אני ממש מבינה אותך שזה חוסר אחריות מצידם
יש הרבה דברים שהישיבה או האולפנא עושה. ולא על כולם ההורים חייבים להסכים. בשביל זה יש אישורי הורים.
לק"י
אז לא ניתמם ש"איזה גבר יעז להגיב פה"....
לק"י
ואם הם מגיבים, אנחנו מבקשות מהם להמנע מזה.
מה לא חינוכי בזה???
מה עדיף, שיבזבזו את הזמן שלהם במגרש?
וואי, איפה האידאליים שהיו לנו פעם...
כבר אין הרבה מבוגרים שבאמ תהולכים להפגנות ועוד עם הילדים. רוב ההפגנות זה בני נוער, ואם ישיבות ואולפנות לא יבואו אף אחד לא יבוא.
זה בנה אותם כאנשים אכפתיים ולא אגוצנטריים והיכן שחשבתי שמאוד מסוכן - לא איפשרתי להם גם אם מאוד רצו. תפקידו של המוסד החינוכי לפתוח את האפשרות ולעודד לאהבת הארץ ואכפתיות
עוד קצת והוא בצבא, אי אפשר להשאיר אותם כל היום בסינר של אמא. 
ואין תועלת בהמשך דיון…לק"י
הייתי בכמה וכמה הפגנות- הן לא היו טראומטיות בכלל.
הגירוש עצמו זה משהו אחר (הייתי גם בו. וגם ממנו לא כולם יצאו בטראומה).
לשרשרת האנושית. לפחות עשינו משהו טוב בתוך השקר הנורא הזה
מיואשת****** לא חס ושלום משהו אישי רק התעייפתי קצת 🙂 ומרגישה שאין לי מה להוסיף וההפגנות זה דרך להסברה. אני הייתי כמעט בכל ההפגנות של הגוש, בתור ילדה, ולא נצברו טראומות. אלו היו הפגנות מאוד ממלכתיות...
אבל צמידים, סרטים, ומה לא.
בדיוק בעלי מצא באיזה ארגז ישןסרטים כתומים שהוא שמר אותם מאז. וניסינו להסביר לבן שלי מה זה....
עד שידברו זה כבר יעבור. הדיבור עם ההורים הוא דרך התלמידים. העצרת הזאת היא בכלל לא הפגנה בסגנון של אלימות וכו', אלא עצרת הזדהות. ואם לא יביאו ישיבות ואולפנות, מי יבוא? יכולה לומר שהיה לי מאוד חשוב לבוא אבל אני בחיים לא ילך לדבר כזה עם ילדיי הקטנים. ורוב הגברים עובדים. מי שמאייש את העצרות האלה זה הנוער. הם אלה שבאמת מדליקים את האש...
אבל מה לעשות שרוב האנשים לא יוותרו על העבודה בשביל זה... (כולל אותנו...)
מצאתי את עצמי אוכלת לחם עם קוטג' לארוחת ערב, אז החלטתי לפנק את עצמי, להכין סלט טעים לשבת ולאכול ממנו קצת כבר הערב.
הכנתי את הסלט עם הילדים סביבי, ואז שמתי לקטנים שירים בטלפון וישבתי לאכול במטבח.
חוזרת הביתה הגברת בת ה-15 (שקמה ב-12 וכל היום היתה עם חברות), אומרת לי- 'לכבוד מה הם רואים סרט?'.
אמרתי לה- 'כי אני עייפה וצריכה לנוח'
היא אומרת לי- 'אה, אבל להכין סלט מושקע יש לך כח? בגלל זה הם יצאו ככה מופרעים'.
מצאתי את עצמי בורחת לחדר, מקללת אותה בלב.
חצופה ומנותקת, שלא מבינה שמינית ממה שעובר על הורים בימים האלה.
ואני כל כך כועסת עליה על כל הימים האלה, שאני בקריסה והיא לא עושה כמעט כלום בבית (מתבכיינת שעה על זה שביקשתי ממנה לקחת את הכביסה של עצמה!!! לחדר).
ועוד באה בהערות מתנשאות.
עכשיו הקץ' המעצבן, זה שלדעתי זו אמא של החברה שלה שקצת מורידה אותה נגדי. מין אמא כוסמת-חינוך ביתי-טיטול רב פעמי כזאת, שכל היום מספרת כמה כולם נחותים לעומתה.
אוף.
בא לי לצרוח.
אני מבינה שזה חלק מגיל ההתבגרות, אבל זה לא הופך לנחמד יותר.
🫂
זה ההסבר שלך
אמרתי לה- 'כי אני עייפה וצריכה לנוח'
אני לא נותנת הסברים שמצדיקים את ההחלטות שלי
גם כי אין צורך וגם כי זה פותח אפשרות דיון לא רצויה
הייתי עונה בסתמיות 'רואים' 'ככה'
או מתעלמת מהשאלה
תלוי בטון שהיא נשאלה
בדיוקכך.
הבעיה שאנחנו המון פעמים מתנצלות, ממה שאני קוראת אותך את לא חיה את חייך כך ואת צודקת לגמרי, אבל רובינו כן
רוב האנשים מצטדקים וגם מתנצלים כששואלים אותם (ובמיוחד נשים)
כדי להגיב אחרת
צריך להיות מודעים להשלכות התגובה ולהתאמן להגיב אחרת
(זו יכולת נרכשת)
בשיח הורה ילד
זה הכי משמעותי
כי ההשפעה של ההורה על השיח היא כמעט מוחלטת
(בניגוד לשיח בין מבוגרים
ששם ל2 אנשים יש השפעה על השיחה
ותגובה אחרת עוזרת
אבל השיח תלוי גם בצד השני)
משפט כזה היה מוציא אותי מדעתי, כל הכבוד שהלכת לחדר ולא צעקת עליה, אני לא הייתי מצליחה.
מאוד קשה לי שהמתבגרות שלי לא עוזרות בבית בכלל. ברמות שמזעזעות אותי. אצלנו שיחות הבהרה עוזרות, לצערי לזמן קצר מדי...
מציעה לשבת איתה לשיחה ולשקף את המצב מהצד שלך, למשל מה את עשית מהבוקר ומה היא. וכמה היא מקבלת מהבית ולא נותנת. (ארוחות, שימוש בכלים שמישהו צריך אח''כ לשטוף, קניות, הסעות, כביסות וכו') האמת שבעיני זה משפט כל כך חצוף, שהייתי מבהירה בהזדמנות קרובה באופן חד משמעי שלא מדברים ככה לאמא. ושלראות סרט זה הרבה פחות חמור מגאווה וחוצפה... אבל איך שאת מכירה אותה ואת הדינמיקה בבית, תעשו מה שנכון לכם
את אמא מדהימה, שהצלחת לא להגיב לה! אני בטוח הייתי מתפרצת מיד...
האמת, שאולי במצב כזה לא נכון להתאפק, וכן צריך להעמיד אותה במקום מיד - לא מתוך התנצחות, אלא פשוט כהעמדת גבולות, שלא מדברים ככה לאמא בשום אופן.
מניחה שזו לא פעם ראשונה שהיא אומרת פנינים כאלה... חיבוק לך❤️ אולי אחרי המלחמה כדאי לשקול הדרכת הורים, כדי לדעת איך להתמודד מולה...
אני כן חושבת שצריך לדבר ולשתף, אם קשה בשיחה אפשר במכתב, בסוף אנחנו אחראים על החינוך ואם לא תספרי לה שנפגעת ושזה ממש לא היה במקום איך היא תלמד?
כשהיה לי מקרה דומה והייתי עצבנית ביקשתי מה AI לנסח מכתב ודייקתי אותו עד שהיה נראה לי קולע.
לא בהכרח שזה יעזור ויהפוך אותה 180 מעלות אבל אותי זה הרגיע שעשיתי את ההשתדלות שלי, כי למרות שאני טיפוס שנמנע מויכוחים יש מצבים שזה הכרחי..
תקראי לה לחדר לשיחה ותלמדי אותה
שכדי ליצור אמא רגועה עם כוחות
אמהות צריכות לאכול אוכל איכותי גם אם זה במחיר סרט.
ושאם יש לה ביקורת שתתכבד ותשמור על האחים או שתעזור קצת כדי שלא תקרסי כשהפרינססה מסתובבת עם חברות.
סתם. לא יודנת כמה חכם להגיד את זה אבל אני מבינה אותך כל כך ושולחת חיבוק.
הייתי בהדרכת הורים ספציפית עליה, כי היא באמת ילדה שמאתגרת אותי באופן מיוחד (בעלי טוען שזה בגלל 'היא ממש דומה לי. אני לא רואה את זה, אבל כן מעריכה את הדעה שלו, אז כנראה שיש בזה משהו).
אולי אני צריכה לחזור, כי זה כן הועיל לתקופה מסוימת, ועכשיו אני מרגישה ששוב אנחנו מתרחקות.
וכמובן שהחופש הזה שלה, מול כמות העבודה שלי, לא מוסיף רוגע. זה מתסכל ברמות.
אבא שלה באמת מצליח לגרום לה לעשות דברים.
אבל כשהוא לא כאן, אני לא.
היה לה בעקרון תפקיד מוגדר, היא פשוט לא היתה עושה אותו. כשהיינו מתעקשים, היתה עושה עקום בצורה שיותר פוגעת ממועילה.
הקטע שבעלי מצליח להוציא ממנה קצת עזרה (עם תלונות, אבל לפחות משהו), לכן ברור לי שהנקודה היא הדינמיקה ביני לבינה.
אנחנו כהורים אשמים בזה.
אנחנו כל הזמן משדרים להם כמה דברים בעייתיים
1) הורה צריך להכיל כל הזמן
2) הורה הביא ילדים לעולם כך שכל התחזוקה היא בעייה שלו והוא צריך להתמודד עם זה
3) מותר להשתגע בגיל ההתבגרות
4) הורה צריך להיות תמיד חינוכי, נחמד וכספומט
5) אין ילד רע, יש ילד שרע לו
6) הורה צריך להיראות טוב ,לשדר שמחה ולהיות מוכן לכל תרחיש
7) העיקר שילד ישתף אותנו
8) מערכת החינוך לא טובה
9) מורה צריך למצוא גישה לכל ילד ולתת יחס אישי
10) צריך לאהוב את הילד בלי תנאי
יוצא שילדים מקבלים מסר שהם לא אשמים בכלום אף פעם , לא אחראים על שום דבר והורה צריך לשמוח כשבכלל משתפים אותו. וגם אם הם עושים בעיות , הורה עדיין חייב להם כי הוליד אותם.
ומה טוב בכלל בחינוך ביתי או חיתול רב-פעמי?
אבל פחות אהבתי את הקביעה של "אנחנו ההורים אשמים בזה"...
אשמה עצמית לא תוביל לשום מקום בשום מצב.
יש דברים שאפשר לשנות בהתנהלות ובדינמיקה כדי לנסות לשנות, אבל יש גם אופי מולד של ילד, שההורה לא אשם בו... (וגם הילד לא, כמובן, וצריך לעזור לו ולכוון אותו לטוב - ככל האפשר)
נכון זה לא אשמת ההורים זה אשמת התרבות
ההורים שלי לא שידרו לי את רוב הדברים שהיא כתבה, בכל זאת איכשהו קיבלתי את זה מהסביבה
והתפיסות האלו יצרו לי ביקורות שונות על ההורים שלי (מודה בצער)
אין ספק שאם גם ההורים מושפעים מהחשיבה הזאת זה יותר רציני
סליחה על הפלישה, תגובה גאונית. ומאד מעוררת מחשבה
קודם כל כואב לקרוא את זה , ואין ספק שאת חשובה קודם כל ורק שתשקיעי בעצמך יהיה לך את הסבלנות להשקיע באחר(:
אז לא להזניח את עצמך תמיד לחשוב עליך , גם בנקיונות גם בבאלגן .
5 דק קפה לפני עם עוגה .. לשבת בחוץ לשמוע רגע שיר שאת אוהבת .. זה לא חייב להיות הפסקות של חצי יום. ( וגם זה מותר )
לגבי הבת שלך 2 דברים
1. היא מנסה לדבר איתך ( גם אם עקום , היא רוצה תשומת לב , לפעמים ילדים עוקצים דווקא במקום שכואב , כי כואב לה משהו , בדרך כלל זה שלא רואים אותה מספיק .. תנסי מתי שאת נינוחה ואין לך עומס לדבר איתה ככה בכיף. . ובלי מגננות .
2. יש פה גם חוסר כבוד , זה לא אומר שהיא רעה זה בדרך כלל אומר שעובר עליה משהו , אבל זה לא צריך לצאת עליך .
תגידי לה אני מבינה שחשוב לך החינוך שלהם ( באמת ולא בציניות) עם זאת תביני שאת מתנהגת בחוסר כבוד את קודם כל מזלזלת בעצמך ובי כאמא
( גילוי נאות אמא אני לא , אבל עבדתי מלא עם ילדים ונוער עם בעיות התנהגות)
באמת אחרי שנת לילה אני מבינה שהיא רצתה לקבל קצת זמן של קשר ויחס.
אולי היא קיוותה ששמתי לאחים שלה סרט כדי שאוכל לדבר איתה רגוע, והתאכזבה שלא זו היתה הסיבה...
האמת שמהחוצפה עצמה אני כבר לא מתרגשת.
מבחינתי זה כמו שלקטן בורח לפעמים פיפי- מתחלקות לה אמירות פוגעניות, אני הולכת עד יעבור זעם.
היא יודעת מה מותר להגיד ומה לא, ובדרך כלל אני לא כזה מתרגשת מפליטות פה שלה (אבל, כמו שכתבתי למעלה, זה גם היה משהו קיצוני, וגם היא תפסה אותי בזמן שגם ככה הייתי על הקצה).
לפחות עברנו את השלב שהיא אומרת את זה בצרחות...
בטח בזמן הזה. היו לנו לא מעט פיצוצים קולניים עם המתבגרים (בעיקר אחת מהם) כולל בדיוק בשנייה שאחותי הגיעה לקחת משהו ושמעה צרחות הדדיות, זה לא ממקום שאומר שזה בסדר, רק לנרמל שזה קורה ולכולם, כולנו על הקצה
אני חושבת שטוב שאת דואגת לעצמך, וזה גם אולי לא סבבה שהיא קמה מאוחר, אבל הרבה נוער בגילה קם סופר מאוחר.
צריך למצוא זמן רגוע לדבר איתה לשמוע מה יושב עליה ולמסות למצוא דרך להציב דרישה וגם לראות אותה.
בהצלחה יקרה!!!
יש כל כך הרבה דברים הישרדותיים, sos שחייבים לעשות בדחיפות- שאין זמן לילדים שהם לכאורה עצמאיים ומסתדרים לבד.
אולי זאת היתה קריאת השכמה לראות אותה יותר.
מצד שני, בכנות, איפה אני מכניסה גם את זה ללו''ז???
אוף.
קשה להיות הורים במלחמה.
מתואמתאם תצליחי למצוא אפילו כמה דקות, רצוי בשעות הלילה שהקטנים כבר לא מסביב, לדבר איתה טיפה, ובעיקר להקשיב לה, זה מצוין. תנסי, רק אם יתאפשר.
זה באמת באמת קשוח
קודם כל נשמע מתסכל ומקומם
הקושי של הזמן הזה והעומס
זה שהגדולה מרוכזת בעצמה, וגם מבקרת, ולא מושיטה עזרה
תחושה שהאמא השניה מורידה אותך
ממש ממש קשוח.
בסוף הכל יושב על החוויה שלנו בתוך עצמנו,תחושה שאולי לא הצלחתי או לא הייתי אמא מספיק טובה היוםוהיא מכאיבה, ועוד יותר אם מישהו מגרד אותה, ופי כמה כשמסובבים את הסכין.
תחבקי את עצמך, תכאבי את התחושה,
ותזכרי שלמרות שזה מה שאת מרגישה כרגע,
הכל בע"ה יעבור ואת בוודאי אמא נהדרת ומשקיעה.
אחרי שתעבדי את מה שנגע בך וטלטל אותך, נשמע ששווה לתפוס שיחה עם הבת על הציפיה שלך ממנה, ובכללי על התחושה ואולי גם על האמירה הזאת (נשמע שגם לה יש תסכולים מסויימים, ושווה אולי לאפשר לה לשוחח על זה כשתהיי פנויה לשמוע)
איך מתבצע?
מה בודקים?
מי מבצע אבחון זה?
עושים אולי גם שיקומיים, לא בטוחה
לרוב שיש שאלה רגשית עמוקה
עושים אבחון עם כלים רגשיים וגם מבחן אינטליגנציה
ספציפי לאוטיזם עם כלים מותאמים.
שזה נערך ע''י התפתחותיים, קליניים של הילד וגם שיקומיים החינוכיים שעברו הכשרה
אבל בפועל האבחון הזה לא אבחן אוטיזם (צריך אבחון אדוס בשביל זה).
כך שאם זה החשד אצלכם - עדיף ללכת ישירות לאבחון אדוס אצל פסיכולוג שמומחה בזה... (וצריך גם לאבחן אצל פסיכיאטר)
בשביל ילדה עם דיסקלקציה.
היא אוהבת לשמוע סיפורים מוקלטים, אבל מה שיש בשוק הרגיל כבר לא מתאים לגילה...
ובבית אנחנו קוראים רק ספרות חרדית/דתית תורנית.
אבל פעם שמענו הקלטות של הרב עמנואל תהילה.
יש לו קטלוג של סיפורים לבחירה במגוון נושאים, אני מאוד התרשמתי, זה לא ילדותי, אבל לא סיפורי אלא ממש סיפורי צדיקים, פרשת שבוע, סביב החגים, סביב מידות
יכול להיות שזה יותר לילדים אבל שווה לבדוק
לתפילה??
אצלנו הנהגתי כלל בבית שקמים עד השעה 8:15
לכולם. גם למתבגרים וגם לקטנים יותר. כמובן גם לעצמי (זה מאוד מפתה להשאר במיטה בחופשים)
אבל את הבן המתבגר הגדול- בן 15 אני צריכה להעיר מלאא פעמים וזה מתיש אותי וגם מכניס אווירה לא טובה בנינו
מצד שני אם אני אעזוב אותו ואתן לו לקום בשעות מאוחרות, ברור שכולם בעקבותיו...
אשמח לשמוע מה קורה אצלכן
הגדול מגיל צעיר קם מעצמו בזמן לתפילות (יש מנינים גם ב9 פלוס ככה ש8:15 זה די מוקדם)
ודווקא הבא אחריו שהוא בן 15 לא תמיד קם מעצמו לתפילה
בעלי מעיר אותו
לפעמים כמה פעמים
אבל בגלל שהוא רגיל לקום (בזמני שיגרה) מוקדם לישיבה
אז לא קשה לו לקום ב8+
כשאנחנו מעירים אותו לישיבה
זה יכול להיות הרבה פעמים
אבל למדנו להישאר עם אווירה טובה גם כשזה לוקח הרבה פעמים
(סבלנות+ התאמת הציפייה למציאות)
לבן שני בגיל של הבן שלך יש קושי , אז בעלי מעיר אותו אבל לא כל יום. בכוונה העברתי את הכבוד לבעלי מכל מיני סיבות.
בנות מתבגרות ביום חול קמות לבד, בשבת ובחופש יכולות לקום מאוחר . אני לא מעירה.
את ילדה בכיתה ו מעירה בימי חול , בשבת לא.
את קטנים מעירה ביום חול , בשבת לא .
אבל לא יותר מכמה פעמים. (יש לנו בת בכורה ואז שלושה בנים מעל בר מצווה)
לא חושבת שזה נותן דוגמה אישית לאחים הקטנים, לכאן או לכאן... כל אחד עם האופי שלו (והמורכבויות שלו), וכולם יודעים שלא כל האחים אותו דבר...
אחרי הרבה ניסוי ותהיה ובנים באופי שונה . החלטנו שלא מעירים. כן אומרים בוקר טוב. מעירים את מי שאנחנו יודעים שחשוב לו לקום. לא חופרים. חלק מהבנים שלנו קמים מוקדם לתפילה וחלק לא, מתפללים במנין מאוחר ולפעמים גם בבית כי אין כבר מנין. החלטנו שיותר טוב להשאיר את זה להתמודדות שלהם עם עצמם ומול הקב"ה ולא מולנו. זה גם לא קשור לכמה הילד תורני. מי שקשה לו לקום זו התמודדות שלו, לא מאבק מולנו. אנחנו רוצים שיקום לתפילה מתוך רצון ובחירה שלו. וראינו שאם זה מולנו זה הופך את זה לענין מולנו. אני לא רואה שזה משפיע על האחים אצלנו. יש 2 בנים שקמים מוקדם ו 2 שקשה להם יותר. והאח בן ה 11 הוא באופי של הקמים מוקדם וזה שאחיו ישן לא קשור אליו. היה נראה לנו שחבל על המלחמות בנושא. ובנות מתבגרות שקמות מאוחר בימי חופש אני לא מעירה. אלא אם כן הגזימו( השעה 12 והן עוד ישנות... )
שלי
ואת זה אני לא אוהבת
ולקח לי זמן להתחבר
אני שואלת האם בכלל להעיר את המתבגרים, זה בהכרח נכון?
ברור שהוא מעדיף לישון עד שעות הבוצר
מצד שני כן חשוב לי הגבולות, ולשמור על סדר יום ברור.
לקום בשעה נורמלית
מתלבטת בעניין
ברור שצריך לשאוף לנפרדות ולהעביר אחריות לילד. אבל לפעמים זה לא מתאים.
אם הבחירה בין להעיר או להגיע למצב שילד קם מאוחר , מפסיד חלק מיום לימודים , אז ברור שעדיף להעיר.
ממה שאני רואה כאמא לכמה מתבגרים , יש היום המון נשירה מבית ספר. גם מלחמה תרמה לזה
בישיבה אני מתארת לעצמי שהוא כן קם בזמן
אני נוטה יותר להמשיך לעמוד על זה, פשוט הוא אומר לי שאת כל החברים שלו לא מכירים ומאפשרים להם לקום מתי שבא להם
אני באמת שומעת דעה כזאת פופולורית
כבר איזה כמה שבועות שאני מרגישה שהבן שלי בן ב9 לא כהרגלו. הוא קצת יותר משתובב ומתחצף, יש לו מין תיקים כאלו בעיניים ואפילו קרה שהגבתי על משהו בצורה לא הכי מכילה והוא התחיל לבכות.
מדובר בילד סופר מתוק וחברותי, שנראה שהכל טוב לו ולא נותן לדברים להשפיע עליו. הוא אהוב על החברים שלו ויש לו קסם אישי. הוא תמיד מסתדר עם הדברים ולעולם לא מקטר.
כששואלים אותו איך היה בבית הספר/בפעילויות תמיד עונה סבבה ונראה מבסוט. לכן היה לי ברור שמשהו עובר עליו.
לקחתי אותו לשיחה אחד על אחד ואמרתי לו שאני מרגישה שהוא לא כהרגלו וכמה שאני אוהבת אותו ואשמח לשמוע מה קורה איתו כי אני יודעת שגם לו פחות נחמד במצב הזה ואני רוצה לעזור לו.
הוא סיפר שיש שני דברים שמפריעים לו. יש 3 ילדים בכיתה שלוקחים לו דברים וזורקים אותם מאחד לשני. הם קרעו לו מחברת וחטפו לו את הכיפה וזרקו מעליו כמו קוף באמצע. הוא ממש היה עצוב כששיתף את זה וזה ממש עשה לי כווץ' ענק בלב והרגשתי את תחושת ההשפלה שלו. טען שהוא לא עשה להם כלום מראש והם עושים את זה בלי סיבה. הוא יודע גם להשתובב עם חברים אבל אף פעם לא עושה דברים כאלו שפוגעים בילדים.
הדבר השני שסיפר היה שהמחנך שלו בשבועות האחרונים ממש צועק. תיאר שהמחנך צעק על הילד שיושב לידו כי הוא דיבר בתפילה ואמר שהוא ממש פחד מזה ואחר כך ביקש לצאת לשירותים כי הרגיש שהוא צריך להירגע. הוא לא צועק עליו ישירות, אלא על חברים אחרים. הוא סיפר את זה עם דמעות בעיניים ואמר שזה גורם לו לפחד מהמחנך.
עכשיו, הנטייה הטבעית שלי במקרים כאלו שעולים בכיתה היא לפנות למחנך ולדבר איתו ישירות על מנת שיהיה מודע ויתערב באירוע. אבל עכשיו אני תקועה. לא יודעת אם נכון לפנות למחנך ולומר לו שהבן שלי מפחד כי הוא צועק. וגם לא בטוחה שהבן שלי ישתף פעולה עם המחנך לגבי הילדים שקשה לו איתם, בגלל שהוא לא סומך על המחנך ככה.
כמובן שלבינתיים אמרתי לו כמה אני שמחה ששיתף אותי ועכשיו אני יודעת מה עובר עליו. ניסיתי לחזק אותו כמה הוא חזק בפני עצמו ולהשתתף איתו ברגשות הקשים שעולים מתוך הסיפורים שלו.
אבל אני ממש רוצה לעזור לו מעבר ואשמח להצעות מה הדרך הכי נכונה לעשות זאת. לפנות לרב? לפנות להורים של הילדים הספציפיים? ליועצת?
קשה לשמוע שהילד שלנו עובר דברים כאלה...מתואמתנהגת ממש בחוכמה, וכל הכבוד גם לו ששיתף אותך ככה.
נראה לי שהכי חכם לפנות ליועצת. אבל לא עכשיו, רק כשתסתמן חזרה לשגרה, כדי שהיא תוכל לדבר בדברים האלה בזמן אמת.
איך הוא עכשיו, כשהוא נמצא בבית ולא באזור הפעולה הקשה? איך הוא מושפע מהמצב?
כן מדברת עם המחנך. המחנך בבעיה, הוא צריך להשליט סדר בכיתה וללמד. זה מאוד מאוד קשה. בנוסף יש מורים שהקול שלהם גבוה יותר ממורים אחרים ונשמע יותר מאיים. הם לא תמיד מודעים לזה. גם בגלל שתלמידים לא ממש מקשיבים, הם נאלצים לצעוק לפעמים. יש ילדים רגישים (גם לי יש כאלו, וגם אני כזאת) שצעקות מלחיצות אותם. במיוחד רואים את זה שהם נבהלים מצעקות על מישהו אחר. כי אם זה היה עליהם זה היה מובן, אבל על מישהו אחר זה כבר רגישות גבוהה יותר.
שיחה כנה עם המחנך, יכולה להועיל, גם כדי להכיר את המחנך ודרכי הפעולה שלו, גם שהמחנך יהיה יותר מודע לילד שיושב בכיתה ומפחד ממנו, וזה בטח לא הכוונה שלו. (בד"כ, לא מכירה). לפעמים פיתוח של קשר אישי עם המחנך יכול לעזור ליותר קרבה והרגשה יותר בטוחה.
להסב את תשומת ליבו של המחנך לילד השקט בכיתה, זה חשוב. וחשוב גם לשתף אותו במה שקורה בין הילדים. המורים לא נמצאים עם הילדים כל רגע וממש חשוב שמחנך ידע גם מה קורה בהפסקה.
אפשר לאמר לו שתשמחו שידבר בכיתה על נושא כזה או אחר בלי להזכיר שמות של ילדים. האירוע נשמע כמו התחלה של בריונות, כדאי לגדוע אותה כבר עכשיו.
אבל נראה בכלל מתי יחזרו ללימודים...
(הבן שלי בתחילת השנה שמע מי יהיה המחנך שלו וממש התבאס ולא רצה ללכת ללימודים כל יום. היו לו דעות ממש גרועות עליו בגלל שפעם הוא לימד אותו וגער בו, או משהו כזה. אבל כמה שיחות שלי עם המחנך ויותר תשומת לב אישית של המחנך לבן שלי והתיחסות אליו בכיתה בצורה שמותאמת לו, באמת שינו את היחס של הבן שלי למורה הזה. לפני כמה זמן המחנך יצא למילואים ועכשיו הבן שלי מתלונן על המורה המחליף ומתגעגע למחנך 😆). בהצלחה ממש, רוב המורים הם אנשים טובים שרק מנסים לעשות את העבודה שלהם. זו אחת העבודות הכי קשות שיש (מניסיון). לפעמים הם גם עושים קצת טעויות. כדאי לבא בעין טובה על המחנך וממקום כזה לשוחח איתו.
בהצלחה
בעקבות דיון עם הגדולים יותר בבית (שלוש עשרה וחצי ו11)
כמה אתן מסכימות לשלם על משלוחי מנות לילד?
היה כאן דיון מעניין
ונשים רגע בצד את האופציה של הכסף שלהם…
ועל מה זה יושב כי אני יודעת על מה…
כי אני לא מתעסקת עם זה
אבל מגיל צעיר הם מכינים משלוח שכולל
שקית מעוצבת כלשהי
פחית/ טרופית
חטיף כלשהו
כמה ממתקים קטנים
הם מחלקים בין 5-15 משלוחים כאלה
תלוי גיל/ ילד
לק"י
אצלינו לארבעה ילדים יצאו בערך 20 משלוחים,
כך שמבחינתי גם 10 למשלוח זה בסדר. השנה יצא פחות. נראה לי סביב 6-7.
שזה בא עם הגבלה של כמה ממתקים מותר לשים שם (2 או 3 בד"כ).
בפורים עצמו הם מביאים הרבה משלוחי מנות (הבת שלי בת 12 מן הסתם תכין לכל החברות בשבט ולמדריכות). אז אני מעדיפה להתבסס על משהו שמגיעים בבית (עוגיות מכמה סוגים), ומוסיפים לזה חטיפים/ממתקים שאנחנו מקבלים במשלוחים שמביאים לנו (גם ככה נשאר לנו אחר כך הר של ממתקים...)
מהמתכון השני בחתימה של @יעל מהדרום, ומכינים מזה הרבה עוגיות מכמה סוגים - עוגיות בצורות (עם קורצנים), עוגיות ספירלה (צובעים חלק מהבצק בחום עם קקאו בשביל זה), אם יש כוח אז גם עוגיות דובים (דורש יותר השקעה אבל הילדים אוהבים).
ולפעמים הגדולה שלי מכינה גם עוגיות שוקולד צ'יפס.
בדרך כלל שמים בכל משלוח מנות כ-4-5 עוגיות, אורזים יפה בשקית צלופן, ולפעמים גם מוסיפים משהו מהממתקים/חטיפים שקיבלנו.
לפעמים אורזים כמו סוכריית טופי (בשקית צלופן ארוכה, קושרים משני הצדדים כמו סוכריה גדולה), ולפעמים הילדים מכינים לפני פורים מארזים למשלוחים שלהם בצורת ליצן, כמו פה -
זה לא יוצא משלוח ענק, אבל כן כזה שכיף לקבל. והילדים אוהבים את ההכנות, זה חלק מאווירת חודש אדר...
איך עושים את הליצן? הוראות לידיים שמאליות בבקשה 😅
מתי את מכינה ומתי אורזת?
משלוח מנות קטן עם המון יצירה | נעמה ואני רעיונות לעיצובים מתוקים
לא חייבים לעשות בדיוק כמו שם.
בגדול העיקר זה ריבוע/מלבן לגוף הליצן, עיגול לראש (מציירים פרצוף, אפשר להדביק עיניים זזות), משולש לכובע, ומלבנים ארוכים לידיים שמחבקות את הכוס (אפשר להוסיף בקצה כפות ידיים, בעיני יוצא חמוד גם בלי צורה ברורה של ידיים..). לא צריך להיות מוכשרים בשביל שיצא טוב.
צריכים למצוא לזה יום השבוע.
את הליצנים הילדים מכינים בעיקר לבד, לפעמים אני קצת עוזרת להם לגזור את החלקים. (בפעם הראשונה עשינו ביחד, אבל עכשיו הם כבר מנוסים...)
נניח שקית שוקו ועוגיות ביתיות (היה עכשיו 8 שקיות ב15)
או פחית/בקבוק מיץ (משהו מהמבצעים) וחטיף ממארז או חטיף שוקולד קטן
או כמה חטיפים/ממתקים ממארזים
בעזהי"ת
קונה דברים שנחשבים בעיניהן 'שווים' בהזדמנויות משתלמות, כך שהמשלוח יוצא שווה ובעלות נמוכה.
בד"כ סביב 4-5 שקלים, השנה הגענו ל6.5 וזה כולל את הכל (אריזה וכו').
ספציפית השנה לכל משלוח יש כוס ובו ממתק שווה של מקלות גומי עם ג'ל לטבילה וסוכריות קטנות לציפוי, חטיף קטן פשוט, סוכריה על מקל מהסוג השווה, סוכריות קופצות, שעון סוכריות, ובתוך המכסה של הכוס- סקוושי קטן ויד נדבקת (לגדולה במקום היד הנדבקת יש מחזיק מפתחות חמוד של דובי).
זה יצא 4.5 שקלים למשלוח, אבל הן נורא רצו להביא גם בקבוק שתיה קטן אז זה עוד שני שקלים למשלוח..
יש שנים שהן עשו ביתי, נדמה לי ששנה שעברה הן הכינו כמה סוגים של עוגיות וארזו יפה, הייתה שנה שהן הכינו עוגות אישיות (בתבנית אינגליש-מיני) ואת השם של החברה משוקולד, כל פעם משתנה.. אבל זה סדר הגודל של העלויות.
כי הזמנתי מראש בזול מארזי חטיפים וֶסוכריות ומיני שוקולדים לכולם.
ואז הגדולה החליטה שהיא רוצה יותר מזה
אז נתתי לה עוד חטיף מיוחד בנוסף וגם זה כנראה לא היה נראה לה מספיק והיא רוצה להביא ללפחות 11 בנות רק היא.
אז את הפחית שרצתה להוסיף- היא קנתה מכספה. הרגשתי 'שה לא נכון להרגיל אותה לכזה רף גבוה ורק לה ואז בהמשך כולם יצפו להצטרף לרף הזה וגם ככה הז חג כהז יקררר
אז התלבטתי אם זה היה הגיוני שקנתה את הפחיות מכספה
אני כן מבינה שבשלב מסויים לגדולים מתאימים דברים אחרים. אפשר להחליט שבמקום 2 דברים זולים- לשים משהו אחד יקר יותר/ יותר מיוחד.
אני השנה קניתי לגדולה פחיות כי היא נתנה רק ל-4 חברות אבל החבאנו את זה מהקטנים…
בעבר אמרתי לה שאני מוכנה לקנות רק X ממתקים בכל משלוח ואת השאר היא השלימה ממשלוחים שקיבלה
כבכל שנה הגענו ליום הפיג'מות ואיתו הדילמה הקבועה.
מה יותר פאדיחה?
ללכת לבית הספר עם פיג'מה או ללכת לבית הספר עם בגדים רגילים ביום פיג'מות?
הצעת הפשרה של ללבוש מכנסי פוטר וחולצת גלופה, נפסלה באמירה נחרצת:"או פיג'מה פיג'מתית או בגדים רגילים"
ואולי הפתרון לשבת על הספה ולהתלבט עד שיסתיים יום הלימודים?
*פיג'מה, לאלו שפחות מכירות את המושג, הוא בגד שנועד במקורו לשינה, אך משמש בעיקר ליום פיג'מות, כי למה לא לישון עם הבגדים...
לק"י
היו שנים שבאמת קניתי לילדים פיג'מות במיוחד לכבוד היום הזה, כי הם ישנים עם בגדים מאידיאל😅
(האידיאל שלי כמובן).
יצא סוף סוף לבית הספר,
הפתרון:
פיג'מה ועליה בגדי יום יום, כלומר לדחות את הדילמה להמשך...
יש מסיבת פיג'מות קבועה פעמיים-שלוש בלילה😅
(גם אצלנו לא לכולם יש פיג'מות אמיתיות, וזה אכן פדיחה כשצריך להציג את הפיג'מה לראווה...)
באזעקות הראשונות אחרי המעבר, לילדים היה חסר ממש המפגש עם השכנים.
השבת עשינו קצת השלמה, כשירדנו למקלט של בית הכנסת, המשמש גם את השכנים, באזעקה שהיתה מיד בסיום קריאת זכור ושרנו שם שירי פורים בצותא, כולל פועלי בניין מהודו שמתגוררים ליד, וגם הצטרפו לשירה.
