מנסה לענות, בהתייחס לדברים שכתבת:
1. משמח מאוד לקרוא את הפתיחה של דברייך,
בה את מתארת שאת נשואה באושר ב"ה
שיש לכם זוגיות *מעולה* ב"ה
שכיף לכם
שטוב לכם ביחד
שכמעט ולא יוצא לכם להתווכח, לריב וכו'
כבר הנתונים הללו מעידים כי יש לכם בסיס מאוד חזק, אוהב ויציב בזוגיות שלכם.
שזו ברכה גדולה,
ובזכות אותה ברכה גם הפתרון בקונפליקט הנוכחי יכול להיות הרבה יותר ישיים ואפשרי ומטיב.
וכמובן גם לזכות את העובדה הידועה, אך הלפעמים נשכחת מהראש ומהלב - ש*לכל* זוג יש את הפערים, האתגרים, הקשיים, הקונפליקטים וההתמודדויות שלו, בין אם בעבר/בהווה/בעתיד,
לא יכול להיות זוג *שלעולם* לא יהיה ביניהם אף קונפליקט, ולו בגלל שהם פשוט שני אנשים שונים 
אז לא להיבהל מעצם השוני, זה לגמרי טבעי, נורמלי, שכיח.
2. רוצה להדגיש שוב את דברייך גם כאן:
"בעלי לומד כל היום. ולומד
הכוונה באמת לומד,
בכל כוחו ואהבתו.
אדם כריזמטי
עם המון מרץ,
ממהר תמיד
ומריץ עניינים,
בניגוד אליי..
מגיע לבית בשבע
ואח"כ יוצא לאיזה 3/4 שעה לשיעור בערב.
פעם בשבוע עובד לילה בשביל השלמת ההכנסה
..."
איזה בעך חרוץ ואחראי יש לך!
מקסים!
וכמה מדהים שאת *רואה* אותו, רואה את זה, מעריכה את זה, לא לוקחת זאת כמובן מאליו!
אני בטוחה שעצם ההכרה וההערכה הזו שלך אליו נותנת ותיתן המון המון לזוגיות שלכם, כן, גם בעניין הקונפליקט עצמו - אבל גם בכללי.
זה חשוב מאוד מאוד מאוד.
3. לגיב מה שכתבת: "אחד התחביבים של בעלי זה לשחק כדורסל.
חוץ ממה שהוא נהנה בזה
זה גם שחרור בשבילו אחרי שכל היום יושב ולומד."
גם כאן - פשוט נחת לראות איך את מבינה אותו, את הצורך שלו,
שזה גם תחביב עבורו, גם איוורור לגוף ולנפש, גם הנאה בשבילו, גם הזדמנות לפגוש חברים באותו הראש.
איזה יופי ההבנה הזו שלך אותו!
היא גם מפתח מאוד מרכזי בדרך לפתרון הכי טוב עבור *שניכם* כאן.
כתבת שהבעיה כאן היא שעת החזרה.
הוא חוזר בסביבות 2.
לך זה קשה.
את ממש מתנגדת לזה וזה יוצר הרבה תסכול וויכוחים. כל פעם שמדברים על זה זה נגמר בפיצוץ ועצבים וכמה שמנסים לדבר על זה בנחת זה לא הולך.
הוא אומר שאת צריכה לעשות עם זה משהו שאת לא נרדמת והוא לא יכול להיות כלוא בבית.
אוקיי.
עד כאן ניתן להבין שהניסיון שלכם ללבן את זה כדי ששניכם תרגישו טוב נתקל כאן באיזשהו קושי, באיזושהי חומה,
וכאן צריך לברר למה?
מה יש כאן בדיוק?
מה יש כאן אצלך?
ומה יש כאן אצלו?
וכדי להבין את זה צריך רגע לצלול לעומק.
לברר מהם בעצם הצרכים שלך, "רואה ממטר"?
מה בעצם קשה לך כאן?
ומה לבעלך?
אחרי שתדעו את זה,
אחרי שתבינו גם את *עצמכם* עד הסוף
ואז גם את בן/בת הזוג עד הסוף -
הדרך למציאת הפתרון תהיה יותר קלה ואפשרית.
כתבת בהודעותייך קצת התחלה של הבנה של עצמך ושלו,
אתייחס למה שכתבת בהמשך,
אבל חשוב באמת לשים לב לכך בצורה יותר מסודרת, עמוקה, רחבה ומקיפה,
בכדי ששניכם תוכלו להגיע לפתרון שיתן לכם באמת שלווה ונחת...
אז נתחיל בניסיונות הבנה *שלך* (כמובן, רק זורקת כיוונים וצריך לראות ולהבין כאן לעומק):
א. כתבת ש*את* כמעט ולא יוצאת בשעות הללו. מהסיבה הפשוטה שאין לך כוח.
כבר יש כאן שוני אחד.
את לא יוצאת בשעות הללו - הוא כן.
לך אין כוח גם לכך, אולי מעומס הבית, הילדים, המטלות וכו' - ואם זה כך - אז מלבד השוני יש כאן אולי בקשה פנימית שלך ליותר איוורור, ליותר הזדמנויות לצאת ולהינות, ואם כך זה עלול להביא ל"התחשבנות" כזו או אחרת בדמות שלא לרצות (בתת מודע אפילו) שהוא כן יצא אם את לא.
אם אחד מהדברים נכונים, צריך לראות מה עושים הלאה.
למשל, איך דורמים *גם לך* להגיע לאיוורור הזה, כן, גם באופן קבוע וידוע שאת *יודעת* ומחכה לכך שיהיה לך איוורור שבועי/יומי/דו שבועי/ אחר
ב. כתבת ש"פחות מפריע לי שאני לא נרדמת יותר מציק שאני לבד, לא יודעת למה. בטבעי אני בכלל לא פחדנית ובתור בחורה העדפתי לישון לבד.
אולי כי זה נראה לי לא תקין שאשה צריכה ללכת לישון לבד. וגם משעמם לי."
כאן יש עוד שני כיוונים שיכולים לשפוך עוד קצת אור על ההבנה שלך את עצמך -
כתבת שמפריע לך שאת נרדמת לבד
שזה *לא נראה לך תקין שאשה נשואה צריכה ללכת לישון לבד*
וגם שמשעמם לך
כאן יש כבר עוד 3 דברים שיכולים להיות עוד כיוונים -
גם לראות מדוע בפחד מלהיות לבד קורה, ואיך לטפל בו
גם לראות איך לא יהיה לך משעמם, למשל, להכניס עוד בילוי וכיף ותעסוקה לזמנים הללו,
וגם לבחון את התפיסה הזוגית שכנראה אצלך בראש, שאומרת ש"אשה נשואה שהולכת לישון לבד זה לא תקין" - ולשים כאן אולי סימן שאלה במקום סימן קריאה.
ולבחון את זה.
האמנם?
האם זה בהכרח נכון?
האם יש מצבים אחרים?
האם אם זה מינון נכון לאותו הזוג זה בסדר?
האם זה תלוי בלמה היא הולכת לישון לבד, כלומר, מה בעלה עושה בזמן הזה, ואם הוא מתאוורר אחרי שבוע עמוס בחריצות וארחאיות ופעולה, וזה איוורור שגם בריא לגוף וחיובי ולא שלילי - האם בהכרח זה עדיין דבר רע ולא תקין?
וכו'
ממש לשאול כאןם שאלות ולברר את התפיסה הזו
ואז לראות אם היא מעכבת אותך - ואם כן - ניתן לעבוד על שינוי תפיסה לתפיסה שתרגישי שמקדמת אותך, אתכם.
ג. כתבת גם: "זה גם אף פעם לא בא מכיווני
כי אני כמעט לא יוצאת בערבים
אני בסוף הריון.
הוא תמיד אומר לי תצאי תתפנקי לאן שבא לך עם חברות
אבל אני אין לי כח לצאת בשעות הערב אז יוצא שתמיד הוא זה שיוצא מאוחר."
וואו! עוד כמה וכמה נקודות שמבהירות!
שוב ציינת שאת לא יוצאת בערבים
ואז הוספת - את בהריון שלישי! ב"ה! אפילו "רק" הנקודה הזו יכולה להסביר הרבה מאוד. כי בהריון אנחנו נהיות עוד יותר רגישות,
המקום ההישרדותי, האימהי הזה, שרוצה במודע ובתת מודע לדעת בבירור שהצאצאים שלו והוא עצמו יהיה מוגן, שלם, טוב, הוא מקום מאוד חזק אצלנו הנשים, בעיקר בעיקר בהריון שאת מגדלת עוד יצור חי!
ותפיסה מעכבת שאומרת לך בתת מודע שזה לא תקין שבעלך חוזר כך,
וכל יתר המחשבות שבאות -
בעצם אומרת למקום הזה - היי, אתה בעצם לא בטוח!
מי אמר שיהיה כאן אבא מתפקד ונוכח לילדים?
מי אמר שהזוגיות תחזיק בטוב בשבילם ועבורם וגם בשבילי?
מי אמר שהכל תקין וטוב כאן?
ואז, במקום שזה הכי רגיש אצלנו, ומועצם מההריון,
שלל מחשבות ופחדים באמת יכולים לצוץ
והמוח יכול לנסוע למקומות רחוקים רחוקים
ולחשוב מחשבות מופרכות מופרכות, ורעות רעות...
וזה מבהיל
באמת במאת מבהיל.
אז קודם כל לנשון!
עמוק
לקבל את עצמך
להבין את עצמך
ולאט לאט לראות מחשבה מחשב
הופחד פחד
והלבין מה קורה כאן
ובמה יש אמת
ובמה לא, והוא רק פחד או חרדה לא רציונלית,
ואם כן - איך לשחרר.
וזו עבודה, כמובן.
אבל עבודה חשובה וטובה ומטיבה מאין כמוה. גם לטווח הקצר, וגם לטווח הארוך.
- כתבת גם שבעלך אומר לך כל הזמן תצאי, תתפנקי -
שזו עוד נקודה סופר חשובה!
כי בעצם רואים כאן בין השורות שבלעך כ"כ אוהב אותך!
ודואג לך!
ורוצה בטובתך!
ורוצה בשמחתך!
ומפרגן לך!
ורוצה שגם את תצאי ותהני, *כי* הוא יודע כמה זה עושה טוב - והוא רוצה שאת אותו הטוב הטוב הזה גם אשתו האהובה תחווה!
והוא מדרבן אותך לזה שוב ושוב,
אך את אינך רוצה, כי אין לך כוח לצאת בשעות הללו.
אז המציאות נשארת כך - שהוא יוצא
ואת לא.
אבל לראות את האהבה הזו שלו,
את הפירגון והרצון שיהיה לך טוב
ואת עצם הנכונות והאפשרות שאת יודעת שאם רק תרצי - בלעך הכי בכיף ובאהבה יפרגן לך - זה כבר יכול לעזור לנפש מאוד מאוד.
ואולי, אולי,
אם תחליטי פעם כןם לצאת
אפילו בערב
אפילו שאין כוח
םשוט לצאת
להינות
להתאוורר
לשבת עם חברה
לטייל באוויר
להתפנק באוכל טעים וחם
או כל דבר -
ובעלך יהיה זה ששומר על הילדים -
אפילו אם זה פעם בשבועיים -
זה יכול לתת לך הרבה!
וגם לרגש ולנפש שיתחילו להרגיש עוד קצת כיוון של רוגע והשלמה עם כך...
או כל פתרון אחר שיכול להתאים לכם.
ד. כתבת גם: "לפעמים אני מרגישה שאני דביקית ממש ואני מזה לא טיפוס כזה בשום דבר אחר וגם מעולם לא הייתי חברה דביקית.
משום מה שזה מגיע אליו אני פשוט כובלת אותו לפעמים בקטע שאם מגיע 10 דקות מאוחר בערב אני מתעצבנת. זה היה גם לפני שהיו לנו ילדים"
זו גם נקודה חשובה,
שבה את מספרת שבעצם את עצמך מרגישה שאת "דביקית" יתר על המידה, כדברייך.
וזו נקודה חשובה כי צריך לשים לב שבתוך כל זוגיות אנחנו גם שני אנשים בפני עצמם,
ואותם שני אנשים מרכיבים את הזוג.
ולאותם שני אנשים יש גם עולם פנימי-אישי
ויכול להיות שחלק מפתרון הקונפליקט הזה כולו - יהיה גם דווקא עבודה עצמית-אישית שלך.
על העניין הזה של "הדביקיות" או התלות קצת הזו,
ללמוד להרפות, מבפנים, בשלמות, לא בצורה מאולצת ולא נעימה,
אלא בצוקה שלמה ושמחה,
להבין שאת-את
והוא-הוא
ויש לכל אחד את העולם הפנימי שלו,כן, גם אחרי שמתחתנים
ויש גם את הביחד הזוגי
וזה נהדר.
ולמצוא את הנפרדות שבתוך הביחד הוא לימוד מאוד חשוב בכל זוגיות שהיא.
וכאשר מצליחים להגיע לאיזון הנכון שם הזוגיות מתברכת עוד ועוד
כי שני אנשים, שכל אחד מהם שלם ושמח ומלא בעצמו - מביאים את אותו אדם שלם ומלא ושמח גם לזוגיות
(ולהיפך כמובן, בזוגיות בה כל אחד מבני הזוג מרגיש מרוקן או לא שמח - הוא מביא *את זה* לזוגיות...)
אז להבין שאת עדיין אישה שלמה ומלאה בזכות עצמך,
ולהוריד קצת את התלות בנוכחות שלו בכל ערב כמו שעון ולא חשוב בנסיבות, יכול קצת להקל.
הרי ברור לשניכם, שבאופן טבעי הוא כן בבית.
רק ערב אחד בשבוע, או בשבועיים - הוא מתמלא ויוצא לשחק כדורסל עם חברים.
ואחרי כל העבודה הקשה בחוץ, בבית, בחיים - ערב בשבוע או שבועיים נראים אפילו הכרחיים.
ה. כתבת גם: " ... אבל באיזהו שלב הראיתי לו שזה ממש קשה לי ואז באמת התחיל לשים לב לזמנים ולהגיע בשעה שמקובלת עליי."
כאן את (שוב) יכולה לראות כמה בעלך אוהב אותך, וכמה הוא *משתדל* לראות אותך, לבוא לקראתך, לשנות ולהשתנות עבורך.
רואים שאחרי דיבור איתך הוא כן השתדל ואפילו הצליח לעבוד על עצמו, ועל תכונה לא חזקה אצלו של דייקנות - ועבד ועבד עליה וכן שינה והגיע בשעה טובה.
ו. כתבת גם: "...גם אני ממש מוגזמת בקטע דביק
הוא מוכן לשחק גם פעם בשבועיים בשבילי
אבל מרגיז אותי הקביעות.
...
שמתי לב שמציק לי בעיקר כשהוא יוצא בשביל להנות
...
אבל בכללי פחות צריכה זמן לעצמי
...
שחלק ממה שאני לא נירדמת זה בגלל הפחדים. הוא נוסע לרוב באפניים חשמליות ואני מתה מפחד שיקרה לו משהו
אני כל הזמן בודקת מתי נראה לאחרונה בווצאפ כדי לדעת שהוא חי,
אוקיי, כל אחד מהמילים שכתבת גם כאן - יכולים לתת עוד מידע לגבי ההבנה שלך את עצמך.
- אז כתבת שמרגיזה אותך הקביעות.
מדוע?
מה יש שם, בקביעות שמרגיז?
מה זה בעצם אומר שאת יודעת שבעלך יוצא בקביעות?
וכאן מציעה לחזור לכל מה שכתבתי עד עכשיו ולמצוא גם בתוך זה תשובות, וגם לשאול ולראות האם יש עוד תשובות לשאלה הזו.
- כתבת גם שמציק לך שהוא יוצא בשביל להינות.
מדוע?
מה מפחיד או מציק בהנאה?
האם הפחד הוא שמא יעשה משהו לא ראוי אם היציאה היא סביב "הנאה" ולא משהו מוגדר כמו עזרה למישהו?
האם אולי בתת מודע את מפחדת קצת שתהיה לו השפעה שלילית מהחברים?
מתוכן לא ראוי בבילוי בגלל השעות?
משהו אחר?
אם זה שם, אפשר כמובן לדבר על הדברים, ולשמוע ממנו, בעלך האוהב והאחראי, שאין בכך שום חשש - דבר שירגיע אותך.
וכמובן, לחשוב על עוד פתרונות יצירתיים איך תוכלי לחוות את הרוגע הזה ביתר שלמות.
למשל, על ידי הודעות פה ושם ויבן לבין,
או שיחה לפני שיוצא,
או להזכיר לך כמה הוא אוהב אותך וכמה את יחידה ומיוחדת בשבילו,
ועוד הרבה פתרונות שקיימים - רק צריך לראות מה מתאים לכם בדיוק.
- כתבת גם שאת פחות צריכה זמן לעצמך.
שוב ניתן לראות את השוני.
וכאשר יש שוני לפעמים אנו חושבים שכשם שאני לא צריכה זמן לעצמי - כך גם בעלי "אמור" להרגיש.
אך כמובן שזה לא עובד כך... ושנינו אנשים שונים...
ואני לא צריכה זמן לעצמי, וזה בסדר גמור,
אבל בעלי, שהוא אדם שונה ונפרד ממני, כן צריך. וגם זה בסדר גמור.
- כתבת גם שיש לך פחדים שחלילה יקרה לו משהו, מכיוון שהוא נוסע באופניים חשמליות.
כאן היטבת לדייק פחד מאוד ספציפי. מעולה!
בכלל, נראה שאת מודעת לעצמך ומצליחה לתאר בפירוט מה את מרגישה, שזה בהחלט מעולה ומקדם!
אז לגבי הפחד הזה - קודם כל לראות אותו
להבין אותו
להבין את עצמך
לתקשר אותו גם לבעלך, בצורה טובה, שבאה מאהבה ודאגה כנה,
ואז לראות איך אפשר להתגבר על הפחד הזה.
בין אם זה שהוא יסמס לך כשמגיע למקום הבילוי,
בין אם זה שאת גם תלמדי לאט לאט להרפות
בין אם זה שיסע בטרמפ עם חבר ולא באופניים חשמליות
בין אם זה להגיע בתחבורה אחרת
או כל פתרון אחר
אבל תהיו *יחד* בזה.
את והוא.
מול הפחד הזה.
לא את נגדו והוא נגדך.
תני לו להבין עד כמה את אוהבת אותו ורוצה שיהיה לו טוב, מהמקום הזה הוא לא ירגיש מאוים ש"אשתי כובלת אותו"
או "אני מרגיש כלוא בבית כי אשתי לא יכולה להירדם לבד ומפחדת כל מיני פחדים לא מוגדרים ולא ברורים ואני לא יכול פעם בשבוע אפילו לצאת עם חברים ולנשום.."
אלא הוא ירגיש: "אשתי מאמינה בי.
אשתי רואה ומעריכה את כל מה שאני עושה.
אשתי אוהבת אותי. דואגת לי.
רוצה שיהיה לי טוב.
מנסה לבוא לקראתי, אפילו שאנחנו שונים,
ובנקדוות שקשה לה ויש לה פחדים - אנחנו שנינו יחד בזה.
ונחשוב יחד מה יכול להרגיע ואתה מחד,
ולאפשר לי את האיוורור הכה נצרך מאידך."
וזה אפשרי!
לגמרי לגמרי אפשרי!
טוב, יש לי עוד הרבה מה להאריך ולכתוב, אך כרגע אסיים, כי זה יכול לא להגימר לעולם 😅
אבל באמת חשוב להבין כאן לעומק את הדבירם,
גם אצלך,
גם אצלך בעלך,
לזהות תא הצרכים של שניכם,
לאט לאט להסיר את המכשולים עבור שניכם,
להסתכל על התמונה השלמה,
להביט גם להווה וגם לטווח הרחוק במה קורה ויקרה לכל אחד מכם,
להתחזק בכל הטוב שבזוגיות,
להצליח לתקשר בצורה בונה ומקרבת גם את הקונפליקט
ולהמשיך להיות זוג כזה אוהב ומדהים כמו שאתם
ב"הצלחה רבה רבה יקרה, רק טוב שיהיה 🙏🌹
