אחותי האהובה התארסה כשהייתי בחודש רביעי. בגלל אילוצים שונים, תוך התחשבות מרבית בי ובתל"מ, החתונה נקבעה לשבוע 37+ שלי. אחותי חזרה וביקשה, התפללה והתחננה שאהיה בחתונה שלה. אנחנו מאוד קרובות ולשתינו היה ברור שאם אני לא בחדר לידה, אני בחתונה (אפילו אם אהיה יומיים אחרי לידה). לרקוד 💃 הבטחתי שאשתדל.

בשבוע 30 עשיתי הערכת משקל. הטכנאית נחמדה ואנחנו מפטפטות תוך כדי. "הראש מאוד נמוך, לא בטוח שנצליח למדוד אותו. נבדוק גם אורך צוואר כי הרופא ביקש..." רגע דממה ואז "הוא מאוד קצר. מיד לרופא!"
הרופא שולח מיד למיון, אפילו בלי מוניטור כי חבל על הזמן. במיון רואים צירים לא סדירים אבל ברורים. אני לא מרגישה כלום, אפילו כשהאחות שואלת אותי תוך כדי ציר אם אני מרגישה שעכשיו יש. חושבים לשחרר אותי לשמירת הריון, אבל קודם צריך לבדוק אם יש פתיחה כי זה הנוהל. הרופאה בודקת ועינייה נפערות "פתיחה 1.5".
הצוות מתחיל לפעול במהירות. מערים לי נוזלים, נותנים פרסולט לעצור את הצירים וצלוסטון להבשלת ריאות. אחרי שעה בודקים שוב "פתיחה 2.5 והצירים התרחקו אבל עוד קיימים".
מיד מעבירים אותי לחדר לידה. מתקשרים לרופא ילדים שיהיה זמין ודואגים לאיקובטור. ממשיכים לתת לי תרופות לעצירת צירים והבשלת העובר ואני מחוברת למוניטור ברציפות. לפנות בוקר בודקים אותי, הפתיחה לא השתנתה. מעבירים למחלקה להשגחה.
במשך שבוע הכל נשאר יציב ואני משוחררת, עם הנחיות לשמירה קפדנית. אסור לי להרים את ביתי הקטנה (בת שנה וחודשיים) ואפילו לשטוף כלים (כן, הרופא מפורשות אסר עלי לשטוף כלים). קשה לי ממש לא להרים את הקטנה אבל לפחות אני בבית.

כל יום שעובר בלי לידה הוא ניצחון. אני במעקבים סדירים שבהם הכל נשאר יציב. מצד שני, כל יום שעובר מקרב את החתונה של אחותי ומגדיל את הסיכוי שאלד בזמן שיקשה עלי להנות בה. אני קרועה בין התאריכים ה"טובים" ללידה ולא בטוחה למה לייחל. המשפט השגור על פי בחודשיים האלה היה "אני לא יולדת לפני החתונה".
אני כל כך משוכנעת בכך, שלמרות הצירים המוקדמים והפתיחה אני לא מארגנת תיק לידה כי "אני לא יולדת לפני החתונה". אנחנו לא חושבים על איפה להשאיר את הקטנה בזמן הלידה כי "אני לא יולדת לפני החתונה". מתמהמהים בלכבס את בגדי התינוק כי "יש עוד זמן, אני לא יולדת לפני החתונה". בקיצור, הבנתן את הרעיון...
יום לפני החתונה אני במצב קינון. מכבסת הכל, מנקה את הבית ומכריחה את עצמי לשבת כדי שלא אלד לפני החתונה. אני עדיין בהכחשה אבל אורזת תיק לידה למקרה ש...

החתונה הגיעה 🥳
צילומים, קבלת פנים וכיסא כלה. אני מאושרת בשביל אחותי, היא מאושרת וזוהרת. בזמן שהיא בכיסא כלה היא מושכת אותי לרקוד איתה ואז מושיבה אותי לידה בכיסא. כשאני קמה היא מושכת אותי חזרה, היא זקוקה לי לידה.
אחרי החופה אני הולכת לשירותים וחוזרת במהירות לבעלי ולוחשת לו "או שירדו לי המים או שהזעתי המון". אנחנו לא בטוחים מה לעשות, אני רוצה להשאר אבל החלק האחראי שבי מציק שחייבים לבדוק את זה. אני לא יכולה להתייעץ עם אמא, כי היא ברקיע השביעי ואני לא רוצה להוריד אותה לקרקע. מתלבטים ומנסים להחליט אבל אחותי הקטנה (17) כל הזמן באה לדבר איתנו אז אנחנו לא מצליחים לגמור משפטים. בסוף מתייעצים עם חמותי שמציעה שהם יסיעו אותנו הביתה וישמרו על הקטנה. אנחנו מסכימים ומחליטים לחכות לסוף החתונה כדי לברוח. אני אפילו באה למחוא כפיים בריקודים, אבל לא מעיזה לרקוד שוב.

מגיעים למיון בחצות. מוניטור עם צירים יפים שאני לא מרגישה. האחות בודקת ומאשרת שירדו המים ויש פתיחה 4. נכנסים לחדר לידה. אני מתקלחת ומחליפה לחלוק ואז אנחנו מסתכלים אחד על השני והולכים לישון. כעבור שעתיים המיילדת מעירה אותי "את ישנה?! אין לך צירים? למה לא קראת לי כשגמרת להתארגן?" אני ממלמלת משהו והיא מחברת אותי למוניטור. עדיין צירים יפים, אבל רק כל 7 דקות. אני לא מרגישה אותם כמעט, יש תחושה עמומה של כיווץ כל ציר שלישי בערך.
המיילדת מציעה לי לעבור למחלקה בינתיים כי אני לא רוצה זרוז או אפידורל. אני מסכימה, אבל קודם צריך לבדוק פתיחה. בודקת - פתיחה 6! אני נשארת פה 🤷‍♀️
אני מנסה לישון אבל לא כל כך מצליחה. מסתובבת בחדר, מתקלחת שוב ואין שינוי. שוב בודקים פתיחה והיא עדיין 6. אחרי שעה מגיעה המיילדת הראשית כדי להחליט מה קורה איתי. מצד אחד אני עם פתיחה יפה, מצד שני כלום לא זז, אני לא כאובה ותופסת להם חדר. היא בודקת אותי, עדיין פתיחה 6. אבל אז היא בודקת איפה הראש ופליאה עולה על פניה. "אם את לוחצת את יולדת! תלחצי!"
בהנחייתה אני לוחצת ואחרי דקות בודדות אני בפתיחה 8. המים פוקעים (קודם זה היה טיפטוף) ואני מתחילה להרגיש צירים. היא נותנת לי הפסקה לקום, להתקלח ולהסתובב. אני מתקלחת והצירים מתגברים. כולי רועדת מהעוצמה שלהם. במקלחת טוב לי ואני נשארת שם עד שאני מרגישה צורך ללחוץ ומבינה שאני תכף יולדת.
חוזרת לחדר ואנחנו קוראים למיילדת. אני אכן בפתיחה מלאה והראש נמוך. תוך בערך עשרים דקות התינוק בחוץ. אין לי אף קרע. אפילו לא שפשוף. אני מרגישה מעולה ומניקה בחדר לידה. אפילו מתקשרת בעצמי להודיע לסבא שלי.