בס''ד

טוב...

קודם כל, תודה רבה מיואשת יקרה על התגובה שלך! ❤

שנית, אני מרגישה שבשבילי זה לא משמש ושאצלי הדברים באמת קשורים אחד לשני 

שלישית, אני מהרהרת במה שכתבת לגבי הפגיעות. את כותבת שזה קורה לך אחת לחצי שנה אולי, ואצלי זה קורה בתדירות כמעט יומיומית. אולי אנחנו לא מדברות על אותם סוגי פגיעה? הכוונה אצלי לאו דווקא למשהו מטורף מהסרטים. אנסה למצוא כמה דוגמאות. אבל לפני זה חשוב לי לציין שב''ה באופן כללי הילדים שלי מכבדים אותי ומתנהגים יפה כלפיי. ועדיין יש כל מיני דברים קטנים שמאד לא נחמדים לי כשהם קורים:

- זה יכול להיות ילד שאני אומרת לו לעשות משהו (להפסיק לעשות משהו מסוים לדוגמה) והוא מחקה אותי בלעג.

- או אם אני מבקשת קצת עזרה (ממש תואמת גיל וממש במינון סביר) וכולם מתעלמים מהבקשה שלי, לא כי הם מעופפים אלא כי לא בא להם בטוב.

- או אם אני רוצה להגיד משהו לילד והוא שם את הידיים על האוזניים כדי לא להקשיב.

- או סיטואציה שבה השקעתי מאד באחד מהילדים הגודלים (יסודי) ואז קורה משהו לא לרוחו (נגיד רצה עוד משהו ולא קיבל הפעם) והוא עושה לי מבט ממש כועס כזה.

[זה לא שאותם המקרים הנ''ל חוזרים כל הזמן על עצמם. אלה פשוט כמה דוגמאות שהצלחתי לשלוף מהימים האחרונים. יש כל מיני מצבים אחרים, גם אם הם לא עולים לי כרגע].

במקרים כאלה הפגיעה היא לא פגיעה אנושה כזאת של לב מדמם ו''איך הילדים שלי עשו לי דבר כזה???''. אני מתכוונת יותר להרגשה לא טובה בלב, אותה אני מרגישה צורך לנקות, כדי שאצליח לתפקד בצורה המיטבית, עם מקום מקסימלי בלב, כמו ש@נגמרו לי השמות כתבה בתגובתה. אחרת, אני מרגישה שזה נערם לי, ומתרגם בעל כורחו ליותר עצבנות, פחות סבלנות ויותר שימת לב לעוד דברים לא טובים שהם עושים. במקום לחזל''ש ולהמשיך את היום בטוב. אבל השאלה האם זה נכון בכל זאת עולה לי כי אני כן חוששת שיש לזה מחיר מסוים של איך הילדים שלי חווים אותי כליפהם.

ואם אנחנו כן מדברות על אותו סוג של פגיעות, ואת חשה נפגעת רק אחת לחצי שנה, אז אני ממש מופתעת... האם דברים כאלה לא קורים אצלך כמעט? או שהם כן קורים ואת פשוט לא לוקחת ללב, בעוד שאני כן? ואם כן אולי באמת יש לי ציפיות יותר מדי גדולות ביחס ליכולת שלהם? בקיצור השארת אותי מהורהרת (שזה דבר חיובי...), כמו שכתבתי למעלה 🙂

בס''ד

קודם כל על התיקוף שזה אכן 'פוגע' (אם כי כל השרשור הזה קצת משנה לי את הראייה על הדברים). עזר לי לקרוא את זה. ועל השאר גם. כמו הדוגמה הזאת עם הסירוב לעזור, שהוא ביטוי של הקושי שלהם יותר מכל דבר אחר. ממשיכה לחשוב על הדברים...

בס''ד

היה משהו בדברים שכתבת שהתיישב לי בצורה ממש טובה על הלב, שתדעי... 

אני מצטערת על התחושה כלפי עצמך. קורה לכולנו אני מאמינה... אני מקווה שאת עכשיו במקום טוב יותר! חיבוק יקרה ❤

בס''ד

תודה רבה! זה כל-כך מעניין מה שאת מעידה על עצמך... מעניין כמה זה עניין של אופי וכמה זה עניין של לשנות דפוסי חשיבה... תודה שהגבת!

בס''ד

יותר מאוחר, כשהתארגנתי לישון וחשבתי שוב על השרשור ועל מה ששאלתי אותך, חשבתי לעצמי שבעצם אני כבר יודעת מה התשובה. כי כתבת כבר בעבר שעשית עבודה גדולה על עצמך סביב כל הנושאים האלה.

וזה ממש קטע, איך את כל-כך מדברת את השפה הזאת, שזה נראה שזאת השפה שלך מבטן ומלידה... עד כדי כך ששכחתי  וכן שאלתי אותך אם זה נובע מאופי או משינוי דפוס חשיבה.

בכל מקרה, אני שמחה ששאלתי ושענית, הזכרת וחידדת את הדברים. 

''מרחב גדול יותר לטעויות של ילדים'' -

זה ביטוי חדש בשבילי, ואני חושבת שיש בו ים של אמת. אז תודה על כל ההסברים.

ומה שסיפרת על הבן שלכם שעשה לכם בית ספר, זה מקסים. ואתם מקסימים שהסכמתם לגדול ביחד איתו...

מאד התחברתי למה שכתבת שלכל תקל הייתה סיבה ופרשנות הגיונית משלו. זה משהו שאני ממש חווה עם אחד הילדים שלנו. (אני מאמינה שזה תמיד נכון עם כולם, אבל אני רואה את זה בעיקר מולו בינתיים)

❤

איזה שרשור חשוב ומלמד! ואילו תהיות עמוקות וחשובות לכולנו כתבת, תודה לך על הדברים 🙏

מקווה ממש לזכות להצליח לענות אפילו חלקית, מנסה לכתוב מה שעולה לי:

א. קודם כל המקום הזה של השורש אצלך, הבסיס שלך, כ"כ כ"כ טוב וטהור ואוהב ורוצה וכוסף לטוב עבור ילדייך שזה מדהים.

עצם זה שכתבת שכל גישתך החינוכית מושתתת בעצם על הבסיס הזה של לשאוף לחנך עם שימת הזרקור על הטוב בילדייך, 

וכפי שכתבת,  

(1) כי זה הרבה יותר אפקטיבי.

(2) כי את רוצה קשר טוב עם הילדים שלך, לטווח הארוך.

(3) כי זה הרבה יותר בריא לנפש שלהם (ושלנו מן הסתם).

אז להזכיר לעצמך שהבסיס הטוב הזה אצלך הוא בעצם זה שמנהל אותך (ולא דברים אחרים, שקולות מחלישים יכולים לפעמים לומר לך אותם בראש) - וזה מאוד מחזק. 

ב. לגבי הדוגמאות שכתבת, אנסה לכתוב כאמור מה עולה לי כאשר אני חושבת עליהן:

* "נגיד ילד שאמר או עשה משהו שפגע בי. אני מאד מאמינה בפתיחת הדברים כשאני מרגישה פגועה. אני מרגישה שכשלא אומרים שמרגישים פגועים, זה כמו צנרת שמתמלאה בג'יפה ואז המים כבר לא זורמים טוב. אז גם מול הילדים שלי, אני מציינת כשאני נפגעתי ממשהו (דיברו אלי בצורה לא יפה לדוגמה). אני משתדלת ממש לא להגיד שהם כך וכך אלא לדבר על המעשה עצמו ועל מה שזה גרם לי להרגיש. בפועל, ברור שהם תופסים את זה כביקורת (אלא מה?). ומובן שזה לא בדיוק מעלה להם את האהבה העצמית שלהם באותו הרגע. מאידך זה מאפשר להם לתקן (ואז כן לאהוב את עצמם יותר). מה אתן אומרות על סיטואציה כזאת? האם גם כאן צריך שיהיה מינון וצריך ללמוד להחליק חלק מהדברים? או שזה דווקא דבר טוב לעצור כשאני מרגישה פגועה ולשקף את זה?"

אני לא רואה את עצם האמירה והישירות שלך אליהם בעניין זה כביקורת. 

אלא כמה שזה - ישירות. פתיחות. כנות. שיתוף.

נפגעת - את משקפת להם שנפגעת.

את אפילו משתדלת לא לומר להם שהם כך וכך אלא לדבר על *המעשה עצמו* ועל *איך המעשה הזה גרם לך להרגיש* שזה מאוד מוערך בעיניי ונכון.

אז גם עבור הילדים - זה לא צריך להתפרש כביקורת כלל.

אלא כשיקוף וכנות של אמא.

הם מבינים שמעשה כזה פגע באמא, מבינים מה זה גרם לאמא להרגיש, וממילא יכולים לתקן ולשפר - שזה מדהים!

זה דווקא מפתח בהם רגישות לסביבה ולמעשים שלהם וזה מעולה.

אז כן, אישית הייתי נוהגת בדיוק כך: ועוצרת לשקף כאשר אני מרגישה פגועה, בדיוק איך שעשית בחוכמתך וברגישותך - תוך שימת דגש על המעשה ולא על הילד עצמו + איך זה גרם לי להרגיש + ההתרכזות באיך אפשר לתקן + ההדגשה שכולנו אנושיים וכל אחד טועה לפעמים, גם אתם, גם אמא, כולנו. ורק הקב"ה לבדו מושלם. ואם נתאמן בלתקן אם טעינו - זה מה שהופך אותנו לאנשים טובים וטובים עוד ועוד יותר, המאמץ, ההשתדלות, התשובה, התיקון, ולאו דווקא התוצאה עצמה אלא *הדרך*, ולהדגיש שזה אך אנושי לטעות ולחזק את הכוח שלהם בתיקון ובתשובה ובהתקדמות.

ואז יש בתוך דבר אחד שקרה כמו כאן הרבה מאוד לימודים חשובים גם לילדים

* ילד שיצא בצורה לא נעימה מהבית בבוקר. האם יש זה נכון להזכיר את מה שהיה, להגיד שנפגעתי ושאשמח להתנצלות, כשהוא חוזר הביתה ושעברו כבר כמה שעות? אני מרגישה על עצמי שכל עוד אין את ''הסליחה אמא'' הזה, זה נשאר אצלי כמשהו לא פטור. אולי אצליח להתגבר על זה חיצונית, אבל אני אני מרגישה שזה פוגע בסוף בקשר בינינו כי מבפנים זה משאיר משקע מסוים. מאידך, אני לפעמים מרגישה שזה כאילו שאני לא שוכחת להם כלום. שאני טיפוס מקפיד כזה אולי. בעוד שזה ממש לא כדי להקפיד אלא דווקא כדי לנקות ולחיות בשלום שהוא שלם הרבה יותר. אבל להם, לילדים, יש לי חשש שזה נתפס כביקורת גדולה מאד, אם אחרי כמה שעות אני עדיין לא שכחתי את מה שהיה."

אולי לא להזכיר ישר כשחוזר הביתה, ולו רק מהסיבה שהוא עצמו בטח עבר הרבה במהלך יומו ואולי הוא צריך קודם "לפרוק מתח" בבית, כן להרגיש את האהבה הגדולה כעת, 

ואפשר יותר מאוחר, נגיד אחרי כשעה, או אחה"צ, או בערב, אז אפשר להעלות ולהזכיר את העניין שנפגעת מכך וכך, ושעבורך אמירת סליחה משמעותית כי היא בעצם גורמת לך להבין שהוא לא באמת התכוון לפגוע, ואת יודעת שבטוח לא התכוון לפגוע כי הוא ילד כ"כ טוב, אבל לשמוע את המילים עושה ללב עוד יותר שמח ועוד יותר טוב.

ולגבי מה שכתבת לגבי ההקפדה אולי - אז אם את מצליחה *בעבודה מול עצמך* להרגיש שבאמת-באמת לא הייתה כאן פגיעה בך, או כוונת פגיעה בך (למשל: ביקשתי משהו והילד לא עשה כך אלא רץ ישר לביה"ס, אם אפשר זאת לעצמי - הוא רץ כי לא אכפת לו ממני, אני שקופה, הוא לא רואה אותי, הוא לא מעריך אותי, הוא לא אוהב אותי - ודאי שארגיש רגשות קשים.

אך אם אפרש את אותו דבר בדיוק כ- הוא רץ כי מיהר לכיתה, כי היה עסוק עכשיו ומכוון מטרה להגיע, כי שכח שקבע משהו עם חבר, או כי סתם "עופף" ומותר לו, מותר לו כי הוא ילד וכי הוא אדם וגם אני בעצמי רחוקה מלהיות מושלמת בהרבה מאוד פעמים... אז כמו שאני רוצה שיבינו אותי, גם כשאני לא מושלמת, ויקבלו ויאהבו אותי כמו שאני ואפילו יאמרו לי במילים אנחנו אוהבים אותך תמיד תמיד כמו שאת - כך אשתדל לנהוג גם כלפי ילדיי...

ואז אחרי עבודה כזו (לפחות אצלי זה עוזר הרבה פעמים) משהו אצלנו בפנים נרגע וכבר אין את הרגשת הפגיעה, כי ניתחנו ופירטנו והבנו שזו בעצם לא פגיעה ואז יכולנו לשחרר אותה...

אז אם הצלחנו ובאמת הלב נקי - מעולה

ואם לא וצריך כן את בקשת הסליחה ועדיין מרגישים פגיעה - זה גם בסדר גמור, רק לענ"ד כדאי לומר זאת לא ישר כאשר חוזרים אלא בזמן יותר מאוחר, כאמור, וכדאי שזה יהיה זמן יותר נינוח בכללי גם של הילד עצמו וגם של הבית כולו,\ ואם אפשר רק שניכם - את והוא בלי עוד אוזניים סקרניות זה עדיף, כך גם הילד עצמו יכול להרגיש יותר טוב בשיח כזה שהוא פרטי שלו ושל אמא.

* "מצב דומה שבו ילד התנהג בצורה לא נעימה אלי, ואז מבקש משהו. אני לרוב קודם מבקשת לסגור את האירוע שבו התנהגו אלי לא יפה, ורק אז נעתרת לבקשה שלהם. האם לזה קוראים התניה? והאם יש בזה משהו בעייתי שאני מפספסת?"

אני חושבת שאולי זה תלוי סיטואציה.

בגדול גם אני נוטה לחשוב בדיוק כפי שכתבת - כי הרי אם נפגעת ויש פגיעה - אז היענות לבקשה כאילו "מוחקת" אותך ואת הפגיעה בך ולא מתחשבת בה.

לכן בעיניי אין כל בעיה לומר: אני אשמח להיענות לבקשתך. אתה יודע שאני אוהבת אותך ואתה יקר לי וחשוב לי. זה פשוט שעכשיו קשה לי כי מרגישה פגועה מ___ לכן קודם אשמח שניישב את זה ואז בשמחה אתפנה לבקשה שלך.

אפשר גם להסביר על הלב שלך, שכאשר הוא נקי ושמח לו כי הוא מרגיש שאוהבים אותו, ובטח שלא פגעו בו - יש בו הרבה מאוד מקום ואז הוא יכול לעשות הרבה דברים גם לאחרים

אבל כאשר הלב פגוע או מרגיש שהוא רוצה לשמוע את הסליחה או את האהבה - יש בו פחות מקום.

ואז כדי לפנות לו את המקום הזה המילת התנצלות, החיבוק, האהבה, מאוד יכולים להרחיב לו את המקום, ובמילא משיהיה לו יותר מקום הוא יוכל גם להיענות לבקשה... (מקווה שכתבתי בצורה מובנית)

וזו שאלה מאוד מעניינת (בכלל כל מה ששאלת) ואשמח גם לקרוא עוד מתובנות של כל הנשים החכמות כאן, גם שלך כמובן יקרה, כי זה באמת מורכב ועדין וחשוב ועמוק

*" ומה אם ביקשתי לסדר משהו / לעזור לי עם משהו והם לא עושים? האם, כשהם באים אלי ומבקשים משהו, זה נכון קודם כל לדרוש שהם יעשו את מה שאני ביקשתי? או שגם כאן יש איזושהי בעייתיות שאני מפספסת?"

כאן אני חושבת שצורה זהה למה שכתבתי בסעיף הקודם.

* "ומה עם לתפוס טרמפ על בקשה של ילד? ''אמא, אפשר להיות במחשב?''. ''כן, רק תעשה שיעורי בית / תתקלח קודם''. "

במצב הזה אני חושבת שכדאי לעשות סוג של כללים מראש, שהילדים ידעו למשל שבבית שלנו קודם מתקלחים ועושים שיעורי בית ואז אפשר להיות במחשב.

ואז אפילו לא צריך לתפוס טרמפ אלא רק להזכיר אם שכחו כי זה כבר ידוע להם מראש...

או להטרים (בכללי, ההטרמה חשובה לילדים), ולומר בדרך הביתה: אנחנו נשב לאכול, נרגע קצת, נתקלח, נעשה שיעורי בית ואז אפשר להיות במחשב...

וכן, גם אם ילד שאל אפשר בהחלט לומר לו, אתה יכול להיות בשמחה אבל קודם יש להתקלח.

או אם אתה בוחר להיות עכשיו חצי שעה או שעה ואז לעשות הפסקה ולהתקלח זה גם אפשרי, אבל אתה צריך להיות אחראי לזכור לסיים בזמן שקבענו וללכת להתקלח. 

אני יכולה להזכיר לך אם תרצה אבל עדיף שאתה תהיה אחראי.

ואז אם הוא באמת לוקח את האחריות הזו ועומד בזמנים ואת רוהא שאין בעיה עם זה כי הוא באמת במחשב זמן קצוב מראש ומוסכם, ואז מתקלח ועושה שיעורי בית - אז במילא גם לך זה כבר לא חייב להיות משנה האם זה יהיה לפני או אחרי...

אבל אם את מכירה אותו שאם יהיה למשל במחשב אז לא משנה מה הוא לא יוכל אחריו להתקלח או לעשות את שיעורי הבית, כאן כן הייתי אומרת בנעימות ובאסרטיביות שקודם מתקלחים ואז במחשב...

(ורוצה להוסיף כאן טיפ מאוד יעיל בכללי בנושא הזה שקוראים לו "הרמזור", אבל כיוון שיקח לי עוד זמן לנסח הכל אולי אשלח קודם ואז בעריכה אוסיף אותו כאן).

עריכה: מוסיפה את הנ"ל:

הייתי מציעה לחשוב על אפשרות של לעשות שיחה עמוקה וטובה עם הילדים -

או עם כולם ביחד, כמו שיחה משפחתית כזו,

או שיחה אישית עם כל ילד וילד,

ולהפוך את זה לאירוע משמעותי, עם כיבוד, עם תכנון זמן מראש וכו' -

ובשיחה ממש *להקשיב* לכל אחד ואחד מבני הבית עד הסוף,

לשמוע מה הם היו מציעים

להשמיע כמובן איך את מרגישה

מהם הכוחות שלך, מה קשה לך, מה היית רוצה שיקרה וכן הלאה...

ולהעביר את הכדור אליהם - לשמוע מהם מה הם מציעים,

ואז אפשר לסכם את הכל בדף גדול ולתלות על המקרר,

למשל - שיציעו כולם במן סיעור מוחות כזה - מהן האפשרויות שלי כאשר אני משועמם?

ואז רשימה של דברים שיוכלו ללכת אליה כאשר זה רלוונטי...

אפשר גם באותה שיחה לציין שיש בבית זכויות וחובות לכל דיירי הבית -

וממש לפרט מהם הזוכיות של כל אחד - וכל המרבה הרי זה משובח

שיראו ממש במוחשי כמה הם מקבלים,

וכמה גם הנתינה היא לטובת כלל הבית וכמובן גם לטובתם כי המשפחה היא יחידה שלמה שמורכבת מכל חלקיה, ועל כל אחד מהחלקים הללו לתרום את חלקו בכדי שיהיה נעים לכולם לחיות בבית...

אפשר בשיחה הזו להכניס את "רמזור הגבולות" -

להכין כל המשפחה בערב נינוח את רמזור הגבולות ולתלות אותו בבית (לקחת בריסטול או דף גדול ולצייר מעין רמזור):

החלק האדום - לכתוב את ובעלך 5 קווים אדומים בבית

החלק הכתום - נתון למו"מ בין ההורים לילדים - לכתוב בערך 10 דברים שאפשר לדון עליהם

החלק הירוק - לכתוב כמה שיותר דברים שמותר בבית, שהם "הזכויות" של הילדים - כל מה שמותר לכתוב בירוק.

כאשר המטרה היא גם שהילדים יראו כמה כן מותר ויש להם

וגם ילמדו להעריך את הטוב ולא לקחתו כמובן מאליו

וגם יקבלו פרופורציות נכונות שיש המון המון מותר ור'ק קצת אסור...

בחלק הכתום של המשא ומתן - לברר דבר דבר בשיחה רגועה מול הילדים.

לומר על כל דבר בנפרד מה את חושבת - עד הסוף

ולשמוע את הילד/ה (כל ילד בנפרד כמובן) - עד הסוף.

לראות שהילד לא מוסח ולדבר בגובה העיניים שלו עם קשר עין ובזמן פנוי ורגוע מהפרעות,

לשאול אותו, "מה אתה חושב על זה?"

ולשמוע אותו עד הסוף

ואז לשאול" ומה אתה מרגיש עם זה?

ומה עוד את מרגיש?

בצורה  הזו הילד ירגיש שמקשיבים לו, עד הסוף, שמבינים אותו,

שנותנים מקום גם למה שהוא חושב ומרגיש וזה מאוד מאוד חשוב...

ואז לכתוב ברשימה את כל הפתרונות שעולים לשניכם

ולראות איפה כל אחד יכול לבוא לקראת השני

ולסמן לפחות אפשרות אחת שמוסכמת על שניכם.

ואת האפשרות הזו - לעשות!

וחשוב ביותר - לסכם מראש ויחד איתם מה עושים אם הילדים לא יעמדו בהתחייבות ובאפשרות הזו.

גם - לומר לו לבחור מבין אפשרויות ולהציע אפשרויות משלו - מה יקרה אם לא יעשה זאת - ולבחור דבר אחד שיקרה ולעמוד בו.

הכי חשובה ההתמדה

העקביות

שמילה שלך זו מילה

בהתחלה יכולה להיות אפילו החרפה בהתנהגות - כי הילד ירצה לבחון אותך ולמתוח את הגבולות - לא להיבהל! זה חלק בלתי נפרד מהתהליך! וזה כשמו כן הוא - תהליך, לא קסם, לוקח זמן לדברים להשתנות... אבל ב"ה הם ישתנו לטובה

אם הילד לא עומד במה שאמר - לאכוף ישר לפי מה שסיכמתם יחד מראש וכל הזמן ולעמוד במילה.

- ולסיום,  ואיך אני שמחה שהוספת את התוספת הכה חשובה שיש אכן חוץ מכל הנ"ל (שגם איתם אים שום בעיה והם בסך הכל שאלות שאת הנפלאה שואלת וכבר נוהגת מדהים ועוד רוצה לדייק עוד ולהעמיק עוד ותמיד להשתפר וללמוד ואת פשוט מקסימה מקסימה מסקימה!!!)

עוד מלא-מלא-מלא חיים חוץ מהנקודות האלה.

את מחמיאה לילדייך המון

את מחבקת אותם המון

מנשקת המון

אומרת להם שאת אוהבת אותם עם כוונה

מגבה את הכל בדוגמאות

ובטוח עוד אלף ומיליון דברים שלא הספקת לכתוב אבל הם כולם כולם מרכיבים את החיים שלהם בכללותם, איזה כיף להם והם הכי זכו באמא כמוך!!! ❤❤❤

בס''ד

ממש תודה על הפרגון, שתמיד עושה ממש חם וטוב ללב ❤

ותודה שלקחת כל דוגמה שהבאתי וכתבת מה את חושבת שנכון לעשות, ככה ברחל בתך הקטנה. זה עוזר לי מאד לנרמל סיטואציות מסוימות ולדייק עוד לעצמי דברים אחרים. אני מרגישה שהרחבת לי עוד קצת את האופקים, לפעמים רק ברמה של מילימטרים אבל כאלה ששווים הרבה מאד כשמיישמים אותם. ובפעמים אחרות בהרבה יותר מזה! נגיד כשדיברת על העבודה הזאת שאת עושה עם עצמך מול ילד שחשת פגועה מההתנהגות שלו. העניין של הפרשנות הוא באמת חשוב כאן...

ממש תודה על הזמן ועל ההשקעה בתגובה שלך! תבורכי ❤❤❤

בס''ד

להתבונן בהם יותר...

בס''ד

עברו כבר כמה ימים, ואני עדיין בתהליכי עיכול של הדברים שכתבת (ושל השרשור כולו למעשה)...

קודם כל, תודה רבה על הסיפא, שנכנס לי ללב. על המילים הטובות, על ההסבר על הפער בין ההורות של פעם לבין האפשרויות החדשות שהעולם מביא לנו - וגם על ההצהרה שאת בעצמך בתהליך סביב כל הנושאים האלה. כל השורות האלה היו לי משמעותיות מאד.

ותודה כמובן על כל מה שהסברת, בהרחבה, עם דוגמאות ועם הסברים... תרמת לי מאד מאד...

*

כתבת המון דברים שמבחינה מסוימת, אני שומעת אותם לראשונה בצורה מסודרת (גם אם אינטואיטיבית, הם דברים יחסית הגיוניים ומובנים).

- כמו העובדה שעבור ילד כל חוויה היא ראשונית מאד, ועבורנו זה לא ככה, בזכות כל הניסיון שכבר צברנו.

- ושגם אם זאת חוויה ראשונית לנו כהורים, יש לנו יכולת גבוהה יותר להתמודד איתה.

*

אני חושבת שיש פה עוד דיוק, בין רגשות של כעס (שהם יותר חיצוניים, יותר גסים) לבין רגשות של פגיעה, אכזבה, צער (שהם יותר פנימיים, עמוקים) שבהם הייתי הרבה יותר נזהרת מלומר לילד. רק לילד שמרגיש את הרגש העדין הזה כלפיו ממילא, ובשיח ממש נקי ורגוע.
התייחסתי בעיקר לכעס כי למי לא יוצא לכעוס על ילדיו פה ושם... או להתבאס או להתעייף... ואפשר לגעת בזה בלי לגעת בכל המכלול האמיתי של "למה כעסתי" (ביננו, ברובו לא קשור לילד אלא לחיים ולרגשות העמוקים של ההורה...).

כאן הרגשתי משהו שקצת התכווץ לי כשקראתי. משהו פנימי שאיתת לי ''התנגדות''. ב''ה אני לא אדם שמתפוצץ על ימין ועל שמאל. בסביבה שלי אומרים הרבה שיש לי סבלנות ענקית, כולל מול הילדים שלי. אבל פה ושם, אחת לכמה חודשים, הייתי פתאום מאבדת את זה ומגיבה בצורה חזקה מדי. ומהסיבה הזאת הגעתי לפני כמה שנים לסדנה לניהול כעסים. כדי לא להגיע להתפוצצויות האלה.

אני מרגישה שאחד הדברים שהכי למדתי שם, זה לעצור בזמן הנכון. לעצור בעצמי להתרעננות אם אני מרגישה שאין לי מספיק כוחות להמשיך לנהל את הדברים בצורה טובה. וגם לעצור התנהגות שהיא לא נעימה לי על-ידי אמירה ברורה של ''זה לא נעים לי''.

את החלק הזה אני כותבת גם ל@מיואשת****** היקרה, כי זה מתחבר לי גם לדברים שהיא כתבה לי. 

הסיבה שאני משקפת לילדים שלי כשהם אומרים או עושים משהו שאני מרגישה פגועה ממנו היא הרצון לשמור על קשר נקי בינינו, כמו שכתבתי בתגובה אחרת. בתיאוריה, אני יכולה להחליק דברים (אני גם עושה את זה בחלק מהזמן כמובן), אבל אז אני מרגישה שזה מצב שהוא לא בריא לי. שאני סוג של עוברת את הגבולות שלי. כי באמת היה לי כאן גבול. מבחינתי זה היה ''עד שידברו אלי בצורה כזאת''. אז זה מלחיץ אותי כי בעיקרון התפרצויות של כעס נובע המון פעמים מהנקודה הזאת, של גבולות שעברנו אותם.

אז את, תיתי, אומרת שלתחושתך עדיף אם כבר כעס על פני אמירה של ''זה פגע בי''. בעוד שאני מרגישה שלהגיד ''זה פגע בי''
שומר אותי בסופו של דבר מכעס. כי (1) אני מביעה את מה שיש לי בלב, במקום לשמור אותו בפנים. (2) אני בעצם מייצרת הזדמנות עבור הילדים לתקן את מה שהם עשו ולכולנו לחזור לקשר נקי.

אני כן פה ושם מרימה את הקול או כועסת כעס קל. אני גם לא לוקחת את זה קשה, זה נראה לי טבעי מאד בסך הכל. אבל מה שכן, כשאני מגיעה למצב שאני צועקת ו/או כועסת, זה בשבילי סימן שאני חייבת למצוא דרך להירגע ולהתאפס בדחיפות. כי אם כבר הגעתי למצב ש'יוצאת ממני' צעקה או שאני מרגישה בגוף את איתותי הכעס, זה סימן שאני כבר עברתי את הגבול של עצמי. 

*

בדומה או כהרחבה לדברים שכתבתי עכשיו, אני רוצה להעלות עוד נקודה שמטרידה אותי קצת מאז שקראתי את הדברים. מצד אחד, אני מרגישה שאפשר רק להתחבר לדברים שכתבת. ברור שאנחנו רוצים שהבית יהיה המקום המוגן עבור הילדים. המקום שבו הם יכולים לטעות בלי לפחד שהם לא יהיו אהובים יותר. המקום שבו הם יזכו להיות מוכלים ואסופים. זה נשמע נכון ומדהים גם יחד. כמה כוח, ביטחון ויציבות זה לכאורה עשוי להעניק לילד.

כתבתי 'לכאורה' כי יש בי בכל זאת ספק קטן סביב כל אלה. לא בטוח אם היה לפנינו דור שעד כדי כך הכיל ילדים [ובאופן כללי הכיל את האדם על שלל מורכבויותיו] ובמקביל, לא בטוח אם היה לפנינו דור עם כל-כך הרבה קשיים ברמה הנפשית, כולל אצל הילדים שלנו... אבל פרט להסתייגות הזאת, משהו בי באמת רוצה 'לשתות' את כל המילים שאת כותבת. יש בהן רוך וחמלה, היגיון ובסיס - וזה נשמע פשוט מדהים ונכון...

...רק שכאן יש לי כיווץ נוסף מבפנים, עוד איתות שאומר לי ''התנגדות''. אני מנסה לשים עליו את האצבע ואני חושבת שזה כי זה פשוט גדול מדי. תובעני מדי. מושלם מדי. מועד מדי להתרסקות מרוב מאמץ. קצת כמו מה שמיואשת כתבה בתגובה שלך אלייך, שצריך להיות אמא על-אנושית כדי לפעול ככה (רק שהיא דיברה רק על גיל מבוגר יחסית, ואני מרגישה ככה לגבי כל הגילאים בערך, מהרגע שהילדים מודעים למעשיהם פחות או יותר, נגיד סביב גיל 4).

אז יכול להיות שלזה אנחנו רוצים להגיע *בסופו של דבר*, אחרי שנים על גבי שנים של גידול ילדים. אבל מה עם הבינתיים? מה עם העכשיו?

ואולי / מן הסתם התשובה היא ''לא עליך המלאכה לגמור'', רק תתקדמי עוד קצת לכיוון הזה. ומחר עוד קצת. בייבי סטפ אחרי בייבי סטפ...

*

עד כאן לגבי מה שזה העלה לי...

תבורכי ושוב תודה ❤

איכשהו מכל התשובות המכילות פה, ובאמת אשרי כל אחת שמצליחה לעבוד על מידותיה!

חוץ מזה יש כאן הרגשה כללית של משהו מערבי מאד שנכנס אלינו.

לילד יש חובת כיבוד הורים. נקודה. 

להורה יש החובה לחנך את הילד לכבד אותו. זה הציווי האלוקי וזה אפילו לא ישירות מול ההורה, אלא מול רבונו של עולם.

הרגשתי צורך לכתוב את זה כאן. אינני נכנסת כלל לכל הפרטים והדיוקים. אבל צרם לי מאד שגם כשמדובר ב'ילד' בן 20, שהוא חייב במצוות לכולי עלמא, עדיין ההסתכלות היא כמו על ילד חסר בחירה. וזה הראה לי שבאמת העיקר חסר כאן מן הספר כשדנים על עניין שיש לגביו מצוות דאוריתא מצוות כיבוד הורים היא חמורה שבחמורות.

במערכת יחסים בין הורים לילדים, אין שוויון והילד חייב לכבד את ההורה כשההורה מחויב כלפיו הרבה הרבה פחות

לא נכנסת לוויכוחים כאן

וכל אחת תעשה את חשבון הנפש עם עצמה

בס''ד

תודה רבה תיתי יקרה!

מאד התחברתי לדברים שכתבת בסעיפים ב' וג' וגם אני עושה דברים דומים.

אומרת להם המון שאנחנו לא מפחדים ממריבה / סיטואציה לא טובה שקורית בינינו, שזה קורה בין אנשים שאוהבים אחד את השני ושבסוף ''החבל שלנו מתקצר'' (מכירה את משל החבל? כותבת למי שלא מכירה: החבל הוא משל לקשר בין שני אנשים. עלולים להיעשות בו קרעים, זה דבר שקורה. אבל אז קושרים את שני החלקים, ובכך מקבלים חבל מקוצר, ששני הקצוות שלו קרובים יותר אחד לשני 🙂).

לבקש מהם סליחה, זה גם משהו שאני עושה כל פעם שאני מרגישה שזה נכון, בצורה מאד דומה למה שתיארת.

מאד מאמינה במה שכתבת, שבסוף, הדבר הכי-הכי חשוב הוא הקשר -- וזה משהו שממש עומד כנר לרגליי בכל מיני מצבים מורכבים, כשאני לא בטוחה איך להגיב. וממש נוכחתי לראות לא פעם ולא פעמיים שכשזוכרים את הנקודה הזאת, מגיעים (הכל כמובן בסיעתא דשמיא גדולה) לפתרונות היעילים, הנכונים והטובים ביותר. 

והתחברתי גם לעניין הזה שזה בסדר גמור להגמיש את הגבולות של עצמינו כשיש איזשהו צורך שעולה. גם אנחנו שם ב''ה.

תודה רבה על המילים שכתבת ❤

ושלקחת את הזמן ככה להגיב לאורך כל השרשור. 

אני מרגישה שאני בתהליכי גיבוש של מה שמתאים לי ולנו ואני רואה איך כל תגובה של כל אחת כאן מדייקת לי עוד קצת את הדברים. כמו שכתבתי למטה, כבר יצא לי כמה פעמים בימים האחרונים שעלו סיטואציות מסוימות, להן הגבתי בצורה מעט שונה ממה שהייתי עושה בעבר - וראיתי כי טוב ב''ה.

בהצלחה רבה עם הקפיצה למים! שתראי ברכה גדולה ושתביאי ברכה גדולה לכל מי שתדריכי!!!

❤❤❤

נב: לגבי השרשור שהזכרת, לא הצלחתי להבין למה התייחסת. אפילו חזרתי אחורה בכרטיס האישי שלי כדי לבדוק מה יש... 🤷🏼‍♀️

בס''ד

תודה רבה!

בס''ד

היו לי בימים האחרונים כבר כמה הזדמנויות להגיב בצורה מעט שונה ממה שהייתי עושה עד כה - וברוך ה' ממש ראיתי ברכה. 

(הזדמנות להודות לכל מי שנטלה בו חלק ועזרה לי להפנים דברים, לחדד לעצמי נקודות או פשוט להרגיש מה נכון לי ולנו כמשפחה, מתוך שלל הדרכים שהצעתן ❤)

אני מבינה שזה חלק מגיל ההתבגרות, אבל זה לא הופך לנחמד יותר.

🫂

זה ההסבר שלך

אמרתי לה- 'כי אני עייפה וצריכה לנוח'

אני לא נותנת הסברים שמצדיקים את ההחלטות שלי

גם כי אין צורך וגם כי זה פותח אפשרות דיון לא רצויה

הייתי עונה בסתמיות 'רואים' 'ככה'

או מתעלמת מהשאלה

תלוי בטון שהיא נשאלה

בדיוקכך.

הבעיה שאנחנו המון פעמים מתנצלות, ממה שאני קוראת אותך את לא חיה את חייך כך ואת צודקת לגמרי, אבל רובינו כן

רוב האנשים מצטדקים וגם מתנצלים כששואלים אותם (ובמיוחד נשים)

כדי להגיב אחרת

צריך להיות מודעים להשלכות התגובה ולהתאמן להגיב אחרת

(זו יכולת נרכשת)

בשיח הורה ילד

זה הכי משמעותי

כי ההשפעה של ההורה על השיח היא כמעט מוחלטת

(בניגוד לשיח בין מבוגרים

ששם ל2 אנשים יש השפעה על השיחה

ותגובה אחרת עוזרת

אבל השיח תלוי גם בצד השני)

משפט כזה היה מוציא אותי מדעתי, כל הכבוד שהלכת לחדר ולא צעקת עליה, אני לא הייתי מצליחה.
 

מאוד קשה לי שהמתבגרות שלי לא עוזרות בבית בכלל. ברמות שמזעזעות אותי. אצלנו שיחות הבהרה עוזרות, לצערי לזמן קצר מדי...

מציעה לשבת איתה לשיחה ולשקף את המצב מהצד שלך, למשל מה את עשית מהבוקר ומה היא. וכמה היא מקבלת מהבית ולא נותנת. (ארוחות, שימוש בכלים שמישהו צריך אח''כ לשטוף, קניות, הסעות, כביסות וכו') האמת שבעיני זה משפט כל כך חצוף, שהייתי מבהירה בהזדמנות קרובה באופן חד משמעי שלא מדברים ככה לאמא. ושלראות סרט זה הרבה פחות חמור מגאווה וחוצפה... אבל איך שאת מכירה אותה ואת הדינמיקה בבית, תעשו מה שנכון לכם

את אמא מדהימה, שהצלחת לא להגיב לה! אני בטוח הייתי מתפרצת מיד...

האמת, שאולי במצב כזה לא נכון להתאפק, וכן צריך להעמיד אותה במקום מיד - לא מתוך התנצחות, אלא פשוט כהעמדת גבולות, שלא מדברים ככה לאמא בשום אופן.

מניחה שזו לא פעם ראשונה שהיא אומרת פנינים כאלה... חיבוק לך❤️ אולי אחרי המלחמה כדאי לשקול הדרכת הורים, כדי לדעת איך להתמודד מולה...

אני כן חושבת שצריך לדבר ולשתף, אם קשה בשיחה אפשר במכתב, בסוף אנחנו אחראים על החינוך ואם לא תספרי לה שנפגעת ושזה ממש לא היה במקום איך היא תלמד?

כשהיה לי מקרה דומה והייתי עצבנית ביקשתי מה AI לנסח מכתב ודייקתי אותו עד שהיה נראה לי קולע.

לא בהכרח שזה יעזור ויהפוך אותה 180 מעלות אבל אותי זה הרגיע שעשיתי את ההשתדלות שלי, כי למרות שאני טיפוס  שנמנע מויכוחים יש מצבים שזה הכרחי..

תקראי לה לחדר לשיחה ותלמדי אותה

שכדי ליצור אמא רגועה עם כוחות

אמהות צריכות לאכול אוכל איכותי גם אם זה במחיר סרט.

ושאם יש לה ביקורת שתתכבד ותשמור על האחים או שתעזור קצת כדי שלא תקרסי כשהפרינססה מסתובבת עם חברות.

סתם. לא יודנת כמה חכם להגיד את זה אבל אני מבינה אותך כל כך ושולחת חיבוק.

הייתי בהדרכת הורים ספציפית עליה, כי היא באמת ילדה שמאתגרת אותי באופן מיוחד (בעלי טוען שזה בגלל 'היא ממש דומה לי. אני לא רואה את זה, אבל כן מעריכה את הדעה שלו, אז כנראה שיש בזה משהו).

אולי אני צריכה לחזור, כי זה כן הועיל לתקופה מסוימת, ועכשיו אני מרגישה ששוב אנחנו מתרחקות.

וכמובן שהחופש הזה שלה, מול כמות העבודה שלי, לא מוסיף רוגע. זה מתסכל ברמות.

אבא שלה באמת מצליח לגרום לה לעשות דברים.

אבל כשהוא לא כאן, אני לא.

היה לה בעקרון תפקיד מוגדר, היא פשוט לא היתה עושה אותו. כשהיינו מתעקשים, היתה עושה עקום בצורה שיותר פוגעת ממועילה.

הקטע שבעלי מצליח להוציא ממנה קצת עזרה (עם תלונות, אבל לפחות משהו), לכן ברור לי שהנקודה היא הדינמיקה ביני לבינה.

אנחנו כהורים אשמים בזה.

אנחנו כל הזמן משדרים להם כמה דברים בעייתיים

1) הורה צריך להכיל כל הזמן

2) הורה הביא ילדים לעולם כך שכל התחזוקה היא בעייה שלו והוא צריך להתמודד עם זה

3) מותר להשתגע בגיל ההתבגרות

4) הורה צריך להיות תמיד חינוכי, נחמד וכספומט

5) אין ילד רע, יש ילד שרע לו

6) הורה צריך להיראות טוב ,לשדר שמחה ולהיות מוכן לכל תרחיש

7) העיקר שילד ישתף אותנו

8) מערכת החינוך לא טובה

9) מורה צריך למצוא גישה לכל ילד ולתת יחס אישי

10) צריך לאהוב את הילד בלי תנאי

יוצא שילדים מקבלים מסר שהם לא אשמים בכלום אף פעם , לא אחראים על שום דבר והורה צריך לשמוח כשבכלל משתפים אותו. וגם אם הם עושים בעיות , הורה עדיין חייב להם כי הוליד אותם.

ומה טוב בכלל בחינוך ביתי או חיתול רב-פעמי? 

אבל פחות אהבתי את הקביעה של "אנחנו ההורים אשמים בזה"...

אשמה עצמית לא תוביל לשום מקום בשום מצב.

יש דברים שאפשר לשנות בהתנהלות ובדינמיקה כדי לנסות לשנות, אבל יש גם אופי מולד של ילד, שההורה לא אשם בו... (וגם הילד לא, כמובן, וצריך לעזור לו ולכוון אותו לטוב - ככל האפשר)

נכון זה לא אשמת ההורים זה אשמת התרבות

ההורים שלי לא שידרו לי את רוב הדברים שהיא כתבה, בכל זאת איכשהו קיבלתי את זה מהסביבה

והתפיסות האלו יצרו לי ביקורות שונות על ההורים שלי (מודה בצער)

אין ספק שאם גם ההורים מושפעים מהחשיבה הזאת זה יותר רציני

סליחה על הפלישה, תגובה גאונית. ומאד מעוררת מחשבה

קודם כל כואב לקרוא את זה , ואין ספק שאת חשובה קודם כל ורק שתשקיעי בעצמך יהיה לך את הסבלנות להשקיע באחר(:

אז לא להזניח את עצמך תמיד לחשוב עליך , גם בנקיונות גם בבאלגן .

5 דק קפה לפני עם עוגה .. לשבת בחוץ לשמוע רגע שיר שאת אוהבת .. זה לא חייב להיות הפסקות של חצי יום. ( וגם זה מותר )

לגבי הבת שלך 2 דברים

1. היא מנסה לדבר איתך ( גם אם עקום , היא רוצה תשומת לב , לפעמים ילדים עוקצים דווקא במקום שכואב , כי כואב לה משהו , בדרך כלל זה שלא רואים אותה מספיק .. תנסי מתי שאת נינוחה ואין לך עומס לדבר איתה ככה בכיף. . ובלי מגננות .

2. יש פה גם חוסר כבוד , זה לא אומר שהיא רעה זה בדרך כלל אומר שעובר עליה משהו , אבל זה לא צריך לצאת עליך .

תגידי לה אני מבינה שחשוב לך החינוך שלהם ( באמת ולא בציניות) עם זאת תביני שאת מתנהגת בחוסר כבוד את קודם כל מזלזלת בעצמך ובי כאמא 

( גילוי נאות אמא אני לא , אבל עבדתי מלא עם ילדים ונוער עם בעיות התנהגות)
 

באמת אחרי שנת לילה אני מבינה שהיא רצתה לקבל קצת זמן של קשר ויחס.

אולי היא קיוותה ששמתי לאחים שלה סרט כדי שאוכל לדבר איתה רגוע, והתאכזבה שלא זו היתה הסיבה...

האמת שמהחוצפה עצמה אני כבר לא מתרגשת.

מבחינתי זה כמו שלקטן בורח לפעמים פיפי- מתחלקות לה אמירות פוגעניות, אני הולכת עד יעבור זעם.

היא יודעת מה מותר להגיד ומה לא, ובדרך כלל אני לא כזה מתרגשת מפליטות פה שלה (אבל, כמו שכתבתי למעלה, זה גם היה משהו קיצוני, וגם היא תפסה אותי בזמן שגם ככה הייתי על הקצה).

לפחות עברנו את השלב שהיא אומרת את זה בצרחות...

בטח בזמן הזה. היו לנו לא מעט פיצוצים קולניים עם המתבגרים (בעיקר אחת מהם) כולל בדיוק בשנייה שאחותי הגיעה לקחת משהו ושמעה צרחות הדדיות, זה לא ממקום שאומר שזה בסדר, רק לנרמל שזה קורה ולכולם, כולנו על הקצה

אני חושבת שטוב שאת דואגת לעצמך, וזה גם אולי לא סבבה שהיא קמה מאוחר, אבל הרבה נוער בגילה קם סופר מאוחר.

 צריך למצוא זמן רגוע לדבר איתה לשמוע מה יושב עליה ולמסות למצוא דרך להציב דרישה וגם לראות אותה.

בהצלחה יקרה!!!

יש כל כך הרבה דברים הישרדותיים, sos שחייבים לעשות בדחיפות- שאין זמן לילדים שהם לכאורה עצמאיים ומסתדרים לבד.

אולי זאת היתה קריאת השכמה לראות אותה יותר.

מצד שני, בכנות, איפה אני מכניסה גם את זה ללו''ז???

אוף.

קשה להיות הורים במלחמה.

אם תצליחי למצוא אפילו כמה דקות, רצוי בשעות הלילה שהקטנים כבר לא מסביב, לדבר איתה טיפה, ובעיקר להקשיב לה, זה מצוין. תנסי, רק אם יתאפשר.

זה באמת באמת קשוח

קודם כל נשמע מתסכל ומקומם

הקושי של הזמן הזה והעומס

זה שהגדולה מרוכזת בעצמה, וגם מבקרת, ולא מושיטה עזרה

תחושה שהאמא השניה מורידה אותך

ממש ממש קשוח.

בסוף הכל יושב על החוויה שלנו בתוך עצמנו,תחושה שאולי לא הצלחתי או לא הייתי אמא מספיק טובה היוםוהיא מכאיבה, ועוד יותר אם מישהו מגרד אותה, ופי כמה כשמסובבים את הסכין.

תחבקי את עצמך, תכאבי את התחושה,

ותזכרי שלמרות שזה מה שאת מרגישה כרגע,

הכל בע"ה יעבור ואת בוודאי אמא נהדרת ומשקיעה.

אחרי שתעבדי את מה שנגע בך וטלטל אותך, נשמע ששווה לתפוס שיחה עם הבת על הציפיה שלך ממנה, ובכללי על התחושה ואולי גם על האמירה הזאת (נשמע שגם לה יש תסכולים מסויימים, ושווה אולי לאפשר לה לשוחח על זה כשתהיי פנויה לשמוע)

עושים אולי גם שיקומיים, לא בטוחה

לרוב שיש שאלה רגשית עמוקה

עושים אבחון עם כלים רגשיים וגם מבחן אינטליגנציה 

ספציפי לאוטיזם עם כלים מותאמים.

שזה נערך ע''י התפתחותיים, קליניים של הילד וגם שיקומיים החינוכיים שעברו הכשרה 

אבל בפועל האבחון הזה לא אבחן אוטיזם (צריך אבחון אדוס בשביל זה).

כך שאם זה החשד אצלכם - עדיף ללכת ישירות לאבחון אדוס אצל פסיכולוג שמומחה בזה... (וצריך גם לאבחן אצל פסיכיאטר)

אבל פעם שמענו הקלטות של הרב עמנואל תהילה.

יש לו קטלוג של סיפורים לבחירה במגוון נושאים, אני מאוד התרשמתי, זה לא ילדותי, אבל לא סיפורי אלא ממש סיפורי צדיקים, פרשת שבוע, סביב החגים, סביב מידות 

יכול להיות שזה יותר לילדים אבל שווה לבדוק

הגדול מגיל צעיר קם מעצמו בזמן לתפילות (יש מנינים גם ב9 פלוס ככה ש8:15 זה די מוקדם)

ודווקא הבא אחריו שהוא בן 15 לא תמיד קם מעצמו לתפילה

בעלי מעיר אותו

לפעמים כמה פעמים

אבל בגלל שהוא רגיל לקום (בזמני שיגרה) מוקדם לישיבה

אז לא קשה לו לקום ב8+

כשאנחנו מעירים אותו לישיבה

זה יכול להיות הרבה פעמים

אבל למדנו להישאר עם אווירה טובה גם כשזה לוקח הרבה פעמים

(סבלנות+ התאמת הציפייה למציאות)

לבן שני בגיל של הבן שלך יש קושי , אז בעלי מעיר אותו אבל לא כל יום. בכוונה העברתי את הכבוד לבעלי מכל מיני סיבות.

בנות מתבגרות ביום חול קמות לבד, בשבת ובחופש יכולות לקום מאוחר . אני לא מעירה.

את ילדה בכיתה ו מעירה בימי חול , בשבת לא.

את קטנים מעירה ביום חול , בשבת לא .

אבל לא יותר מכמה פעמים. (יש לנו בת בכורה ואז שלושה בנים מעל בר מצווה)

לא חושבת שזה נותן דוגמה אישית לאחים הקטנים, לכאן או לכאן... כל אחד עם האופי שלו (והמורכבויות שלו), וכולם יודעים שלא כל האחים אותו דבר...

אחרי הרבה ניסוי ותהיה ובנים באופי שונה . החלטנו שלא מעירים. כן אומרים בוקר טוב. מעירים את מי שאנחנו יודעים שחשוב לו לקום. לא חופרים. חלק מהבנים שלנו קמים מוקדם לתפילה וחלק לא, מתפללים במנין מאוחר ולפעמים גם בבית כי אין כבר מנין. החלטנו שיותר טוב להשאיר את זה להתמודדות שלהם עם עצמם ומול הקב"ה ולא מולנו. זה גם לא קשור לכמה הילד תורני. מי שקשה לו לקום זו התמודדות שלו, לא מאבק מולנו. אנחנו רוצים שיקום לתפילה מתוך רצון ובחירה שלו. וראינו שאם זה מולנו זה הופך את זה לענין מולנו. אני לא רואה שזה משפיע על האחים אצלנו. יש 2 בנים שקמים מוקדם ו 2 שקשה להם יותר. והאח בן ה 11 הוא באופי של הקמים מוקדם וזה שאחיו ישן לא קשור אליו. היה נראה לנו שחבל על המלחמות בנושא. ובנות מתבגרות שקמות מאוחר בימי חופש אני לא מעירה. אלא אם כן הגזימו( השעה 12 והן עוד ישנות... )

שלי

ואת זה אני לא אוהבת 

ולקח לי זמן להתחבר

אני שואלת האם בכלל להעיר את המתבגרים, זה בהכרח נכון?

ברור שהוא מעדיף לישון עד שעות הבוצר

מצד שני כן חשוב לי הגבולות, ולשמור על סדר יום ברור.

לקום בשעה נורמלית

מתלבטת בעניין 

ברור שצריך לשאוף לנפרדות ולהעביר אחריות לילד. אבל לפעמים זה לא מתאים.

אם הבחירה בין להעיר או להגיע למצב שילד קם מאוחר , מפסיד חלק מיום לימודים , אז ברור שעדיף להעיר.

ממה שאני רואה כאמא לכמה מתבגרים , יש היום המון נשירה מבית ספר. גם מלחמה תרמה לזה

בישיבה אני מתארת לעצמי שהוא כן קם בזמן

אני נוטה יותר להמשיך לעמוד על זה, פשוט הוא אומר לי שאת כל החברים שלו לא מכירים ומאפשרים להם לקום מתי שבא להם

אני באמת שומעת דעה כזאת פופולורית

נהגת ממש בחוכמה, וכל הכבוד גם לו ששיתף אותך ככה.

נראה לי שהכי חכם לפנות ליועצת. אבל לא עכשיו, רק כשתסתמן חזרה לשגרה, כדי שהיא תוכל לדבר בדברים האלה בזמן אמת.

איך הוא עכשיו, כשהוא נמצא בבית ולא באזור הפעולה הקשה? איך הוא מושפע מהמצב?

כן מדברת עם המחנך. המחנך בבעיה, הוא צריך להשליט סדר בכיתה וללמד. זה מאוד מאוד קשה. בנוסף יש מורים שהקול שלהם גבוה יותר ממורים אחרים ונשמע יותר מאיים. הם לא תמיד מודעים לזה. גם בגלל שתלמידים לא ממש מקשיבים, הם נאלצים לצעוק לפעמים. יש ילדים רגישים (גם לי יש כאלו, וגם אני כזאת) שצעקות מלחיצות אותם. במיוחד רואים את זה שהם נבהלים מצעקות על מישהו אחר. כי אם זה היה עליהם זה היה מובן, אבל על מישהו אחר זה כבר רגישות גבוהה יותר.

שיחה כנה עם המחנך, יכולה להועיל, גם כדי להכיר את המחנך ודרכי הפעולה שלו, גם שהמחנך יהיה יותר מודע לילד שיושב בכיתה ומפחד ממנו, וזה בטח לא הכוונה שלו. (בד"כ, לא מכירה). לפעמים פיתוח של קשר אישי עם המחנך יכול לעזור ליותר קרבה והרגשה יותר בטוחה.

להסב את תשומת ליבו של המחנך לילד השקט בכיתה, זה חשוב. וחשוב גם לשתף אותו במה שקורה בין הילדים. המורים לא נמצאים עם הילדים כל רגע וממש חשוב שמחנך ידע גם מה קורה בהפסקה.

אפשר לאמר לו שתשמחו שידבר בכיתה על נושא כזה או אחר בלי להזכיר שמות של ילדים. האירוע נשמע כמו התחלה של בריונות, כדאי לגדוע אותה כבר עכשיו.

אבל נראה בכלל מתי יחזרו ללימודים...

(הבן שלי בתחילת השנה שמע מי יהיה המחנך שלו וממש התבאס ולא רצה ללכת ללימודים כל יום. היו לו דעות ממש גרועות עליו בגלל שפעם הוא לימד אותו וגער בו, או משהו כזה. אבל כמה שיחות שלי עם המחנך ויותר תשומת לב אישית של המחנך לבן שלי והתיחסות אליו בכיתה בצורה שמותאמת לו, באמת שינו את היחס של הבן  שלי למורה הזה. לפני כמה זמן המחנך יצא למילואים ועכשיו הבן שלי מתלונן על המורה המחליף ומתגעגע למחנך 😆). בהצלחה ממש, רוב המורים הם אנשים טובים שרק מנסים לעשות את העבודה שלהם. זו אחת העבודות הכי קשות שיש (מניסיון). לפעמים הם גם עושים קצת טעויות. כדאי לבא בעין טובה על המחנך וממקום כזה לשוחח איתו.

בהצלחה

כי אני לא מתעסקת עם זה

אבל מגיל צעיר הם מכינים משלוח שכולל

שקית מעוצבת כלשהי

פחית/ טרופית

חטיף כלשהו

כמה ממתקים קטנים

הם מחלקים בין 5-15 משלוחים כאלה

תלוי גיל/ ילד

לק"י

אצלינו לארבעה ילדים יצאו בערך 20 משלוחים,

כך שמבחינתי גם 10 למשלוח זה בסדר. השנה יצא פחות. נראה לי סביב 6-7.

שזה בא עם הגבלה של כמה ממתקים מותר לשים שם (2 או 3 בד"כ).

בפורים עצמו הם מביאים הרבה משלוחי מנות (הבת שלי בת 12 מן הסתם תכין לכל החברות בשבט ולמדריכות). אז אני מעדיפה להתבסס על משהו שמגיעים בבית (עוגיות מכמה סוגים), ומוסיפים לזה חטיפים/ממתקים שאנחנו מקבלים במשלוחים שמביאים לנו (גם ככה נשאר לנו אחר כך הר של ממתקים...)

מהמתכון השני בחתימה של @יעל מהדרום, ומכינים מזה הרבה עוגיות מכמה סוגים - עוגיות בצורות (עם קורצנים), עוגיות ספירלה (צובעים חלק מהבצק בחום עם קקאו בשביל זה), אם יש כוח אז גם עוגיות דובים (דורש יותר השקעה אבל הילדים אוהבים).

ולפעמים הגדולה שלי מכינה גם עוגיות שוקולד צ'יפס.

בדרך כלל שמים בכל משלוח מנות כ-4-5 עוגיות, אורזים יפה בשקית צלופן, ולפעמים גם מוסיפים משהו מהממתקים/חטיפים שקיבלנו.

לפעמים אורזים כמו סוכריית טופי (בשקית צלופן ארוכה, קושרים משני הצדדים כמו סוכריה גדולה), ולפעמים הילדים מכינים לפני פורים מארזים למשלוחים שלהם בצורת ליצן, כמו פה -

זה לא יוצא משלוח ענק, אבל כן כזה שכיף לקבל. והילדים אוהבים את ההכנות, זה חלק מאווירת חודש אדר...

איך עושים את הליצן? הוראות לידיים שמאליות בבקשה 😅

מתי את מכינה ומתי אורזת? 

משלוח מנות קטן עם המון יצירה | נעמה ואני רעיונות לעיצובים מתוקים

לא חייבים לעשות בדיוק כמו שם.

בגדול העיקר זה ריבוע/מלבן לגוף הליצן, עיגול לראש (מציירים פרצוף, אפשר להדביק עיניים זזות), משולש לכובע, ומלבנים ארוכים לידיים שמחבקות את הכוס (אפשר להוסיף בקצה כפות ידיים, בעיני יוצא חמוד גם בלי צורה ברורה של ידיים..). לא צריך להיות מוכשרים בשביל שיצא טוב.

צריכים למצוא לזה יום השבוע.

את הליצנים הילדים מכינים בעיקר לבד, לפעמים אני קצת עוזרת להם לגזור את החלקים. (בפעם הראשונה עשינו ביחד, אבל עכשיו הם כבר מנוסים...)

נניח שקית שוקו ועוגיות ביתיות (היה עכשיו 8 שקיות ב15)

או פחית/בקבוק מיץ (משהו מהמבצעים) וחטיף ממארז או חטיף שוקולד קטן

או כמה חטיפים/ממתקים ממארזים

בעזהי"ת

קונה דברים שנחשבים בעיניהן 'שווים' בהזדמנויות משתלמות, כך שהמשלוח יוצא שווה ובעלות נמוכה. 

בד"כ סביב 4-5 שקלים, השנה הגענו ל6.5 וזה כולל את הכל (אריזה וכו'). 

ספציפית השנה לכל משלוח יש כוס ובו ממתק שווה של מקלות גומי עם ג'ל לטבילה וסוכריות קטנות לציפוי, חטיף קטן פשוט, סוכריה על מקל מהסוג השווה, סוכריות קופצות, שעון סוכריות, ובתוך המכסה של הכוס- סקוושי קטן ויד נדבקת (לגדולה במקום היד הנדבקת יש מחזיק מפתחות חמוד של דובי). 

זה יצא 4.5 שקלים למשלוח, אבל הן נורא רצו להביא גם בקבוק שתיה קטן אז זה עוד שני שקלים למשלוח.. 

יש שנים שהן עשו ביתי, נדמה לי ששנה שעברה הן הכינו כמה סוגים של עוגיות וארזו יפה, הייתה שנה שהן הכינו עוגות אישיות (בתבנית אינגליש-מיני) ואת השם של החברה משוקולד, כל פעם משתנה.. אבל זה סדר הגודל של העלויות.

כי הזמנתי מראש בזול מארזי חטיפים וֶסוכריות ומיני שוקולדים לכולם.

ואז הגדולה החליטה שהיא רוצה יותר מזה

אז נתתי לה עוד חטיף מיוחד בנוסף וגם זה כנראה לא היה נראה לה מספיק והיא רוצה להביא ללפחות 11 בנות רק היא.

אז את הפחית שרצתה להוסיף- היא קנתה מכספה. הרגשתי 'שה לא נכון להרגיל אותה לכזה רף גבוה ורק לה ואז בהמשך כולם יצפו להצטרף לרף הזה וגם ככה הז חג כהז יקררר

אז התלבטתי אם זה היה הגיוני שקנתה את הפחיות מכספה

אני כן מבינה שבשלב מסויים לגדולים מתאימים דברים אחרים. אפשר להחליט שבמקום 2 דברים זולים- לשים משהו אחד יקר יותר/ יותר מיוחד.

אני השנה קניתי לגדולה פחיות כי היא נתנה רק ל-4 חברות אבל החבאנו את זה מהקטנים…

בעבר אמרתי לה שאני מוכנה לקנות רק X ממתקים בכל משלוח ואת השאר היא השלימה ממשלוחים שקיבלה 

לק"י

היו שנים שבאמת קניתי לילדים פיג'מות במיוחד לכבוד היום הזה, כי הם ישנים עם בגדים מאידיאל😅

(האידיאל שלי כמובן).

יצא סוף סוף לבית הספר,

הפתרון:

פיג'מה ועליה בגדי יום יום, כלומר לדחות את הדילמה להמשך...

יש מסיבת פיג'מות קבועה פעמיים-שלוש בלילה😅

(גם אצלנו לא לכולם יש פיג'מות אמיתיות, וזה אכן פדיחה כשצריך להציג את הפיג'מה לראווה...)

באזעקות הראשונות אחרי המעבר, לילדים היה חסר ממש המפגש עם השכנים.

השבת עשינו קצת השלמה, כשירדנו למקלט של בית הכנסת, המשמש גם את השכנים, באזעקה שהיתה מיד בסיום קריאת זכור ושרנו שם שירי פורים בצותא, כולל פועלי בניין מהודו שמתגוררים ליד, וגם הצטרפו לשירה.