ר' אלעזר בן עזריה אומר מנין שלא יאמר אדם "אי אפשי ללבוש שעטנז. אי אפשי לאכול בשר חזיר. אי אפשי לבוא על הערוה" אבל "אפשי ומה אעשה ואבי שבשמים גזר עלי כך"? תלמוד לומר "ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי"-- נמצא פורש מן העבירה ומקבל עליו עול מלכות שמים (ספרי)
כ"כ חסר לנו אנשים שידברו ככה.
ועד שיש אחד שמתוודה: אפשי לבוא על הערווה, גם אני מתמודד עם זה, אבל אני לא מסכים לצעוק את זה ב'גאוה', כי הקב"ה לא בא בטרוניא עם בריותיו, ותמיד יש לאדם את האפשרות לבחור בטוב-
לא נותנים לו לומר קדיש בבית כנסת.
אני יודע שהוא לא התבטא ממש בעדינות כזאת, אבל זה הרעיון שהוא העביר.
ואנחנו חייבים עוד אנשים כאלה שלא יתביישו לומר שהם מתמודדים, אבל שיש דרך. ושזו לא תמיד הפרעה נפשית, אלא נטייה אפשרית שבשר ודם מסוגל להתמודד איתה. שמתוך כך, התורה גם ראתה צורך להזכיר איסור כזה.
מתוך כך, יכול גם לבוא תיקון גדול לכל מה שהולך בחוץ.
כי כל מי שנכנס לתהיות האלה- מתחיל לחשוב במושגים שהם קבעו- בתוך הארון, לצאת ממנו, להדחיק, סטרייט, הומ.., בי.., לסב.., כלוא\ה בגוף של.., ועוד מושגים שלא שיער אדם מעולם.
ואין שום דיבור על יהודי ירא שמים שיכול לפגוש בנסיונות האלה- כי הוא אדם נורמלי, עם יצר, ואפשרות להתמודד איתו, כמובן בעז"ה.
מה אתם חושבים?