התרגלנו להילחם על הכותל, ולא על הר הבית.
להלחם על האחיזה בשמעון הצדיק, ולא ברמאללה או לפחות בשועפאט.
על פינוי גבעות קיימות, ולא על בניית חדשות.
נאבקים על הלגיטימיות של התנחלויות, ולא על הלגיטמיות של חזרה ליריחו, עזה, שפרעם ורבת עמון.
התרגלנו להזדעק על טרלול פרוגרסיבי, ולא על תוספת קדושה.
על פגיעה בשבת הציבורית, ולא על הוספת תרבות יהודית.
לסנן את ספרי ושירי הילדים שנכנסים אלינו הביתה, ולא ליצור חדשים.
כמעט כל המלחמות שלנו נמצאות על הקו האדום,
בהתגוננות ולא בהתקפה,
ועצם זה שהמלחמה נמצאת על המגרש שלנו- זה כבר הפסד.
תראו את ה'תרבות אנשים חטאים', איך היא מנסה בכל הכלים להיכנס לכל מקום, קולנוע, תוכניות טלוויזיה, שירים, ספרות, אומנות.
וכמה היא משפיעה.
ואנחנו? נציגי ציבור שלנו נמצאים בטוויטר או בפייסבוק, מנסים לומר איזה משהו עוקצני, שיוכיח את האיוולת.
אבל זה לא תמיד פועל ישועות. (מתי בפעם האחרונה ראיתם ויכוח אחד על אחד בענייני דת, שמסתיים בשינוי אורח החיים?)
אנשים יכולים להבין את השכל היבש במקרה הטוב, אבל הלב? הלב נמצא בתרבות.
ב"ה לאחרונה אנחנו רואים שכל יום יוצאת מוזיקה חדשה של יצירה יהודית. באמת חידוש שלא היה בשנים האחרונות.
אבל עדיין אנחנו חסרים במשהו. נדירים האמנים שבונים את השלב הבא.
ז"א- על גאולה דלעילא תמיד אפשר לדבר, בכל מקום, וזה חשוב מאוד.
אבל מה עם לשיר על הקורבנות? מה עם לצייר את ג'נין ושכם? מה עם לבנות מיצגים של ארץ ישראל השלימה? מה עם להסריט מציאות של משפט עברי? ואיפה הצילומים של נחלות גד וראובן? מה עם לכתוב סיפורת על קדושת המשפחה היהודית?
ואיפה חברון שלנו? ואיפה שכם שלנו? ואיפה יריחו שלנו? ואיפה עבר הירדן שלנו? אנחנו שוכחים את זה?!
לאט לאט אנחנו משתחררים ממחלצות הגלות, ונראלי שזה אחד המסכים שאנחנו כבר יכולים להסיר, בדרך לגאולה השלימה בקרוב ממש בהשתדלותנו ובישועתו יתברך.
זה לא דוקטורט אבל אם כבר מעניין אם כך למה הוא מגיב מאנונימיי? או שהוא מגיב מאנונימי רק בקללות חח ואז אני מבין אותו
יש לך זיכרון צילומי לניקים …