בס''ד
הי יקרה!
כתבת בסוף שזאת רק פריקה, אז קבלי חיבוק גדול לפני הכל!
אני מקווה שלהוציא את הדברים על הכתב קצת עזר ❤
האם זה יותר מיום מבאס רגיל?
האם זה דיכאון אחרי לידה?
או סתם דיכאון ללא טייטל?
מן הסתם לא נוכל להכריע בשאלות האלה.
אבל את כן מתארת מצב של -
חוסר חיות (הרצון לישון כל היום)
חוסר סיפוק (בלימודים, באימהות)
חוסר עניין (ביחסים, בתחביבים)
וחוסר כוחות (תפעול הבית)
ומה שצועק מכל אלה זה שמשהו לא טוב לך כרגע.
לא ציינת כמה זמן את מרגישה ככה, אבל אם זאת כבר תקופה משמעותית (ונשמע שזה המקרה, כתבת ''כבר כמה זמן''),
נראה לי חשוב לעצור ולחשוב מה עושים. (שזה בעצם מה שהתחלת לעשות כשכתבת את הפוסט הזה!
).
כי להרגיש לא טוב לאורך זמן - זה פשוט לא טוב...
*
ברקע, את מספרת על קרוב משפחה שחולה מאד.
אני לא יודעת באיזו דרגה מדובר אבל נשמע שזה מישהו קרוב ושהמחלה שלו משפיע עלייך באופן ישיר.
בין אם זה בפן הטכני (לסעוד אותו, ללוות אותו בטיפולים השונים, לבשל לו ולמי שגר איתו וכו')
ובין אם זה בפן הנפשי. ולגבי זה - העומס המנטלי שדבר כזה יכול ליצור בתוכנו הוא עצום-עצום:
זה מביא המון רגשות חזקים כמו:
מתח
פחד
רצון לנצל את הזמן איתו כמה שניתן
תחושה של פספוס
לפעמים גם רגשות אשם על מה שלא היינו או עשינו מספיק בשבילו לאורך החיים
אהבה חזקה
געגוע למה שהיה לפני המחלה
קושי לראות את האדם מולנו משתנה ודועך
עצבות וסבל מלראות אותו סובל
לפעמים, כשנדרשים לטפל פיזית, זה יכול לעורר גם רגשות של אי נוחות
עומס (איך מתחלקים בינו לבין כל שאר הדברים והאנשים בחיים?)
לפעמים כעס (אם נניח רוב הטיפול והעזרה נופלים על מישהו אחד של המשפחה ואין נשיאת עול של כולם)
וכל זה (ואפילו חלק מזה, כי לא תמיד חווים את כל הרשימה הזאת) מעייף ומתיש את הנפש!!!
ברמה של דיכאון ממש או ברמה פחותה מזו אבל עדיין מורגשת מאד.
*
אני חושבת שמה שאת מתארת על עצמך, כל מה ש'מכובה' אצלך כרגע,
זאת הדרך של הנפש שלך להגיד ''סטופ. אני לא יכולה יותר. נגמרו לי המשאבים להתמודד עם הכל''.
זה כמו רכב. כשנגמר לו הדלק, מה הוא עושה? הוא נעצר. הוא לא מוכן להסיע אותנו, לסחוב אותנו יותר.
נשמע שהנפש שלך כרגע עם מיכל ריק. ולכן אין לה יותר איך למשוך אותך קדימה להיות בעשייה.
מה אפשר לעשות עם המצב הזה?
אז יש את עניין הטיפול, שהזכרת.
ורגע - כאן אני רוצה לעצור שנייה ולהגיד לך: יקרה, כל הכבוד שניסית והלכת לפסיכולוגית!
זה דורש אומץ ועוד משאבים של זמן וכוחות, גם אם הכל מסובסד.
אני ממש מצטערת על האכזבה שפגשת שם ואני לחלוטין מבינה שמאז לא העזת לנסות שוב. בכללי, זה דבר כל-כך מתסכל שיש אנשים שעוסקים בתחום טיפולי ומתייחסים בחוסר אמפטיה, הקשבה ורגישות למטופל... אוף ממש . חיבוק גדול על החוויה הזאת!!!
איך שאני רואה את זה, טיפול נפשי, זה קצת כמו שידוך... לפעמים יש לנו מזל ואנחנו מיד מגיעים לכתובת המדויקת לנו. אבל יש גם כל מיני מקרים שזה לא בדיוק הולך ככה ושצריך לעבור מסע חיפוש עד שמגיעים לאשת המקצוע הנכונה... אני חושבת שזה תופס את הרבה מאיתנו לא מוכנות מרוב זה שהעולם רגיל להציע ללכת לטיפול אם פוגשים קושי נפשי. זה קצת נשמע שזה פשוט כמו ללכת למוסך. בעוד שבמציאות, עצם החיפוש אחרי מישהו שמתאים לנו יכול לדרוש מאיתנו לא מעט מאמצים.
אבל האם זה שווה? בטח שזה שווה! טיפול טוב יכול להיות לא פחות מדבר משנה חיים!
אם קורה ולא מוצאים מיד את איש המקצוע הנכון, חשוב לא להתייאש. תהליך החיפוש הוא כבר חלק מתהליך היציאה החוצה מהמצב שבו אנחנו נמצאות. הצעדים שעושים כדי למצוא את המטפלת הנכונה הם צעדים שמקרבים אותנו לרווחה הנפשית שאנחנו שואפות אליה. ושוב - התוצאה שווה, בסופו של דבר...
*
חוץ מהעניין של הטיפול, הייתי מציעה לך לבחון כל מרכיב ומרכיב מהחיים שלכם ולנסות לראות מה מתאים לך ומה לא מדויק לך.
שאלות שאת יכולה אולי לשאול את עצמך בהקשר הזה:
- האם הלימודים האלה עניינו אותך אי פעם? למה את רוצה לעבוד במקצוע הזה? האם את חושבת שהלימודים האלה מקדמים אותך לעבר מקצוע שאת רוצה או לעבר משכורת טובה (או גם וגם) או האם את מרגישה מסופקת לגבי כל זה ולכן יש לך מעט מוטיבציה? האם חוסר ההצלחה שלך בלימודים נובע לחוסר העניין? או הפוך אולי - התחלת להצליח פחות וכתוצאה מכך הפסקת להתעניין?
- מבחינת היחסים מול בעלך (לא בטוחה אם התכוונת לקשר איתו או ספציפית לאישות) - האם ניתן לשנות את הזמנים שאתם נפגשים? האם התקבעו הרגלים שכדאי לשנות או לרענן? האם בכללי יש לכם זמני איכות ביחד ואתם מצליחים להרגיש קרובים? האם הוא מודע למצבך, האם שיתפת אותו? ואם כן איך הוא מגיב לכל זה?
- מה הלו''ז שלך עם התינוק? האם אפשר להכניס בו דברים שיותר מעניינים *אותך*? האם אפשר לצרף לו זמנים שאת נפגשת עם עוד אמא לתינוק באותו גיל בערך? האם את איתו בית או האם הוא במסגרת? האם הסידור הזה טוב לך? מה החלוקה של הטיפול בתינוק בינך לבין בעלך? האם זאת חלוקה שהיא טובה לך? ואם לא, האם יש אפשרות לשנות אותה? האם את עדיין קמה בלילות? מה מצב השינה שלך? מה את כן אוהבת כשאת עם התינוק שלך? מה את לא אוהבת בטיפול מולו? (לכולנו יש חלקים יותר אהובים בטיפול בתינוק וכאלה שפחות). איך אפשר להגדיל את החלקים שאת נהינת מהם ולהקטין את החלקים שמשעממים אותך / מקשים עלייך? (על-ידי וויתור על אותם החלקים, להעביר אותם למיקור חוץ, לשנות כמה פרטים לגיהם...).
- כנ''ל לגבי תפעול הבית: אלו חלקים את יותר אוהבת בו ואלו פחות (נגיד אוהבת לבשל אבל שונאת לנקות)? האם אפשר להעביר את החלקים הפחות אהובים לבעלך? למנקה? לנערה? האם אפשר לעשות את אותן הפעולות בצורה שתדרבן אותך ותמלא אותך בסיפוק (טבלה עם נקודות וצ'ופר לעצמך בסוף / להתחייב בפורום שהיום את עושה כך וכך ולהזמין אחרות להציב גם כן מטרות לעצמן / לשים פודקסט, מוזיקה או משהו מעניין לצפות בו וכו').
- לגבי קרוב המשפחה שחולה מאד - האם את נפגשת איתו בתדירות שטובה לך? היית רוצה להגביר את התדירות? להנמיך אותה? עד כמה את מטפלת ועוזרת לו? מי עוזר לך לעזור לו? האם יש לך איפה לפרוק את כל המתח שאת חשה סביב זה? האם החברות שלך יודעות (האם הן גם מודעות מה זה אומר תכלס?)? תומכות? האם יש מצב לעשות מיקור-חוץ של דברים מסוימים בהקשר של העזרה לאותו קרוב המשפחה? איפה בעלך בכל זה? האם הוא מרגיש לך כשותף קרוב (בהנחה שזה לא בצד שלו כמובן)? כמה עומס טכני העזרה לאותו קרוב המשפחה דורש ממך (זמן, כסף, כוחות)?
חלק מהשאלות ומן ההצעות אולי לא רלוונטיות בשום צורה. אבל אולי תמצאי ברשימה נקודה אחת, או שתיים, או שלוש שבהן תרגישי ש''כאן, יש משהו שלא הולך לי. כאן יש לי צורך בשינוי, גם אם לא ידעתי את זה לפני זה''. אם זה יקרה, תקשיבי לקול הזה ותשתדלי ללכת אחריו. בסופו של דבר, ההרגשה הכללית שלנו מורכבת מאינספור רגעים ומצבים, חלקם נעימים וחלקם פחות. בסופו של דבר, זה המון דברים בשטח, שמשפיעים עלינו. ולכן דרך להרגיש יותר טוב, זה גם לבחון את הדברים שמרכיבים את החיים שלנו ולחשוב מה שומרים, מה מורידים ומה משנים.
*
ציינת שאת לא מרגישה את תחושת הסיפוק והמילוי הזאת שכולם מתארים.
יקרה שלי...❤
כולם מתארים?
מספיק לקרוא קצת בפורום כדי לראות שזה לא בדיוק ככה...
כל מיני אימהות עוברות כל מיני דברים ועליות וירידות ביחס לטיפול בילדים שלהם.
יש את מי שלא מצליחה להתחבר להריון.
יש את מי שלא מצליחה להתחבר לתינוק.
יש את מי שמתקשה בשנה-שנתיים של החיים של התינוק, עד שהוא נהיה עצמאי יותר.
יש את מי שדווקא אוהבת את שלב הינקות אבל מתחילה לחוש תסכולים ענקיים ברגע שהילד קצת גדל, מתחיל להתחצף ומה לא.
יש את מי שמרגישה שהיא יותר מחוברת לילד אחד על פני השני.
יש את מי שמרגישה שהילד שלה לא יפה.
יש את מי שמרגישה שהיא איבדה את עצמה מרוב השקעה בגידול המשפחה...
יש את מי שמרגישה ''לנער הזה התפללתי?'' כשהילד שלה מגיע לגיל ההתבגרות...
וזה רק מדגם...
אימהות זה דבר ענק ומדהים, אבל זה לגמרי מסע...
עם המון המון המון מהמורות בדרך...
ממש לא כולן מרגישות סיפוק ומלאות לאורך כל הדרך...
אני מסיכמה שהחיפוש אחרי הסיפוק והמלאות האלה הוא חשוב!
הוא זה שינחה אותנו בסופו של דבר לדיוקים המבורכים שיאפשרו לנו להינות מההורות שלנו.
ולהינות מן ההורות שלנו, זאת בהחלט צריכה להיות אחת המטרות שלנו. כי הורות היא מתנה ויש בה המון מתיקות.
אבל כשאנחנו בזמנים שאנחנו לא מרגישים שם, חשוב לדעת שזה בסדר.
חשוב לדעת שהמון-המון אימהות אחרות מרגישות אותו דבר ושכולנו עוברות המון בהורות שלנו...
כשמבינים שאימהות היא לא דבר שכולו ורוד ושאצל רובנו ככולנו יכולים לעלות כל מיני רגשות ותחושות,
הנפש פחות מבוהלת, ולכן היא גם יותר פנויה להתחיל לחפש איך משנים ומשפרים את המצב ❤
*
דבר אחרון שרציתי לשאול אותך: האם את עושה פעילות ספורטיבית?
אם עדיין לא, קחי לך את המלצת הזהב שלי ותתחילי. זה עשוי לעשות בך הבדל ענק!
אם אפשר כל יום, אני ממש ממש מחזקת אותך ללכת על זה. ואם לא, אז לפחות 3 פעמים בשבוע, כשמדובר בפעילות מאומצת (מתאימה למצבך אחרי לידה כמובן) ושל לפחות 20 דקות כל פעם. פעילות גופנית משחררת אנדורפינים, שהם ההורמונים שמשפיעים השפעה ישירה על מצב הרוח שלנו...
וגם - האם את יוצאת כל יום מהבית?
בין חורף לבידודים זה דבר שעלול להתפספס לנו, אבל אני מאמינה שהנפש שלנו ממש זקוקה להרגיש אוויר נקי, של החוץ.
אם יש אפשרות באור יום, מה טוב. אם לא, לפחות לצאת, לא משנה מתי. אפשר גם רק כמה דקות. העיקר לנשום קצת אוויר ולראות קצת עולם...
זה כל מה שעולה לי כרגע...
שולחת לך מלא, מלא, מלא כוחות וחיבוקים ❤❤❤
שבע''ה תספרי לנו בקרוב שהדברים מאחורייך ושאת מרגישה עכשיו טוב.
ורפואה שלמה מכל הלב לאותו קרוב המפשחה!!!
).
