אנחנו כל כך נזהרים... בעלי ואני מחוסנים שלוש מנות ועובדים מהבית.
לא רק שלא פגשנו אף אחד חיובי, אלא שלא פגשנו אף אחד בכלל! כבר שנתיים לא נפגשים עם המשפחה בכלל, על חברים בכלל אין מה לדבר. ועוד מאז שהתחיל האומיקרון אנחנו עוד יותר זהירים, באמת שלא נפגשנו עם אף אחד (כולל משפחה קרובה) בחודשיים האחרונים.
והנה זה הגיע גם אלינו....
שני הילדים חטפו את זה ממש קשה... בן 3 ובת 8 חודשים. היא כל כך אומללה ומסכנה שבא לי לבכות.
לא יודעת למה אומרים שאומיקרון קל, בעלי ואני מחוסנים והיינו ממש מושבתים והילדים בכלל... עדיין ממש בתוך זה.
הקטנה בכלל יונקת (הנקה די מלאה, בקושי אוכלת מוצקים), גם זה לא עזר לה לחטוף את זה בצורה קלה.
כל כך פחדתי מהידבקות של הילדים, בטח תינוקות עד גיל שנה, והנה הסיוט שלי התממש.
ולא מבינה מאיפה חטפנו את זה, פשוט לא מבינה.
ועצוב לי ממש להגיד אבל זה כנראה ממני. כי אני התחלתי להרגיש רע ראשונה.
עכשיו תבינו שאני לא יוצאת מהבית בכלל!!! באמת!
אבל בשבוע שעבר יצאתי פעמיים מהבית: לקחתי את הקטנה לרופא (בגלל משהו לא קשור לקורונה בכלל), ויומיים אחכ הלכתי לבית מרקחת לקנות לה תרופה. וזהו!!!
לא דיברתי עם אף אחד, לא נפגשתי עם אף אחד, אף אחד לא השתעל עליי או משהו כזה, אפילו לא חיכיתי בתור. וכנראה מהביקור הזה בבית מרקחת כל הבית נדבק.
מרגישה כל כך רע שאני זו שהכנסתי את הצרה הזו הביתה. שהילדים כל כך מסכנים בגללי. ממש מרגישה שבגדתי באמון שהם נתנו בי, באמא שלהם.
שנתיים נמנענו מזה, היינו כל כך זהירים. והנה גם אלינו זה הגיע.
ואני מתה מפחד על הילדים. על נזקים לטווח הארוך, על נזקים נוירולוגים, על לונג קוביד, על פימס. פשוט מתה מפחד שכל הדברים הרעים שקורים בחדשות יקרו גם לנו (הרי אם גם אנחנו נדבקנו למרות כל הזהירות הכל אפשרי כבר).
פשוט לא מאמינה שכולנו חולים. ולא מאמינה שאני זו שהכנסתי את זה הביתה.
לא רק שלא פגשנו אף אחד חיובי, אלא שלא פגשנו אף אחד בכלל! כבר שנתיים לא נפגשים עם המשפחה בכלל, על חברים בכלל אין מה לדבר. ועוד מאז שהתחיל האומיקרון אנחנו עוד יותר זהירים, באמת שלא נפגשנו עם אף אחד (כולל משפחה קרובה) בחודשיים האחרונים.
והנה זה הגיע גם אלינו....
שני הילדים חטפו את זה ממש קשה... בן 3 ובת 8 חודשים. היא כל כך אומללה ומסכנה שבא לי לבכות.
לא יודעת למה אומרים שאומיקרון קל, בעלי ואני מחוסנים והיינו ממש מושבתים והילדים בכלל... עדיין ממש בתוך זה.
הקטנה בכלל יונקת (הנקה די מלאה, בקושי אוכלת מוצקים), גם זה לא עזר לה לחטוף את זה בצורה קלה.
כל כך פחדתי מהידבקות של הילדים, בטח תינוקות עד גיל שנה, והנה הסיוט שלי התממש.
ולא מבינה מאיפה חטפנו את זה, פשוט לא מבינה.
ועצוב לי ממש להגיד אבל זה כנראה ממני. כי אני התחלתי להרגיש רע ראשונה.
עכשיו תבינו שאני לא יוצאת מהבית בכלל!!! באמת!
אבל בשבוע שעבר יצאתי פעמיים מהבית: לקחתי את הקטנה לרופא (בגלל משהו לא קשור לקורונה בכלל), ויומיים אחכ הלכתי לבית מרקחת לקנות לה תרופה. וזהו!!!
לא דיברתי עם אף אחד, לא נפגשתי עם אף אחד, אף אחד לא השתעל עליי או משהו כזה, אפילו לא חיכיתי בתור. וכנראה מהביקור הזה בבית מרקחת כל הבית נדבק.
מרגישה כל כך רע שאני זו שהכנסתי את הצרה הזו הביתה. שהילדים כל כך מסכנים בגללי. ממש מרגישה שבגדתי באמון שהם נתנו בי, באמא שלהם.
שנתיים נמנענו מזה, היינו כל כך זהירים. והנה גם אלינו זה הגיע.
ואני מתה מפחד על הילדים. על נזקים לטווח הארוך, על נזקים נוירולוגים, על לונג קוביד, על פימס. פשוט מתה מפחד שכל הדברים הרעים שקורים בחדשות יקרו גם לנו (הרי אם גם אנחנו נדבקנו למרות כל הזהירות הכל אפשרי כבר).
פשוט לא מאמינה שכולנו חולים. ולא מאמינה שאני זו שהכנסתי את זה הביתה.
