רוצה לשתף שכבר תקופה ארוכה מאוד קשה לי עם מה שקורה כאן בפורום. פורום שהוא מאוד יקר לליבי.

הסיפורים שנחשפתי אליהם כאן, בעיקר מאחורי הקלעים אבל לא רק, לפעמים ממש שברו אותי.

לפני תקופת מה, היו בין שלל כל הסיפורים על הפגיעה שיש כאן, סיפור שפשוט ריסק.

וואו, לקח לי כמעט שבועיים לצאת מזה לגמרי, כולל בחילות, הקאות, כאבי בטן, חוסר שינה, כיווץ בכל הגוף, כאב עצום בנפש ובנשמה, באמת משהו מטורף...

הכאב הזה על מה שאנשים ונשים עברו...

ועל זה שיש כאלה אנשים בעולם

וכזה רוע בעולם

זה פשוט מדיר שינה מעיניי

ועד שהצלחתי לצאת מזה,

עוד סיפור. ועוד אחד.

ולפעמים בא לי לזעוק פשוט "די!" "די עם כל הרע הזה!" כמה אפשר?!

זה קשה לי מאוד מאוד מאוד

כואב לי מאוד מאוד מאוד

גם אני אשמח לתמיכה ולהתחזק ולחזור ולהאמין בטוב שבעולם, שהוא ודאי הרבה יותר טוב והרבה יותר גדול מהרע.

אבל לפעמים כשקשה אפשר בהחלט כבר להטיל בכך ספק...

לפעמים מתלבטת (וגם פועלת כך) על להפחית את השהייה בפורום, לפעמים עד בכלל לא (האמת שזה יצא בעיקר מסיבות טכניות של עומס, אבל לאחרונה גם הקושי הנפשי וכל הכאב הזה לא מוסיף...)

אבל אני לא יודעת, כי מצד שני באמת שהפורום יקר לליבי, ובאמת שיש כאן א/נשים טובים וזה מקום שיכול להוסיף גם הרבה טוב בעולם! אני נתרמת רבות מהרבה דברים שאנשים כותבים, ומקווה שאולי יכולה בעצמי גם לתרום במה שאפשר...

אז זהו...

קצת פרקתי למרות שיש לי עוד הר שלם בבטן לפרוק, אבל זה מספיק לעכשיו

בתקווה שלא נשמע וגם לא יהיה כל הרע הזה יותר,

ונזכה לראות, לשמוע, לחוות רק רק טוב, הלוואי! וב"ה 🙏

שאת מטפלת בזוגות (לפי מה שאמרו פה בפורום , כך הבנתי)

כי עם כזו רגישות לשני וכל כך הרבה לב - זה מה שצריך למקצוע הזה (מן הסתם, למקצועות שעובדים עם אנשים ) - ולא רק ידע טכני או תואר....

העלית לי דמעות

אם יש משהו שלא לרוחך ונראה לך מטריד תיכף לדווח,

כי את עוזרת המון ומשכינה שלום,וכמובן אין כמו השלום,

בהצלחה רבה רבה אישה יקרה.

תמיד עם עין כזאת טובה, מפרגנת ומעודדת את כולם, מדהימה! 

מודה לך מאוד על דברייך המחזקים ❤

את משהו את ❤

תודה תודה לך יקרה על המילים הטובות והמשמחות 🙏🙏

ואת צודקת בכל מילה שכתבת, ממש כמו בחיים האמיתיים, יש הרבה טוב וצריך להסתכל עליו ולהיעזר בו ויחד עם זאת לדעת שיש פה גם רע, להכיר בו ולהתרחק מאנשים שמפיצים את הרע הזה, אילו מילים חשובות ויקרות! תודה לך שכתבת אותן ובאמת צריך להתחזק בכך 

ואין *עלייך*! ❤

ריגשת ושימחת אותי מאוד במילותייך הטובות, מודה לך מקרב לב ❤

כמות הפירגונים והטוב והעידוד והתמיכה והעין הטובה והחסד שלך ושל כ"כ הרבה נשים ואנשים פה זה מדהים, וזה באמת הרוב וזה מאוד מחזק להתחזק בכך, כולנו

תודה רבה שוב על מה שכתבת, חיזקת אותי מאוד 🙏❤

ראשית, אני רוצה לומר, שדומני שהתיאור הזה על מה שקרה לך בעיקר מ"סיפור שממש ריסק אותך" (זה הורגש לגמרי. היה ניכר מההיעלמות שלך, אחרי ההודעה הזועקת אז - אע"פ שאני לא מעיין כאן כ"כ "בהתמדה".. -  שקרה משהו כזה), מעיד על דברים חשובים. אולי אפשר קצת להתחזק מזה.

תיאור כזה - של "בחילות, הקאות" וכו' וכו', ובפרט בגלל "מה שאנשים עברו" - מלבד מה שזה באמת נורא, זה מעיד על טהרת הנפש. מי שאין לו חוש ריח, אינו מקבל בחילה מסירחון.. כמה שיותר נקיות פנימית, טוב, מוסריות, איכפתיות מהבריות וכו' - ככה יותר הזעזוע ממה שההיפך.

אז בצד הקושי הנורא של הזעזוע - צריך לשמוח שהוא קיים (לא הסיבות לו, כמובן). יש גם צד שלא רוצים להשלים עם זה שקיימות תופעות מסויימות, זה צד מובן ואמיתי - וממילא עוברים תהליך של "ניקוי" מזה. הקאה של הענין (אצלך התבטא גם בכפשוטו..).

בוודאי שקיים טוב. ובוודאי שהוא גדול לאין ערוך מהרע. והוא גם אמיתי ומשמעותי ועמוק.

ולא פעם, מי שעושה רע, זה המשך של רע שעשו לו, ל"ע (לא שזה מצדיק חלילה להרע למישהו אחר, אבל דרך לטיפול. כולל טיפול עצמי כשהאדם מזהה שזה הענין).

לגבי ה"שהיה בפורום", אכן לפעמים זה פיתרון... אפשר גם לזהות שרשורים לפי הכותרת - ולהחליט אם רוצים להיכנס אליהם או לא. האם זה יכניס לי יותר מידי "לכלוך", צער; האם אני יכול לעזור שם, או שזו סתם סקרנות.

לאידך, אי אפשר להכחיש שמישהי כמותך - עצם הטוב וטהרת הנפש והאיכפתיות שמוקרנים מתגובותייך (לפחות מה שאני רואה פה ושם. וגם אם גם אז לא זמן מתאים לקרוא את כל אריכות הדברים - את האיכפתיות מעומק הלב לעזור רואים מיד, וזה כבר מאיר ומשמח ונוגע ללב), אלה דברים שיכולים לעזור לבני אדם. שלא לדבר על העצות עצמן.

לפעמים איכפתיות אמיתית, שכל ישר, יושר לב, הרגשה ישרה - שווים יותר מ"ייעוצים מקצועיים".

וזו התלבטות קבועה דומני, אצל אנשים שאינם יכולים להתייחס לעזרה של עצמם בתור "מקצוע" (מה שמאפשר אולי לשים שריון-הגנה מסוים. "נמצא בעבודה"..) - עד כמה להיכנס לדברים. מה הפרופורציה בין העזרה שלהם, לבין כאב הלב, או ההינזקות.

צריך שיקול דעת ישר. אבל בלי ספק, מי שלשם שמיים רוצה לעזור לבניו ובנותיו של הקב"ה - הקב"ה יעזור לו בתוך הגלים הללו. גם כי אלך בגיא צלמוות לא אירא רע - כי אתה עימדי.

חיזקי ויאמץ לבבך.

מצטרף לתפילתך שבסוף דברייך - אבל גם מוסיף: שנזכה לעזור. הדבר הכי גדול: לעשות טוב, להוסיף טוב.

גם אני הרגשתי שיש שרשורים מפחידים לעתים, שגורמים לחשוב כאילו זה נורמלי המקרים הללו......

לא בכדי אומרים שכאשר יש פגיעה מסוימת, יש לאותה הפגיעה גם "מעגלי פגיעה".

אם ניקח דוגמא קיצונית של חלילה אונס ל"ע ולא על אף אחד, אז הפגיעה הכי אנושה היא כמובן של הפןגע בנפגעת,

אבל גם המחשבה של הנפגעת נפגעת,

המשפחה של הפוגע נפגעת,

מי ששמע או נחשף לסיפור נפגע

וזה יכול להיות עד למקומות הכי קרובים והכי קשים של האדם, 

שהוא שואל את עצמו בכלל שאלות, שזה משפיע לו על החיים שלו, 

יש עדויות של נשים למשל שאפילו "רק" קראו סיפור מאיזה פסק דיק או מאיזה אירוע חדשותי שפירט (אגב, לכן חשוב שנשים לב לעצמנו שאם קשה לנו להיחשף ולהיוודע לדברים למשל בחדשות, אפילו קריאת הכותרת היא מספיקה ולעיתים גם יותר מדי... ולא כדאי להיכנס ולראות את כל הפרטים, התמונות, הפירוט, זה ממש מזעזע את הנפש)

- ואז הרגישו איך בחיים שלהן עצמן הן מדמיינות שזה חלילה קרה להן, עד כדי כך שהגוף עצמו הגיב!

(החשק ירד גם על הבעל שלהן, הרעידות ודפיקות הלב כאשר היו לבד או במקלחת, הפחד הקיומי, המחשבה שכל העולם כזה וכו', יש הרבה עדויות וזה פשוט מצמרר לקרוא עד לאן יכולה להגיע פגיעה... וזה עוד נשים שלא הכירו כלל את המעורבים במקרה עצמו אלא רק קראו בחדשות או משהו... ממש שה' ירחם על כולנו...

וחיבוק גדול לך על התחושות הלא פשוטות, טוב שקצת הוצאת ❤

ולגמרי מחזקת אותך, אותי, את כולנו, שהמקרים הללו *לא נורמליים*, והם הם היוצאי דופן, וב"ה רוב העולם טוב

רוב האנשים טובים

ממש צריך להתחזק בכך, זה חשוב

ולא לפחד חלילה שיקרה גם לנו, כי לא, המקרים הללו הם הלא נורמליים והם הקצוות

ונבגדת.

ואסביר למה מבולבלת כי ביחס למה שאני רואה פה בפורום או שומעת בעולם בעלי הוא קדוש וטהור אבל מצד שני העולם הפנימי שלי לא נרגע.

ונבגדת למה הוא חיפש את זה.

לא פתחתי כאן את השרשור כי ידעתי שיהיו גברים שיאהבו את זה וינצלו את זה, וגם ככה קיבלתי הרבה פניות באישי מגברים שרצו לפרוק לי את שלהם.

יש מישהי יקרה ממש שעזרה לי המון המון באישי, אז הנה עוד נקודת אור של הפורום ותועלת שצומחת ממנו.

ואת נגמרו לי השמות מדהימה, איך את לא מתרגלת, איך בכל מקרה הלב שלך פועם מחדש ומחפש איך לעזור.

דעי שדווקא אותו בילבול ממש ממש מובן וטבעי

הרי אחרי כל מה שהנפש שלנו נחשפת אליו, היא באמת עוד יותר לא רגועה!

ואז כשיש משהו "בחיים האמיתיים", אפילו אם הוא "פחות" או בכלל לא בר-השוואה - זה ממש כמו איזה "פוסט טראומה", שהכל מתערבב לנו כבר, מתבלבל, הכל כאילו קשור להכל והופך את זה להמשך של זה (למרות שכמובן זה לא כך, אבל הנפש כבר כאובה כ"כ...) ואז הדבר הכי קטן יכול לגרום לנו לעוצמת תגובה מאוד גדולה...

אז גם לעצמך יקרה תני לגיטימציה לרגשות

וחבקי את עצמך חזק חזק

וקחי עוד חיבוק גם ממני

אני זוכרת את השירשור שלך, ואני כ"כ שמחה לשמוע שעשה לך טוב לכתוב אותו ואף שקיבלת עזרה ותמיכה רבה מהנשים היקרות על גבי הפורום וגם בפרטי. אכן יש אנשים טובים טובים בעולם וזה כזה משמח ומחזק לדעת את זה!

ותודה יקרה שכתבת וחיזקת שוב את הנקודה המשמעותית הזו!

זה מרחיב את הלב

(ולגבי מה שכתבת שבחרת ברגישותך לכתוב דווקא שם, וגם אז גברים פנו אלייך ורצו לנצל את המצב זה פשוט נורא! אוף כמה סיפורים כאלה יש זה מכעיס ומרתיח כ"כ כ"כ, די! לכו לטפל בעצמכם אנשים!)

ותודה, תודה רבה לך יקרה על כל המילים הטובות שלך, חיממת לי את הלב וריגשת אותי מאוד 🙏🙏❤

וכל הכבוד לך על האומץ.

ותודה שחסכת מאיתנו את התיאורים בשרשור ההוא.

גם ככה זה היה מטלטל ומייאש לאן אנשים יכולים להגיע.

תודה מרגשת שאת ❤

א. כוונתי בכל האמור לעיל, הוא מסיפורים שנחשפתי אליהם *מהפורום עצמו ולא מחוצה לו*, בין אם זה בצורה גלויה ע"ג הפורום, ובין אם זה בצורה סמויה ב"מאחורי הקלעים" של הפורום

ואין כאן *שום* כוונה למקרים אחרים שמחוץ לפורום עצמו.

ב. דווקא מסיפורים שנחשפתי אליהם בחיים האמיתיים - חשוב לי להדגיש שאפשר לקום מנפילות ולהשתקם, ולחיות חיים מאוד מאושרים ואפילו קרובים יותר כזוג.

בשורות טובות לכולנו 🙏

אין צורך כלל לדעת ולהיכנס לדברים הנוראיים האלה.

בקצרה ובאופן כללי כן אפשר לכתוב שהכוונה אכן של פגיעות בכל קשת העוצמות שלהן, מקטנות ועד עצומות (ובעיקר מאחורי הקלעים).

(ואומרת שוב גם פה שלא אענה גם בפרטי לתהיות מה בדיוק וכו', זה לא מקדם בכלום וגם לכל אלו ששלחו פעם קודמת - אמרתי מראש שאני לא אומרת)

שנשמע רק טוב

מה שעשה - הוא הוציא לעצמו את השם הרע.

דבר שני - ברור שיש אחראים, והכל ידוע ומדווח להם. אל דאגה.

וכאשר צריך להתערב הם מפנים את ההתערבות לפסים פרקטיים.

ולא, אני לא מוציאה מצג מאיים, אלא כותבת בצער ובכאב רע את המציאות, בכדי להתריע ולמנוע כמה שאפשר פגיעות עתידיות (או לעודד דיווח על פגיעות עבר או הווה).

ולא, אני לא אפסיק להתריע, ולו בשביל להציל מישהו או מישהי אחת. וב"ה כבר ניצלו ובאופן אישי יכולה להעיד על מקרים שבעקבות ההתראות של המנהלים והמנהלות היקרים בכל הפורום, וגם מדברים שכתבתי, נמנעו פגיעות.

(ומתנצלת על ה"טון" הנוקשה, לא היה לי נעים לקרוא את מה ואיך שכתבת בלי לברר ולדעת שבעצם אין הדברים כך וכמו שכתבת זו רק "הרגשה" שלך, שלא רק שאין לה אחיזה במציאות, אלא הדברים הם הפוכים לגמרי.

אז דעי שכל אותן הפעמים שכתבתי על הנושא - זה לא שלל כלל את הדיווח לאחראיים.)

אמנם אני לא קורה כל שרשור, וכפי שציינת כמובן שיש הרבה דברים שמתנהלים מאחורי הקלעים, אבל, מהדברים שעלו בפורום את מרגישה כל כך רע?

יש לי הערכה רבה אלייך על הרגישות הסבלנות והרצון (והיכולת הגדולה שניחנת בה) לעזור לכול נזקק.

או שרק אני לא רואה את הדברים, או נתקל בהם.

מקווה רק שמרוב דיונים כאלו יתחילו כולם לחשוב שאולי זה א' או ב' ותהיה חשדנות מיותרת. וזה בלי קשר לחובה על כל אחד להישמר מאוד בפורומים לפי כל כללי הזהירות.

הדברים שע"ג הפורום עצמו זה דברים שלא נדרשת איזו "חשדנות" מיוחדת - אלא מיד רואים שהם מזעזעים כל אחד...

והדברים שמאחורי הקלעים הם מאחורי הקלעים ומטופלים ע"י האחראים בכל מקרה לגופו.

מצטרפת לדבריך החשובים שחובה על כל אחד מאיתנו להישמר באמת על פי כל כללי הזהירות 

ותודה רבה על המילים הטובות 🙏

ואיזה מרגש לראות את הערכה שלך אליה והקשר ביניכם, מדהים!

ולגבי הסיפא - מה שכתבת ממש מזכיר לי את "מעט מן האור דוחה הרבה מן החושך", ושבאמת הציפייה מאיתנו היא להתרכז בטוב, והרע ממילא ילך ויפחת ב"ה ככל שנזכה להרבות אור וטוב בעולם

שנזכה 🙏🌼

גם אם לא, מקווה שתצא מהחושך לאור בקרוב

זוג/בת הזוג שלו.

אין תחליף לזה .

וכנראה הם לא היו מספיק אמתיים לתמוך בו ברגעים קשים.

תנו לו עכשיו ליהנות ממכם, תמלאו לו את החיים כמה שאתם עמוסים.

סבא של בעלי, התאלמן לפני -10 שנים, אין לילה אחד שישן לבד.

ואם הם עדיין מאד חשובים לו, אולי תשלח באמת מישהו אחר שידבר איתם, או להגיד לרב לדבר שלא בנוכחותו על החשיבות של לתמוך באחר (בגדול ולא להפוך אותו למסכן).

הרבה כוחות גם לאביך וגם לך, ולכל המשפחה

לדעתך יכול לעזור אולי לדבר עם כמה מהקהילה בפרטיות על העניין? בצורה כזו שקצת תסבר את אוזנם, צורה נעימה כמובן?

באמת יכול להיות שהם חושבים שאם יזמינו אותו זה יפגע בו יותר..

מעניין אותי לדעת, האם אביך מבין שכנראה זוהי הסיבה? ואם כן, האם הוא מרגיש ההפך, שזה דווקא ישמח אותו ולא יפגע בו כלל? אולי באמת כדאי לדבר עם הרב של הקהילה שידבר איתם..

הטוב הוא בהחלט קיים, ולא רק שהוא קיים - הוא הרוב!

ותודה לך על דבריך שמזכירים לנו את זה ומחזקים אצלנו את זה.

כשיש רע, זה מאוד קשה לאדם לפעמים לראות גם את הטוב,

במיוחד באותו הרגע, זה ממש "צובע" את הכל כאילו בשחור, למרות שהמציאות אינה כך בכלל.

ובדיוק כמו שכתבת - המנגנונים של האדם ממש מכוונים דווקא למיקוד ברע, בעיקר כדי לשרוד, לכן גם ההתמקדות בכך (עד שמרגישים קצת הקלה או שאותו ה"איום" הוסר בתת מודע).

אני חושבת שחשוב לזכור ולהזכיר את דבריך החשובים, ויחד עם זאת לא להתעלם כשיש רע, או לא "להדחיק", אלא כן לתת מקום ולגיטימציה גם לרגשות הקשים, או לכאב שלנו, ולאוורר אותם, להתייחס אליהם, וכמובן אז אפשר גם לצאת מהם יותר בטוב ויותר מחוזקים

(כי חלילה התעלמות יכולה ליצור אצלנו מצב שאנו "אוגרים" ובסוף זה יכול להתפרץ חלילה ולהגיע מכל מיני כיוונים וזה לא בריא לנפש שלנו לאגור כאב וקושי...)

ישר כוח על העין הטובה (והנכונה!) - אכן יש כאן (ובעולם כולו) אנשים טובים טובים טובים שמשתדלים לעשות דברים טובים ואף עושים, וזה מאוד משמח

מצטרפת לכל המילים החמות והחכמות שנאמרו פה..

חשוב לזכור במיוחד במקרים שאין לנו יותר מידי מה לעשות - להשליך הכל על ה'. הוא ברא אותם, הוא נתן להם רשות להתנהג כך, זה באחריותו. לא באחריותינו. האחריות שלנו היא לפעול היכן שאנחנו יכולים ומבלי שזה יפגע בנו. לא פיזית ולא מנטלית. העולם לא על הכתפיים שלנו, וזה באמת אחד הדברים הכי משמחים.

אז מן הסתם הם יצחקו, ידברו, יקשקשו... 

אם הוא לא לומד הוראה והוא לא מתכוון לעבוד בישיבה,

אז זה לא כל-כך שונה מאינספור פגישות שיהיו לו גם בעבודה.

(אני יודע שלא עניתי לשאלה שלך, רק הרחבתי אותה...)

אין נכון או לא נכון.

לאחת זה יפריע-וזה בסדר.

ולאחרת זה לא יפריע-וגם זה בסדר.

אבל אם זה מפריע לך,פשוט תגידי לו.

תשתפי אותו בתחושות שלך.

אצלה בבית או במקום ציבורי, כמו בספריה?

זה  טבעי שדברים כאלה מעוררים מחשבות ורגשות, במיוחד כשאתם זוג טרי והקשר עוד בבנייה והתגבשות. זה ממש לא משהו לחוש עליו אשמה או לחשוב שאת "מגזימה".

אבל כיוון שההקשר הוא נטו לימודים ולא בילוי חברתי נניח של קולגות מהעבודה ,  לצורך השלמת חומר חיוני שהוא הפסיד עקב המילואים – זוהי מטרה פרקטית, ברורה ומקצועית. זה לא "בילוי" או "יציאה".

אם הם אכן ישבו בספריה - זו התנהלות שגרתית ונורמלית של חבורות סטודנטים.  

אם בפעם הזו נפגשו בבית שלה, לגיטימי לבקש שלהבא ישבו במקום ציבורי  

יש הרבה חברויות בלימודים ובעבודה שלא מתפתחות למקומות שהפנטזיות של כבודו הולכיהם אליהם.

זה לא הופך את זה לטוב או לרע, אלא בעיקר שצריך לדעת לשים דברים בפרופורציות ולהבא להציב גבולות (נניח, שבפעם הבאה ייפגשו אצלכם בבית, או שייפגש עם אחר/ת).

מחשבה פסימית מיידית או תגובה קיצונית יכולים להזיק מאוד, בין אם החשש מוצדק ובין אם לא.

השאלה אם יש לו ברירה.

אבל כמה נקודות ציון

א האם יש איסור ייחוד. אם כן אז זה פשוט אסור .

ב האם חד פעמי/ פעמים בודדות/ סדרה של שיעורים

ג האם יש רעשי רקע שיגבירו צניעות או שיגבירו קלות דעת

ד מה הסגנון של הסטודנטית המדוברת

הצלחה רבה 

לק"י

לא קשור לאם סומכים על בן הזוג או לא.

ובעיני, אם לך זה מפריע, הכי לגיטימי שתבקשי ממנו ללמוד עם גבר.

אולי לא הייתי באה בדרישה, אלא מבקשת ומקווה שייענה לי.

עדיף ללמוד בזום ביחד ולא פיזית ועוד יותר עדיף ללמוד עם גבר..

זה די פשוט ובסיסי

שיפריע לך

כדאי לשתף בזה❤️

אפשר להזמין ללמוד אצלכם אם אין אופציה טובה יותר עם מי להשלים..  או שילמדו בזום.

יחד עם זאת, ראוי לסמוך עליו

ואם ממש קשה (לאו דווקא קשה לסמוך אלא קשה הסיטואציה)

אפשר להזמין אותה ללמוד אצלכם

שצריל זהירות גדולה ב"לתת עצות" שחלילה לא יפגע בצורה כלשהי בשלום והאהבה בין איש לאישתו.

אז כל המטרה היא רק לתיקון ולכוונה טובה.

גמו שכתבו זה חייב להיות ברור שהגבולות ההלכתיים חייבים להישאר אחרת אין לזה שום היצר בלי קשר לנישואין בכלל.

והדבר השני והקריטי זו לא הנהגה טובה אני מאמין שהוא עושה את זה בתום לב וגם אותה סטודנטית שעוזרת לו.

אבל זה לא מומלץ כלל וכלל גם כשאין  שום ייחוד ומבחינת הלכתית יבשה הכל נעשה לפי ההלכה.

מהסיבה שזה יוצר קירבה בטח אם משובר במשהו של כמה פעמים.אי אפשר להיות לא אנושיים אי אפשר לשבת עם אדם ולא קצת לצחוק איתו להביע נחמדות וזה לא דבר רע אבל בהקשר הזה זה עלול חלילה להגיע למקומות שליילים ואיני מדבר מדמיונות אלא מסיםורים ששמעתי ומתלמידי חכמים מאוד מתונים ומחוברים לחיים שגם הם אומרים את הדברים הללו.

זה מעבר להרגשה האישית זו הנהגה לא נכונה...

העולם היום הפך להיות מכיל וכל דבר כמו מה שכתבתי נשמע שמפגש בים איש לאישה הוא מלא ביצרים ותאוות.

אבל זו בכלל לא הכוונה שלי.

אנחנו בני אדם בריאים עם רגשות וכל פגישה מסוג כזו היא סוג של חוויה וחוויה היא דבר מקרב.

וזה לא משנה עבודה לימודעם וכד' צריל שיהיו גבולות ברורים

בסגנון הדיבור והתוכן.גם במקום של עבודה זה לא דבר נכון שאיש או אישה ידברו על אה ועל דא או יצחקו אחד עם השני...

זו האמת וזו דרכה של תורה

ברור לי שהרבה מאיתנו לא עושים את זה ממקום רע פשוט העולם הפך להיות מכיל כביכול ונותן לגיטמציה לערבוב הזה.

*אני ממש לא חושב שצריך שלא יהיה שום מפגש בין נשים לגברים.

אבל אני כן מתנגד שבתוך המפגשים האלו יכנסו ערכים,אמונות,תחביבים, חווית וכד' בין גברים לנשים(אא"כ המטרה שלהם להכיר ולהתחתן).

ודרך אגב אני בטוח שהוא ממש צדיק וטוב וממש אוהב את אשתו ובכלל לא חושב על הנ"ל.

אבל כמו שכתבתי זה לא דבר טוב ונכון.

לשאול אותו

אם הפוך הוא היה מסכים שתשבי עם סטודנט

וכן, פעם היית מאוד מצחיק 😝

אבל גם היום ❤️

א. העזרה של בעלך לאדם בודד

ב. חוסר בגבולות בעזרה

ג. חוסר בתקשורת בינך ובין בעלך ותחושה שהוא לא רואה אותך ואת הצרכים שלך, או אולי לא נפל לו האסימון שהוא בזוגיות וצריך לשנות פאזה

ד. מעורבות גבוהה של המשפחה שלך ושלו

אתחיל מההתחלה.

בעלך עוזר לאדם בודד, זה מאוד יפה. הוא עושה איתו חסד.

גם אמא שלך עשתה חסד דומה וזה מקסים. חיובי, ומעיד על נפש טובה.

הבעיה מתחילה במינונים... כאשר זה נמשך המון שעות, חוזר הביתה בשעות לא שעות, מצפה גם ממך להיות שותפה למרות שזה לא מתאים לך, זה כבר הופך להיות עוול ולא חסד.

כי זה חסד על חשבונך וגם חוסר הגבולות הזה מטריד, גם אצל בעלך כלפי עצמו זה ברמה חריגה ומשהו בקשר הזה מאוד מוזר.

ברור לי שאת מנסה להסביר לו את זה והוא לא מבין.

השאלה היא מה יש לכם בזוגיות מעבר לדינמיקה הזו, האם יש לכם מכנה משותף? שיחות? מחוות הדדיות?

למשל, האם את חושבת מה יפנק אותו ומה חשוב לו?

האם את מרגישה שאכפת לו ממך?

האם אתם יוצאים מדי פעם, מפטפטים, מתחבקים וכל מה שמעבר?

ומה היה לפני החתונה, היה לו את הקשר עם האיש הזה?

האם דיברת איתו על זה פעם בנחת או רק בעצבים או רק דרך קרובי משפחה?

תקשורת זוגית אמיתית לא אמורה לעבור דרך חמותך או האחיות שלך או שלו, אם הוא מדבר עם אמא שלו על להתגרש ממך וגם את פונה אליה ככתובת "קחי אותו תחנכי אותו" שניכם צריכים לעשות איזה סוויצ' בראש.

להפנים שהקשר הזה הוא אך ורק שלכם ולא קשור לסביבה, אתם שני אנשים בוגרים שנחליטו להתחתן וזה שלכם.

שימי גבול מאוד ברור מה את מוכנה ולא מוכנה לעשות בשותפות שלך במצווה הגדולה שבעלך עושה.

למשל - שיעזור לו רק בשעות שהוא לא בעבודה ואת כן בעבודה (אם יש כאלה). או רק יום בשבוע. או רק לבשל לו אבל לא להסתובב איתו. וכו'.

מה שמתאים לך, מתוך ראיית הטוב.

יכול להיות שכמה מפגשים בודדים עם יועצ/ת זוגי/ת יעשו לכם טוב ויאפשרו לכם לדבר על זה בנחת כי נשמע שמשהו בתקשורת ביניכם לא 100%, לפחות ממה שאת כותבת.

מהניסיון שלי זה ממש יכול לעזור להציל את הנישואים.

בהצלחה יקרה!

מציע לנסות ללכת ביחד לטיפול זוגי ופשוט להעזר במטפל/ת לתקשר. תשמעי איך בעלך רואה את הדברים ואת חלוקת המשימות, הוא ישמע אותך ותראו ביחד איך מסדרים את החיים עם פרופורציות.

לוקח כסף על הבישול כי... חשמל ומים?

אלה שני הרכיבים הכי זולים בבישול.

החלקים העיקריים זה זמן עבודה וחומרי גלם. 

או שהוא מצא חבר שהוא נהנה איתו והוא יכול להתנהג כמו רווק

או ללכת למחוזות רחוקים יותר כמו קשר של ניצול.

הקשר עם המשפחה שלך לא רלוונטי למקרה הספציפי אבל רלוונטי לתקשורת ביניכם, גם איתך אין תקשורת?

לחזור כל הזמן ב3-4 זה לא תקין.

שיש כל מיני מורכבויות,

מה שלי בלט זה שאת מדברת עם הרבה אנשים אבל ביניכם שיח כן וקרוב שראוי לבני זוג.

ממליצה לך מאד לא להסתפק בעצה של המקובל, כבודו במקומו מונח. (גם כי יש כל מיני שרלטנים,

וגם כי לא מבינה איך המידע הזה מקדם את המצב)

אלא ללכת לקבל עזרה אמיתית: ללכת יחד שניכם לטיפול זוגי, או לחילופין אם זה לא מצליח ללכת בעצמך לטיפול ולקבל מענה מה לעשות ואיך.

קורה שיש מצבים מורכבים או קשרים בתקשורת.

יש דברים בסיפור שתיארת שיכולים להתפרש בכל מיני אופנים.

בשורה התחתונה לא ניתן להבין דרך הודעה את המצב לאשורו, וודאי שכדאי לנסות לתקן מה שאפשר

(בזוגיות או אצל כל אחד מכם בפני עצמו, זה אף פעם לא רק "הצד השני").

מאחלת לכם שתמצאו שליחים טובים.

ברור שהוא אמור להפנות אותו אלייך

ובפרט כשאת בהריון

תעצרי אותו לשיחה

ותגיד לו שאת רוצה שהוא יהיה איתך.

בצורה ברורה.

אולי אפילו כדאי לדבר עם רב סביר

לא מקובל וכאלה

רב הלכתי, רב שכונה או מי שיכול להשפיע

ולא לדפדף את המקרה

כי ברור שהסדר עדיפויות הנכון

הוא להיות עם האשה שלו, ובפרט כשהיא בהריון.

זו טעות שיכולה לקרות להרבה, ובפרט כשמגיע אדם

מבוגר, אולי אפילו חולה, ומצווה ענקית לעזור לו.

 הכל טוב ואושר לעזור לבן אדם,

ולהאכיל אותו זה מצוה רצינית וטוב שעשית

לפעמים האנשים האלה סבירים

יודעים לא להפריע.

ולפעמים הם חסרי גבולות וטקט או לא מודעים לנזק שהם גורמים, כי נותנים להם את התחושה שבכיף והכל סבבה.

ואולי זה מה שהולך מרגיש שזה דיי בכיף מבחינתי

תפקידך להבהיר לבעלך, שאת מעוניינת ביחס שלו עכשיו, ושיתעדף אותך ביחס ובזמן.

אפשר לעזור לו, אבל מהצד כזה בלי לתת לו

נתח מהזמן, שישים לב.

בכולן את כותבת שאת לא יודעת מה לעשות, את רוצה להתגרש. עוד לפני שהתחתנת איתו! ורגע אחרי החתונה! ושנה אחרי, ושנה וחצי אחרי!

למה את עדיין איתו בכלל? אני שואלת באמת, זה לא שאלה רטורית. לא מכירה אותך.

את יודעת מה את רוצה בחיים? זה נכון הילד וכו'... אבל עדיף ילד שגדל עם הורים שטוב להם בנפרד מאשר ילד שנמצא בבית אחד מפורק ורואה ריבים ותסכולים כל הזמן, ואמא שלא פנויה אליו רגשית כי היא מתעסקת בזה שלא טוב לה בזוגיות.

תעצרי שנייה את הכול. תחשבי על עצמך- טוב לך עכשיו? יהיה לך טוב בשנה הבאה ובעוד כמה שנים? מה יעשה לך טוב? מה את יכולה לעשות שיעשה לך טוב? לא לצפות שאחרים יעשו דברים שאולי ישפיעו עלייך. תשני דברים בעצמך.

שיכול להיות שהבעיה היא לאו דווקא באדם הספציפי, אלא שזה דפוס מסוים של הפותחת, חוסר יכולת להתחייב ולהשלים עם הבחירה שלה.

כך שייתכן שהפתרון הוא מציאת בן זוג אחר, אבל ייתכן גם שהפתרון הוא בשינוי פנימי אצלה (לא קראתי את הפרקים הקודמים, רק מה שכתבת כאן).

הטקסט מדגיש את רעיון “נר איש וביתו”: חנוכה הוא זמן לחזור לבסיס הזוגי – איש ואשתו, פנימה אל הבית והקשר. מתוך חיזוק השלום, הקרבה והתקשורת בבית, ניתן להשפיע גם החוצה. הוא קורא לראות את בן/בת הזוג במבט על, מתוך הכרה בטוהר הנשמה והכוונות, גם כשיש פגיעה או משבר, ולזכור שדווקא הקושי הוא הזדמנות לצמיחה, תיקון והעמקת האהבה.

עוד מודגשת החשיבות של בלעדיות, נאמנות והשקעה רגשית בקשר הזוגי: לראות חיים רק עם בן/בת הזוג, להשקיע בהם את כל הטוב, החיבה, העזרה והשמחה, ולא לפזר את הכוחות החוצה. אהבה זוגית מתוקנת מביאה טוב לשני בני הזוג, לילדים, ולעולם כולו – והיא האור האמיתי שנדליק, במיוחד בימי חנוכה.

(GPT)

ככל שהעיקרון הדתי חזק בבית אז זה פחות אופציה, ונשארים עם ה"פיתו בסלו", כלומר יודעים שיגיע ליל הטבילה וזה נשמר עד אז.

לכן השאלה היא כמה ההלכה נוכחת אצלכם בשאיפה הזוגית.

ברור שכל זה לא מזילזול בדחפים וברצונות הטבעיים שזה דבר משמח בפני עצמו וטוב מאד שקיים אצלכם.

שלישית - ללמוד ביחד, לחזור ביחד על ההלכות הללו, שהן חדשות לכם ואולי לא מספיק במודעות ובכלל - ללמוד משהו ביחד מחזק את היחס המשותף שלכם לתורה.

בהצלחה רבה וברכה גדולה בביתכם

אתם רוצים קשר טוב ומגע וחיבה, וזה מדהים.

מה שצריך לשים לב, זה לשני דברים שפחות קל לראות מהמקום שלכם:

1. ככל שיש יותר מגע אסור ונקיפות מצפון, אתם תחוו את המגע כמשהו שמוביל לתחושות אשם, או שצד א מעיר לצד ב ומנסה למנוע אותו מהחטא. התוצאה היא כמובן בעייתית (ואפילו הרסנית, בטווח הארוך).

2. ככל שיש יותר שמירה, ככה ימי הטהרה הרבה יותר מרגשים ועוצמתיים. שוב, זה מתחיל בקטן אבל ככל שחולף הזמן זה מקבע את ליל הטבילה ובכלל את תקופת הטהרה כזמן של קשר מאוד מרגש ועוצמתי.

עצה פשוטה שלי: זמן הנדה הוא הזמן העי חשוב באמת לבניית הזוגיות, ואם מנהלים אותו נכון, מרוויחים בגדול. תקופת הטהרה, בעיקר כזוג צעיר, גולשת כמעט במישרין למגע וחיבור פיזי וזה מדהים. אבל אם מנהלים נכון את זמן הנדה, בונים את הרובד של קשר בשיחה משותפת, דיבור וסיפור על עצמי. זה מאוד מאוד חשוב, כי תוך כמה שנים שני התחומים האלה יהיו פחות לחוצים לכם, וככל ששניהם ייבנו טוב (מגע נעים מתוך קרבה ולא מתוך תחושות אשם, לצד שיחה נעימה ומקרבת) - צלחתם את החלק הכי בסיסי בזוגיות, ואתם במועדון הטוב של אלו שבונים את עצמם.

כדי ליישם את זה, תפנימו ביחד כמה חשוב גם זמן בלי מגע פיזי ואיך כדאי לנהל אותו בחכמה. תחשבו להעמיס על ימי הנדה שלכם מפגשים של שיח וקרבה שמצד שני לא מאפשרים ככ מגע. יותר יציאות בערב להליכה משותפת, לרכז אז נסיעות להורים ולאירועים וכדו'.

אני חושב שאתם נמצאים בשלב מרגש ויש לכם את הכלים לפתח זוגיות מהממת. מכיר הרבה אנשים שהיו שמחים לחזור לתקופה הזו ולעשות את זה שוב, בצורה נבונה ובונה.

מלא הצלחה יקרים!

ומזל טוב 🍷

פתרונות טכניים כבר כתבו לפניי טוב ממני.

קודם כל הכל תקין אצלכם ואתם לגמרי נורמליים ומצויינים ברוך השם.
זו מתנה וברכה גדולה, המשיכה הבלתי ניתנת למעצור הזו...
מבחינת עזרה טכנית- צעדי תינוק.
כל פעם להחליט על משהו קטן, לא ישר הכל או כלום כי זה קשה.
כל פעם שאתם מצליחים לשמור על הריחוק- לשמוח בזה.

אולי לעזור לעצמכם, לא להיות יחד המון זמן במצב של קרבה,
לצאת יחד למקומות ציבוריים אולי אפילו ליד אנשים אם ממש ממש קשה,
וכמובן להתפלל על זה להשם...
לשים לעצכם גבולוצ קטנים יותר- מה אתם בטוח לא עושים. צעדים קטנים. זה לא המקום לפרט אם באלך בפרטי בשמחה רבה...

מרגש לשמוע את זה,באמת.. מתיקות
 

הפעמים הראשונות היו לנו סיוט ממש

אבל באמת מפעם לפעם זה נהיה יותר טוב ב"ה

ושנה-שנה וחצי אחרי החתונה זה היה לנו הבדל של שמיים וארץ מהחודשים הראשונים...

שולחת חיבוק, בע"ה שה' ישלח לכם כוחות לניסיון הזה, ואם זה מעודד- בע"ה זה ילך וישתפר...;)

ברור שקשה מאד מאד. ברוווור.

אבל זה עניין של החלטה, שרק אתם יכולים לקבל לעצמכם. יחד.

מה שהקל עלינו זה לצאת מהבית יחד כמה שיותר. 

שאין הכוונה שכל היום תשהו בחברת אנשים, כמו להתארח הרבה אצל ההורים וכדו. זה יהרוס לכם את הכיף של הביחד.

אני הייתי ממליץ לטייל ברחוב או בקניון וכדו, שיש אנשים אז המגע תמיד עדין (או לא קיים - עניין של הנורמות שלכם), או לנסוע למקומות ואירועים אבל יש לכם את הביחד של הדרך לשם ברכב וכדו.

מאוד חשוב להתרגל להנות מלשבת לפטפט ולספר על עצמינו ולשתף ביחד, בלי אנשים נוספים ובלי יותר מדי מגע. זה הרגל מאוד כדאי להמשך הזוגיות (יש גם רובד של להעמיק את השיח המשותף, אבל זה לא נשאל כאן ולא כאן המקום לדבר על זה).

באמת יכול להועיל חלק מהזמן לצאת מהבית, מסכים שזו עצה טובה לחלק מהזמן או אפילו להרבה זמן, למי שבאמת לא מסוגל.

אבל, חשוב מאוד באופן כללי לשלוט בעצמנו וחשוב באופן ספציפי שתהיה זוגיות עמוקה ואוהבת גם בלי המגע. לא אומר בהכרח שהייתי מנדב לזה בלי שהתרה חייבה, אבל אחרי שיש את המצווה והאיסור - כדאי לקחת זאת כהזדמנות להעמקה.

הזדמנות לברר שהקשר שלנו הוא קודם כל קשר של נשמות, מתוך כך קשר של אנשים שיש להם ערכים משותפים ועולם ידע משמעותי ועשיר. מתוך כל הקומות הללו ועל גביהן מגיעה, בזמנים המתאימים, גם הקומה החשובה של המגע- שהיא מאוד מיוחד ונעימה ומביאה את היחד שלנו לקומות מדהימות. אבל היחד קיים הרבה לפני המגע.

כמדומני שאצלינו כזוג צעיר (אי אז...), הרבה מהשיחות הארוכות שביססו את היחד התודעתי שלנו - היו דווקא בשבתות שהיינו לבד בבית ואסורים.

ובמהות שמירת התורה והמצוות כולה.

ובפן הפרקטי, אכן מנסים קודם כל להיות בזה *יחד* מתוך הבנה שזה מה שאנו בוחרים וכי זה מה שחשוב לנו,

ומתוך החיזוק הזה כל אחד לעצמו וגם לשני/ה לעשות בפועל דברים שיעזרו - כגון דיני ההרחקות שבאים בדיוק כדי לשים את הגדרות הללו.

כתבו עוד על הפן הפרקטי ומצטרפת לכל דברי החוכמה שנאמרו כאן,

ורוצה גם להוסיף על הפן הרעיוני וההבנתי של הדברים בהרחבה:

בהחלט הזמנים השונים במעגלי החיים (כדוגמת הזמן שאסורים) מזמנים לנו הזדמנות מופלאה ללמוד ולהעמיק בכך יחד, ולגדול בתור הזוג שאנחנו לעוד ועוד רבדים עמוקים.

זו ממש עבודת חיים. 

בהחלט אפשרות של עבודה על רמת קירבה נפשית-רגשית בעוצמה גבוהה בזמנים אלו יכולה לתרום,

גם התכנסות והתמקדות אישית חשובים בפני עצמם

ולשניהם יש מקום, הכל תלוי באיזון העדין והנכון לכם כיחידים וכזוג.

ויש גם נקודה שחוזרת על עצמה הרבה פעמים בתקופה הזו, שהיא נקודת הרגשת הבדידות בזמנים אלו שאסורים. כתבתי עליה בהרחבה בעבר ומצרפת את הדברים גם כאן:

לפעמים עולה אצל האישה, ואולי גם אצל האיש, מן תחושה של "בדידות" כאשר אסורים.

וזו אכן נקודה מאוד עמוקה שלדעתי יושבת איפשהו שם-בנבכי הנפש של הרבה מאוד נשים (וגם גברים) בזמן שאסורים.

וזה ממש לא סתם.

הרי יש שפה שלמה של אהבה (בין היתר, יש 8 שפות של אהבה) שהיא שפת המגע -

שבעצם מי ש"מדבר" בה - אומר ע"י כל סוג של מגע - חיבוק, נשיקה, ליטוף, יחסי אישות וכו' - אומר ע"י כך "אני אוהב/ת אותך"

וגם מרגיש אהוב/ה ע"י מגע שנותנים לו/לה.

עכשיו,

בתקופה שאסורים,

ועוד אחרי החיבור הגדול שהיה שמותרים,

ועוד אחרי הרבה זמן שהייתם מותרים -

פתאום נלקחה מכם השפה הזו!

משניכם!

אז גם בעלך - זה קשה לו

כי הוא אוהב אותך

ורוצה להגיד את זה

להגיד את זה גם במגע

והוא לא יכול!!!

ואת, אוהבת אותו כל כך

ורוצה להיות קרובה אליו

אבל לא יכולה לומר לו זאת בשפת המגע!

ואז מה קורה?

למי שממש קשה, כי הוא ממש "ספץ'"- ממש מדבר חזק ורהוט בשפה הזו של האהבה - הוא לגמרי מרגיש כמו נכה חלילה שלקחו לו את הקביים והוא לא יכול ללכת... כאילו איבר ממשי מתוכו חסר...

ואז מתוך קושי הוא ממש מרגיש חסר אונים!

ומהחוסר אונים הזה באמת לפעמים נוצר ריחוק גם ברגש/בנפש -

*כי* כל כך אוהבים

*כי* כל כך קשה בלי המגע

ולעיתים אפילו מעדיפים "להתרחק" לגמרי כדי שלא יהיה קשה מדי עד בלתי אפשרי

וגם כדי לא ליפול.

 השורש החיובי של זה כמובן מראה עד כמה אהבה ענקית וקירבה ענקית *כן* יש ביניכם!

שעד כדי כך אתם מפחדים לא ליפול מרוב שהתשוקה והאהבה ביניכם חזקה!

שעד כדי כך אתם מרגישים חסרי אונים בלי יכולת המגע הזו

שעד כדי כך לפעמים הנפש ומנגנוני ההגנה מעדיפים להתרחק כי פשוט לא יכולים ככה בלי המגע!

אם מבינים את השורש של זה,

את המקום ממנו הכל קורה -

זה מאוד יכול להרגיע את הנפש.

כי דווקא כאשר אסורים יכול לעלות רצון יותר חזק לקירבה נפשית ומילולית

אך לעיתים מרגישים, כמו שפירטתי קודם, בדיוק להיפך

ואז התסכול גדול שבעתיים

גם אין שפת המגע

וגם אין את שפת המילים

אז כאילו מה? אז מה כן יש?

מה? כל מה שאנחנו זה רק מגע?

מה, למה אנחנו כ"כ רחוקים?

מה, הוא כבר לא אוהב אותי?

מה, הוא רק רוצה אותי כשמותר לגעת? ואני אותו?

מה יש לנו?!

אז על כל השאלות האלה לענות - ממש ממש לא!

יש ביניכם קשר שלם!

אהבה שלמה ואמיתית

אתם פשוט אנושיים!

פשוט לקחו לכם שפה! קביים, איבר, פה, יכולת התבטאות!

והריחוק הוא לא אמיתי אלא רק כמו מסכה לתסכול וחוסר האונים שהנפש מרגישה *כי* היא רוצה להיות כל כך קרובה!

עכשיו זה חשוב חשוב חשוב

אני כותבת את זה לך, לעצמי, לכולן

וכ"כ למה?

כי דווקא בימים האלו,

הימים שאיש ואישתו אסורים,

הם ימים שחלילה "מועדים לפורענות".

הכוונה שחלילה חלילה בגלל אותה הרגשה בנפש

אותו איש

או אותה אישה

יכולים "להאמין" ו"ללכת שבי" אחרי הרגש המתעתע והשקרי הזה של ה"ריחוק" לכאורה

ולחשוב שהאישה שלהם/האיש שלהן רחוק מהם

ואז זה כר פורה לחלילה ריחוק אמיתי

ע"י קשרים אסורים ל"ע

או מריבות

ויכוחים

צעקות

חוסר הבנה

רצון למלא את ה"חלל" הזה בהתכתבויות או דיבור עם גבר אחר חלילה,

או לצחוק ממישהו אחר חלילה,

או כל דבר שמכניס גורם זר בקשר המקודש בינינו

וכל דבר שהוא לא מקרב בינינו אלא מרחיק

כיוון שאין ואקום בעולם.

איפה שלא נכניס את הטוב - ישר יש בור פעור לרע.

וישר צריך למלא אותו!

כמו שכתוב בתורה "הבור ריק"

ומפרש רש"י מים אין בו

אבל נחשים ועקרבים יש בו!

ז"א, אם אין את הקירבה

אז חלילה הפוטנציאל לרע ולריחוק עוד יותר גדול!

וצריך להיזהר שבעתיים!

צריך ל"סור מרע" שבעתיים!

ואז "לעשות טוב" שבעתיים

לא לדבר עם מישהו שאסור (תמיד כמובן!)

לא לריב מריבות מכוערות

להמשיך להבין אחד את השני

כן להסתכל בעיניים (אם מתאים לכם, אני חושבת שזה חשוב)

כן לצאת יחד דווקא כשאסורים לבילוי רק בלי מגע

כן ליצור זמן ומרחב לזוגיות - זמן, פניות ומקום לזוגיות,

כן לדבר על הדברים

כן לומר במילים "אני אוהבת אותך"

או בפתקים

או מחוות

או חיוך

כן להתמלא במה שכן יש

במה שכן היה

להיזכר בזה

לזכור את זה

להפנים את זה

להסניף את זה עמוק לתוכנו

ובשאר הזמן?

בשאר הזמן להבין את המקום בנפש של זה.

ולשחרר.

להרפות.

ככה זה.

אי אפשר תמיד מושלם.

אז להכניס גם דברים טובים *אחרים* אבל שיהיו *טובים*

זמן למרחב *האישי* של כל אחת ואחד מאיתנו

זמן יותר לפיתוח תחביבים

זמן יותר ליציאות עם אחות/חברה/אמא/אחר

זמן יותר לפתח דברים בעצמך ובעולם האישי שלי ולהשקיע בזה יותר

זמן יותר לבקר הורים ומשפחה

זמן יותר לישון

זמן יותר לראות סדרות אולי, או כל דברים שאוהבים וזה דורש רק אחד ולא זוג

וכמובן גם אישך אותו דבר - יקדיש את הזמן להתמלא ב*אני* שלו

זמן יותר לעצמו

לעבודה/לימוד תורה

לחברים

ליציאות עם משפחה וחברים

לפיתוח עצמו ותחביבים שלו ויצירתיות שלו

ואז

כאשר המקום של זה בנפש קצת נרגע

אפשר לאט לאט לראות גם את הברכה בזה -

שזה באמת באמת מאםפשר גם זמן לגדול בתור יחידם ולא רק בתור זוג,

ואז אותם שני היחידים האלה יגיעו לטבילה ולמפגש המחודש עוד יותר מלאים

עוד יותר שמחים

עוד יותר *הם*

ומתוך המקום האישי השלם הזה - גם הזוגיות תהיה שלמה יותר

כי כאשר כל אחד מרגיש *עם עצמו* ועם *עצמה* טוב ושלם - הזוגיות היא הראשונה להרוויח מכך! (וגם להיפך כמובן!)

ואז יש גם את הגעגוע

והציפייה

והכמיהה

והתשוקה

ואת החיבור המחודש שהוא ממש יכול להיות עם פרפרים בבטן ממש כמו ואפילו עוד יותר מיום החופה!

ולהכניס עוד עומק וגיוון וטוב שלם בתוך המרחב הזוגי שלכם בתחום האישות ובכל התחומים.

אני קוראת לזה (לתקופה שאסורים) "שעת האפס"

שכאילו אנחנו, הנפש שלנו, כמו שעון,

שצריך מדי פעם להתאפס

לאפס אותו.

כי אם לא הוא משתגע ולא מראה את השעה הנכונה

אבל כאשר מאפסים אותו

ונותנים לו את היחס הראוי לו - הוא ימשיך להתאפס על עצמו ולהרואת את השעה הנכונה

ממש "אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ" -

שיש כמו שטח אפור כזה שהוא הזמן שאסורים בו, תקופת הריחוק בנידה,

שמה שיכול לתרום ולעזור לאפס אותו זה מה שכתבתי קודם - להכניס טוב ולא רע,

למשל סרט, שיר שכותבים או שרים עליכם עם תמונות שלכם מכל הזמנים, ממש להקדיש באופן *אקטיבי* זמן ב"להעיר ולעורר" את האהבה עד שתחפץ בזמן הזה שזה דורש יותר אנרגיה,

אז כן, לעשות קליפ מכל הסרטונים והתמונות שלכם,

לדבר על הילדים החמודים

להקדיש יותר זמן לילדים החמודים

לשמוע שירים שמקרבים ומחזקים

לרקוד

לראות סרט שיכול לקרב (לאו דווקא ביחד, הכוונה לקרבב את הלב שלכן בנפרד לשני ולתחושת הקירבה)

בילוי יזום יחד

שיחה טובה

מבט בעיניים א ר ו ך

ממש להעיר את הקירבה הזו

כמו שעון מעורר

ואז,

במקום ללכת ולהיות בשטח האפור - שיכול לזמן את כל הרע והריחוק והדברים הרעים חלילה שפירטתי למעלה -

ללכת לשטח הלבן, או הורוד - ששם הכל טוב, ומקרב, ונכון, ואמיתי ולא מזויף, גם בטווח הקצר וגם בטווח הארוך.

למשל להוסיף עוד פגישה עם אחות

עם חברה

לצאת לאוויר עם מוזיקה

לישון

להסניף את הילדים

להתפלל על זה ולהתפלל בכלל

להתחזק

לראות סרט טוב

לראות תמונה שלכם יחד

ליצור משהו

לעזור למישהו - בטוב

ממש להתכוונן לזה!

לדבר את זה.

לשהות לבקש מהשם את זה.

במילים פשוטות.

כל יום.

ואם קשה אז יותר חזק לבקש.

ותמיד תמיד לחשוב

מהי מטרת העל שלי? למשל זוגיות טובה לנצח ובית שלם ושמח לנצח -

אז מה מקרב אותי למטרת העל הזו שלי?

ומה מרחיק אותי ממטרת העל הזו שלי?

וכ-ל מה שמקרב אותי למטרה - לעשות!

וכ-ל מה שמרחיק אותי מהמטרה - להתרחק!

ב"הצלחה רבה, מאחלת לכם שתזכו לצמוח ולמצוא המון מתנות דווקא בתוך התקופות שאסורים, ומתוכן להעמיק ולשמוח עוד יותר גם בתקופות שמותרים 🙏🌹

מחילה, עניתי לך אתמול (לא גילית סוד, זה ידוע בפורום) כי הייתי בטוח שמי שבפורום נשואים מחפש מטפל - מחפש לעצמו מטפל זוגי. אבל אם אתה בסה"כ רוצה לברר משהו כללי - אין צורך לאסוף כאן מידע.

מה ההכשרה שלכם?
כמה שנים אתם במקצוע?

מה היקף העבודה?

מנסה להשיג.

המושג 'מטפלים' הוא עולם מאוד רחב והתשובה לשאלותיך תהיה שונה מאוד מאחד לשני. אם אתה רוצה ללכת למישהו לטיפול, הגיוני לשאול אותו את השאלות הללו באופן אישי, אבל לא חושב שדרך הפורום.

גם מה גובה המשכורת וכמה יש להם ביו''ש.

המטרה שלך לא ברורה, (ואם כבר נראית כחשודה) ולכן אין רצון לעזור לך.

אתה שוקל ללכת לטיפול? אתה שוקל ללמוד טיפול? או שאתה סתם רוצה להסביר שהכל חארטה?

תסביר מה אתה צריך, תקבל תשובות למה שאתה צריך.