו לטיפול, הגיוני לשאול אותו את השאלות הללו באופן אישי, אבל לא חושב שדרך הפורום.

גם מה גובה המשכורת וכמה יש להם ביו''ש.

המטרה שלך לא ברורה, (ואם כבר נראית כחשודה) ולכן אין רצון לעזור לך.

אתה שוקל ללכת לטיפול? אתה שוקל ללמוד טיפול? או שאתה סתם רוצה להסביר שהכל חארטה?

תסביר מה אתה צריך, תקבל תשובות למה שאתה צריך.

למרות שהן לא היו מעוניינות בכך.