חיים ולדר. האיש והאגדה... (סטייל כיפה אדומה מסתבר...)
וואו, האירוע הזה מטלטל מכל כך הרבה בחינות.
כשהייתי בכיתה י', חברה מהכיתה נפטרה אחרי התמודדות ממושכת עם מחלה קשה. ביקרנו אותה כשהייתה חולה וראינו אותה במצבים קשים לעיכול.
נפוחה כולה מתרופות, לא מתפקדת, לא מדברת,
ואז בחופש הגדול היא החזירה את נשמתה לבורא. נזרקנו כל אחת מחברות הכיתה להתמודד לבד בלי מסגרת, בחופש, עם בליל מחשבות ורגשות מסעירות.
בכל התקופה הזו לא היה מבוגר אחראי אחד שיתווך, שיכיל, שיציף, שיסביר מה קורה פה, מה קורה בציאות, מה קורה לי בלב.
היו פה ושם שיחות התחזקות ומוסר שפונות אל השכל, אבל הרגש הוזנח.
לא בטוחה אם אי פעם התאוששתי באמת מהסיפור הזה.
*אחד התפקידים שלנו כהורים הוא לתווך לילדים את העולם. את המציאות.*
והסיפור של חיים ולדר מציף אותם, מבלבל,מפחיד.
איתנו בתור ילדים לא דיברו על כלום!
לא על הווסת, לא על מוגנות, לא על המוות.
נזרקנו להתמודד לבד ולרבות מאיתנו נשארו משקעים בלב.
בואו נגייס את עצמנו לעשות את התפקיד שמצופה מאיתנו-
*לדבר איתם, לפני שיגלו לבד מרכילות הרחוב*
עוד הערב!!
כמובן מתוך ישוב הדעת, מתוך רוגע פנימי, מתוך ראייה שהעולם טוב ושרוב האנשים טובים.
איך ומה אומרים אפשר להתייעץ, אפשר לשאול. וכדאי כמה שיותר מהר.
יש כאן סוגיה של מוגנות שהעולם כיום מוצף במידע לגביו.
אבל יש כאן סוגיה חדשה שאסור להתעלם ממנה.
סוגיית האובדנות.
*אין לנו את הפריווילגיה להתעלם! פשוט אין לנו!*
מצרפת כמה נקודות למחשבה בעניין האובדנות , מסרים שכדאי להעביר בדרך זו או אחרת.
👇🏼
(מיכל שניאור)
מצרפת בהודעה הבאה את הקובץ שהיא צירפה-
וואו, האירוע הזה מטלטל מכל כך הרבה בחינות.
כשהייתי בכיתה י', חברה מהכיתה נפטרה אחרי התמודדות ממושכת עם מחלה קשה. ביקרנו אותה כשהייתה חולה וראינו אותה במצבים קשים לעיכול.
נפוחה כולה מתרופות, לא מתפקדת, לא מדברת,
ואז בחופש הגדול היא החזירה את נשמתה לבורא. נזרקנו כל אחת מחברות הכיתה להתמודד לבד בלי מסגרת, בחופש, עם בליל מחשבות ורגשות מסעירות.
בכל התקופה הזו לא היה מבוגר אחראי אחד שיתווך, שיכיל, שיציף, שיסביר מה קורה פה, מה קורה בציאות, מה קורה לי בלב.
היו פה ושם שיחות התחזקות ומוסר שפונות אל השכל, אבל הרגש הוזנח.
לא בטוחה אם אי פעם התאוששתי באמת מהסיפור הזה.
*אחד התפקידים שלנו כהורים הוא לתווך לילדים את העולם. את המציאות.*
והסיפור של חיים ולדר מציף אותם, מבלבל,מפחיד.
איתנו בתור ילדים לא דיברו על כלום!
לא על הווסת, לא על מוגנות, לא על המוות.
נזרקנו להתמודד לבד ולרבות מאיתנו נשארו משקעים בלב.
בואו נגייס את עצמנו לעשות את התפקיד שמצופה מאיתנו-
*לדבר איתם, לפני שיגלו לבד מרכילות הרחוב*
עוד הערב!!
כמובן מתוך ישוב הדעת, מתוך רוגע פנימי, מתוך ראייה שהעולם טוב ושרוב האנשים טובים.
איך ומה אומרים אפשר להתייעץ, אפשר לשאול. וכדאי כמה שיותר מהר.
יש כאן סוגיה של מוגנות שהעולם כיום מוצף במידע לגביו.
אבל יש כאן סוגיה חדשה שאסור להתעלם ממנה.
סוגיית האובדנות.
*אין לנו את הפריווילגיה להתעלם! פשוט אין לנו!*
מצרפת כמה נקודות למחשבה בעניין האובדנות , מסרים שכדאי להעביר בדרך זו או אחרת.
👇🏼
(מיכל שניאור)
מצרפת בהודעה הבאה את הקובץ שהיא צירפה-
