בס''ד

טוב...

קודם כל, תודה רבה מיואשת יקרה על התגובה שלך! ❤

שנית, אני מרגישה שבשבילי זה לא משמש ושאצלי הדברים באמת קשורים אחד לשני 

שלישית, אני מהרהרת במה שכתבת לגבי הפגיעות. את כותבת שזה קורה לך אחת לחצי שנה אולי, ואצלי זה קורה בתדירות כמעט יומיומית. אולי אנחנו לא מדברות על אותם סוגי פגיעה? הכוונה אצלי לאו דווקא למשהו מטורף מהסרטים. אנסה למצוא כמה דוגמאות. אבל לפני זה חשוב לי לציין שב''ה באופן כללי הילדים שלי מכבדים אותי ומתנהגים יפה כלפיי. ועדיין יש כל מיני דברים קטנים שמאד לא נחמדים לי כשהם קורים:

- זה יכול להיות ילד שאני אומרת לו לעשות משהו (להפסיק לעשות משהו מסוים לדוגמה) והוא מחקה אותי בלעג.

- או אם אני מבקשת קצת עזרה (ממש תואמת גיל וממש במינון סביר) וכולם מתעלמים מהבקשה שלי, לא כי הם מעופפים אלא כי לא בא להם בטוב.

- או אם אני רוצה להגיד משהו לילד והוא שם את הידיים על האוזניים כדי לא להקשיב.

- או סיטואציה שבה השקעתי מאד באחד מהילדים הגודלים (יסודי) ואז קורה משהו לא לרוחו (נגיד רצה עוד משהו ולא קיבל הפעם) והוא עושה לי מבט ממש כועס כזה.

[זה לא שאותם המקרים הנ''ל חוזרים כל הזמן על עצמם. אלה פשוט כמה דוגמאות שהצלחתי לשלוף מהימים האחרונים. יש כל מיני מצבים אחרים, גם אם הם לא עולים לי כרגע].

במקרים כאלה הפגיעה היא לא פגיעה אנושה כזאת של לב מדמם ו''איך הילדים שלי עשו לי דבר כזה???''. אני מתכוונת יותר להרגשה לא טובה בלב, אותה אני מרגישה צורך לנקות, כדי שאצליח לתפקד בצורה המיטבית, עם מקום מקסימלי בלב, כמו ש@נגמרו לי השמות כתבה בתגובתה. אחרת, אני מרגישה שזה נערם לי, ומתרגם בעל כורחו ליותר עצבנות, פחות סבלנות ויותר שימת לב לעוד דברים לא טובים שהם עושים. במקום לחזל''ש ולהמשיך את היום בטוב. אבל השאלה האם זה נכון בכל זאת עולה לי כי אני כן חוששת שיש לזה מחיר מסוים של איך הילדים שלי חווים אותי כליפהם.

ואם אנחנו כן מדברות על אותו סוג של פגיעות, ואת חשה נפגעת רק אחת לחצי שנה, אז אני ממש מופתעת... האם דברים כאלה לא קורים אצלך כמעט? או שהם כן קורים ואת פשוט לא לוקחת ללב, בעוד שאני כן? ואם כן אולי באמת יש לי ציפיות יותר מדי גדולות ביחס ליכולת שלהם? בקיצור השארת אותי מהורהרת (שזה דבר חיובי...), כמו שכתבתי למעלה 🙂

בס''ד

קודם כל על התיקוף שזה אכן 'פוגע' (אם כי כל השרשור הזה קצת משנה לי את הראייה על הדברים). עזר לי לקרוא את זה. ועל השאר גם. כמו הדוגמה הזאת עם הסירוב לעזור, שהוא ביטוי של הקושי שלהם יותר מכל דבר אחר. ממשיכה לחשוב על הדברים...

בס''ד

היה משהו בדברים שכתבת שהתיישב לי בצורה ממש טובה על הלב, שתדעי... 

אני מצטערת על התחושה כלפי עצמך. קורה לכולנו אני מאמינה... אני מקווה שאת עכשיו במקום טוב יותר! חיבוק יקרה ❤

בס''ד

תודה רבה! זה כל-כך מעניין מה שאת מעידה על עצמך... מעניין כמה זה עניין של אופי וכמה זה עניין של לשנות דפוסי חשיבה... תודה שהגבת!

בס''ד

יותר מאוחר, כשהתארגנתי לישון וחשבתי שוב על השרשור ועל מה ששאלתי אותך, חשבתי לעצמי שבעצם אני כבר יודעת מה התשובה. כי כתבת כבר בעבר שעשית עבודה גדולה על עצמך סביב כל הנושאים האלה.

וזה ממש קטע, איך את כל-כך מדברת את השפה הזאת, שזה נראה שזאת השפה שלך מבטן ומלידה... עד כדי כך ששכחתי  וכן שאלתי אותך אם זה נובע מאופי או משינוי דפוס חשיבה.

בכל מקרה, אני שמחה ששאלתי ושענית, הזכרת וחידדת את הדברים. 

''מרחב גדול יותר לטעויות של ילדים'' -

זה ביטוי חדש בשבילי, ואני חושבת שיש בו ים של אמת. אז תודה על כל ההסברים.

ומה שסיפרת על הבן שלכם שעשה לכם בית ספר, זה מקסים. ואתם מקסימים שהסכמתם לגדול ביחד איתו...

מאד התחברתי למה שכתבת שלכל תקל הייתה סיבה ופרשנות הגיונית משלו. זה משהו שאני ממש חווה עם אחד הילדים שלנו. (אני מאמינה שזה תמיד נכון עם כולם, אבל אני רואה את זה בעיקר מולו בינתיים)

❤

איזה שרשור חשוב ומלמד! ואילו תהיות עמוקות וחשובות לכולנו כתבת, תודה לך על הדברים 🙏

מקווה ממש לזכות להצליח לענות אפילו חלקית, מנסה לכתוב מה שעולה לי:

א. קודם כל המקום הזה של השורש אצלך, הבסיס שלך, כ"כ כ"כ טוב וטהור ואוהב ורוצה וכוסף לטוב עבור ילדייך שזה מדהים.

עצם זה שכתבת שכל גישתך החינוכית מושתתת בעצם על הבסיס הזה של לשאוף לחנך עם שימת הזרקור על הטוב בילדייך, 

וכפי שכתבת,  

(1) כי זה הרבה יותר אפקטיבי.

(2) כי את רוצה קשר טוב עם הילדים שלך, לטווח הארוך.

(3) כי זה הרבה יותר בריא לנפש שלהם (ושלנו מן הסתם).

אז להזכיר לעצמך שהבסיס הטוב הזה אצלך הוא בעצם זה שמנהל אותך (ולא דברים אחרים, שקולות מחלישים יכולים לפעמים לומר לך אותם בראש) - וזה מאוד מחזק. 

ב. לגבי הדוגמאות שכתבת, אנסה לכתוב כאמור מה עולה לי כאשר אני חושבת עליהן:

* "נגיד ילד שאמר או עשה משהו שפגע בי. אני מאד מאמינה בפתיחת הדברים כשאני מרגישה פגועה. אני מרגישה שכשלא אומרים שמרגישים פגועים, זה כמו צנרת שמתמלאה בג'יפה ואז המים כבר לא זורמים טוב. אז גם מול הילדים שלי, אני מציינת כשאני נפגעתי ממשהו (דיברו אלי בצורה לא יפה לדוגמה). אני משתדלת ממש לא להגיד שהם כך וכך אלא לדבר על המעשה עצמו ועל מה שזה גרם לי להרגיש. בפועל, ברור שהם תופסים את זה כביקורת (אלא מה?). ומובן שזה לא בדיוק מעלה להם את האהבה העצמית שלהם באותו הרגע. מאידך זה מאפשר להם לתקן (ואז כן לאהוב את עצמם יותר). מה אתן אומרות על סיטואציה כזאת? האם גם כאן צריך שיהיה מינון וצריך ללמוד להחליק חלק מהדברים? או שזה דווקא דבר טוב לעצור כשאני מרגישה פגועה ולשקף את זה?"

אני לא רואה את עצם האמירה והישירות שלך אליהם בעניין זה כביקורת. 

אלא כמה שזה - ישירות. פתיחות. כנות. שיתוף.

נפגעת - את משקפת להם שנפגעת.

את אפילו משתדלת לא לומר להם שהם כך וכך אלא לדבר על *המעשה עצמו* ועל *איך המעשה הזה גרם לך להרגיש* שזה מאוד מוערך בעיניי ונכון.

אז גם עבור הילדים - זה לא צריך להתפרש כביקורת כלל.

אלא כשיקוף וכנות של אמא.

הם מבינים שמעשה כזה פגע באמא, מבינים מה זה גרם לאמא להרגיש, וממילא יכולים לתקן ולשפר - שזה מדהים!

זה דווקא מפתח בהם רגישות לסביבה ולמעשים שלהם וזה מעולה.

אז כן, אישית הייתי נוהגת בדיוק כך: ועוצרת לשקף כאשר אני מרגישה פגועה, בדיוק איך שעשית בחוכמתך וברגישותך - תוך שימת דגש על המעשה ולא על הילד עצמו + איך זה גרם לי להרגיש + ההתרכזות באיך אפשר לתקן + ההדגשה שכולנו אנושיים וכל אחד טועה לפעמים, גם אתם, גם אמא, כולנו. ורק הקב"ה לבדו מושלם. ואם נתאמן בלתקן אם טעינו - זה מה שהופך אותנו לאנשים טובים וטובים עוד ועוד יותר, המאמץ, ההשתדלות, התשובה, התיקון, ולאו דווקא התוצאה עצמה אלא *הדרך*, ולהדגיש שזה אך אנושי לטעות ולחזק את הכוח שלהם בתיקון ובתשובה ובהתקדמות.

ואז יש בתוך דבר אחד שקרה כמו כאן הרבה מאוד לימודים חשובים גם לילדים

* ילד שיצא בצורה לא נעימה מהבית בבוקר. האם יש זה נכון להזכיר את מה שהיה, להגיד שנפגעתי ושאשמח להתנצלות, כשהוא חוזר הביתה ושעברו כבר כמה שעות? אני מרגישה על עצמי שכל עוד אין את ''הסליחה אמא'' הזה, זה נשאר אצלי כמשהו לא פטור. אולי אצליח להתגבר על זה חיצונית, אבל אני אני מרגישה שזה פוגע בסוף בקשר בינינו כי מבפנים זה משאיר משקע מסוים. מאידך, אני לפעמים מרגישה שזה כאילו שאני לא שוכחת להם כלום. שאני טיפוס מקפיד כזה אולי. בעוד שזה ממש לא כדי להקפיד אלא דווקא כדי לנקות ולחיות בשלום שהוא שלם הרבה יותר. אבל להם, לילדים, יש לי חשש שזה נתפס כביקורת גדולה מאד, אם אחרי כמה שעות אני עדיין לא שכחתי את מה שהיה."

אולי לא להזכיר ישר כשחוזר הביתה, ולו רק מהסיבה שהוא עצמו בטח עבר הרבה במהלך יומו ואולי הוא צריך קודם "לפרוק מתח" בבית, כן להרגיש את האהבה הגדולה כעת, 

ואפשר יותר מאוחר, נגיד אחרי כשעה, או אחה"צ, או בערב, אז אפשר להעלות ולהזכיר את העניין שנפגעת מכך וכך, ושעבורך אמירת סליחה משמעותית כי היא בעצם גורמת לך להבין שהוא לא באמת התכוון לפגוע, ואת יודעת שבטוח לא התכוון לפגוע כי הוא ילד כ"כ טוב, אבל לשמוע את המילים עושה ללב עוד יותר שמח ועוד יותר טוב.

ולגבי מה שכתבת לגבי ההקפדה אולי - אז אם את מצליחה *בעבודה מול עצמך* להרגיש שבאמת-באמת לא הייתה כאן פגיעה בך, או כוונת פגיעה בך (למשל: ביקשתי משהו והילד לא עשה כך אלא רץ ישר לביה"ס, אם אפשר זאת לעצמי - הוא רץ כי לא אכפת לו ממני, אני שקופה, הוא לא רואה אותי, הוא לא מעריך אותי, הוא לא אוהב אותי - ודאי שארגיש רגשות קשים.

אך אם אפרש את אותו דבר בדיוק כ- הוא רץ כי מיהר לכיתה, כי היה עסוק עכשיו ומכוון מטרה להגיע, כי שכח שקבע משהו עם חבר, או כי סתם "עופף" ומותר לו, מותר לו כי הוא ילד וכי הוא אדם וגם אני בעצמי רחוקה מלהיות מושלמת בהרבה מאוד פעמים... אז כמו שאני רוצה שיבינו אותי, גם כשאני לא מושלמת, ויקבלו ויאהבו אותי כמו שאני ואפילו יאמרו לי במילים אנחנו אוהבים אותך תמיד תמיד כמו שאת - כך אשתדל לנהוג גם כלפי ילדיי...

ואז אחרי עבודה כזו (לפחות אצלי זה עוזר הרבה פעמים) משהו אצלנו בפנים נרגע וכבר אין את הרגשת הפגיעה, כי ניתחנו ופירטנו והבנו שזו בעצם לא פגיעה ואז יכולנו לשחרר אותה...

אז אם הצלחנו ובאמת הלב נקי - מעולה

ואם לא וצריך כן את בקשת הסליחה ועדיין מרגישים פגיעה - זה גם בסדר גמור, רק לענ"ד כדאי לומר זאת לא ישר כאשר חוזרים אלא בזמן יותר מאוחר, כאמור, וכדאי שזה יהיה זמן יותר נינוח בכללי גם של הילד עצמו וגם של הבית כולו,\ ואם אפשר רק שניכם - את והוא בלי עוד אוזניים סקרניות זה עדיף, כך גם הילד עצמו יכול להרגיש יותר טוב בשיח כזה שהוא פרטי שלו ושל אמא.

* "מצב דומה שבו ילד התנהג בצורה לא נעימה אלי, ואז מבקש משהו. אני לרוב קודם מבקשת לסגור את האירוע שבו התנהגו אלי לא יפה, ורק אז נעתרת לבקשה שלהם. האם לזה קוראים התניה? והאם יש בזה משהו בעייתי שאני מפספסת?"

אני חושבת שאולי זה תלוי סיטואציה.

בגדול גם אני נוטה לחשוב בדיוק כפי שכתבת - כי הרי אם נפגעת ויש פגיעה - אז היענות לבקשה כאילו "מוחקת" אותך ואת הפגיעה בך ולא מתחשבת בה.

לכן בעיניי אין כל בעיה לומר: אני אשמח להיענות לבקשתך. אתה יודע שאני אוהבת אותך ואתה יקר לי וחשוב לי. זה פשוט שעכשיו קשה לי כי מרגישה פגועה מ___ לכן קודם אשמח שניישב את זה ואז בשמחה אתפנה לבקשה שלך.

אפשר גם להסביר על הלב שלך, שכאשר הוא נקי ושמח לו כי הוא מרגיש שאוהבים אותו, ובטח שלא פגעו בו - יש בו הרבה מאוד מקום ואז הוא יכול לעשות הרבה דברים גם לאחרים

אבל כאשר הלב פגוע או מרגיש שהוא רוצה לשמוע את הסליחה או את האהבה - יש בו פחות מקום.

ואז כדי לפנות לו את המקום הזה המילת התנצלות, החיבוק, האהבה, מאוד יכולים להרחיב לו את המקום, ובמילא משיהיה לו יותר מקום הוא יוכל גם להיענות לבקשה... (מקווה שכתבתי בצורה מובנית)

וזו שאלה מאוד מעניינת (בכלל כל מה ששאלת) ואשמח גם לקרוא עוד מתובנות של כל הנשים החכמות כאן, גם שלך כמובן יקרה, כי זה באמת מורכב ועדין וחשוב ועמוק

*" ומה אם ביקשתי לסדר משהו / לעזור לי עם משהו והם לא עושים? האם, כשהם באים אלי ומבקשים משהו, זה נכון קודם כל לדרוש שהם יעשו את מה שאני ביקשתי? או שגם כאן יש איזושהי בעייתיות שאני מפספסת?"

כאן אני חושבת שצורה זהה למה שכתבתי בסעיף הקודם.

* "ומה עם לתפוס טרמפ על בקשה של ילד? ''אמא, אפשר להיות במחשב?''. ''כן, רק תעשה שיעורי בית / תתקלח קודם''. "

במצב הזה אני חושבת שכדאי לעשות סוג של כללים מראש, שהילדים ידעו למשל שבבית שלנו קודם מתקלחים ועושים שיעורי בית ואז אפשר להיות במחשב.

ואז אפילו לא צריך לתפוס טרמפ אלא רק להזכיר אם שכחו כי זה כבר ידוע להם מראש...

או להטרים (בכללי, ההטרמה חשובה לילדים), ולומר בדרך הביתה: אנחנו נשב לאכול, נרגע קצת, נתקלח, נעשה שיעורי בית ואז אפשר להיות במחשב...

וכן, גם אם ילד שאל אפשר בהחלט לומר לו, אתה יכול להיות בשמחה אבל קודם יש להתקלח.

או אם אתה בוחר להיות עכשיו חצי שעה או שעה ואז לעשות הפסקה ולהתקלח זה גם אפשרי, אבל אתה צריך להיות אחראי לזכור לסיים בזמן שקבענו וללכת להתקלח. 

אני יכולה להזכיר לך אם תרצה אבל עדיף שאתה תהיה אחראי.

ואז אם הוא באמת לוקח את האחריות הזו ועומד בזמנים ואת רוהא שאין בעיה עם זה כי הוא באמת במחשב זמן קצוב מראש ומוסכם, ואז מתקלח ועושה שיעורי בית - אז במילא גם לך זה כבר לא חייב להיות משנה האם זה יהיה לפני או אחרי...

אבל אם את מכירה אותו שאם יהיה למשל במחשב אז לא משנה מה הוא לא יוכל אחריו להתקלח או לעשות את שיעורי הבית, כאן כן הייתי אומרת בנעימות ובאסרטיביות שקודם מתקלחים ואז במחשב...

(ורוצה להוסיף כאן טיפ מאוד יעיל בכללי בנושא הזה שקוראים לו "הרמזור", אבל כיוון שיקח לי עוד זמן לנסח הכל אולי אשלח קודם ואז בעריכה אוסיף אותו כאן).

עריכה: מוסיפה את הנ"ל:

הייתי מציעה לחשוב על אפשרות של לעשות שיחה עמוקה וטובה עם הילדים -

או עם כולם ביחד, כמו שיחה משפחתית כזו,

או שיחה אישית עם כל ילד וילד,

ולהפוך את זה לאירוע משמעותי, עם כיבוד, עם תכנון זמן מראש וכו' -

ובשיחה ממש *להקשיב* לכל אחד ואחד מבני הבית עד הסוף,

לשמוע מה הם היו מציעים

להשמיע כמובן איך את מרגישה

מהם הכוחות שלך, מה קשה לך, מה היית רוצה שיקרה וכן הלאה...

ולהעביר את הכדור אליהם - לשמוע מהם מה הם מציעים,

ואז אפשר לסכם את הכל בדף גדול ולתלות על המקרר,

למשל - שיציעו כולם במן סיעור מוחות כזה - מהן האפשרויות שלי כאשר אני משועמם?

ואז רשימה של דברים שיוכלו ללכת אליה כאשר זה רלוונטי...

אפשר גם באותה שיחה לציין שיש בבית זכויות וחובות לכל דיירי הבית -

וממש לפרט מהם הזוכיות של כל אחד - וכל המרבה הרי זה משובח

שיראו ממש במוחשי כמה הם מקבלים,

וכמה גם הנתינה היא לטובת כלל הבית וכמובן גם לטובתם כי המשפחה היא יחידה שלמה שמורכבת מכל חלקיה, ועל כל אחד מהחלקים הללו לתרום את חלקו בכדי שיהיה נעים לכולם לחיות בבית...

אפשר בשיחה הזו להכניס את "רמזור הגבולות" -

להכין כל המשפחה בערב נינוח את רמזור הגבולות ולתלות אותו בבית (לקחת בריסטול או דף גדול ולצייר מעין רמזור):

החלק האדום - לכתוב את ובעלך 5 קווים אדומים בבית

החלק הכתום - נתון למו"מ בין ההורים לילדים - לכתוב בערך 10 דברים שאפשר לדון עליהם

החלק הירוק - לכתוב כמה שיותר דברים שמותר בבית, שהם "הזכויות" של הילדים - כל מה שמותר לכתוב בירוק.

כאשר המטרה היא גם שהילדים יראו כמה כן מותר ויש להם

וגם ילמדו להעריך את הטוב ולא לקחתו כמובן מאליו

וגם יקבלו פרופורציות נכונות שיש המון המון מותר ור'ק קצת אסור...

בחלק הכתום של המשא ומתן - לברר דבר דבר בשיחה רגועה מול הילדים.

לומר על כל דבר בנפרד מה את חושבת - עד הסוף

ולשמוע את הילד/ה (כל ילד בנפרד כמובן) - עד הסוף.

לראות שהילד לא מוסח ולדבר בגובה העיניים שלו עם קשר עין ובזמן פנוי ורגוע מהפרעות,

לשאול אותו, "מה אתה חושב על זה?"

ולשמוע אותו עד הסוף

ואז לשאול" ומה אתה מרגיש עם זה?

ומה עוד את מרגיש?

בצורה  הזו הילד ירגיש שמקשיבים לו, עד הסוף, שמבינים אותו,

שנותנים מקום גם למה שהוא חושב ומרגיש וזה מאוד מאוד חשוב...

ואז לכתוב ברשימה את כל הפתרונות שעולים לשניכם

ולראות איפה כל אחד יכול לבוא לקראת השני

ולסמן לפחות אפשרות אחת שמוסכמת על שניכם.

ואת האפשרות הזו - לעשות!

וחשוב ביותר - לסכם מראש ויחד איתם מה עושים אם הילדים לא יעמדו בהתחייבות ובאפשרות הזו.

גם - לומר לו לבחור מבין אפשרויות ולהציע אפשרויות משלו - מה יקרה אם לא יעשה זאת - ולבחור דבר אחד שיקרה ולעמוד בו.

הכי חשובה ההתמדה

העקביות

שמילה שלך זו מילה

בהתחלה יכולה להיות אפילו החרפה בהתנהגות - כי הילד ירצה לבחון אותך ולמתוח את הגבולות - לא להיבהל! זה חלק בלתי נפרד מהתהליך! וזה כשמו כן הוא - תהליך, לא קסם, לוקח זמן לדברים להשתנות... אבל ב"ה הם ישתנו לטובה

אם הילד לא עומד במה שאמר - לאכוף ישר לפי מה שסיכמתם יחד מראש וכל הזמן ולעמוד במילה.

- ולסיום,  ואיך אני שמחה שהוספת את התוספת הכה חשובה שיש אכן חוץ מכל הנ"ל (שגם איתם אים שום בעיה והם בסך הכל שאלות שאת הנפלאה שואלת וכבר נוהגת מדהים ועוד רוצה לדייק עוד ולהעמיק עוד ותמיד להשתפר וללמוד ואת פשוט מקסימה מקסימה מסקימה!!!)

עוד מלא-מלא-מלא חיים חוץ מהנקודות האלה.

את מחמיאה לילדייך המון

את מחבקת אותם המון

מנשקת המון

אומרת להם שאת אוהבת אותם עם כוונה

מגבה את הכל בדוגמאות

ובטוח עוד אלף ומיליון דברים שלא הספקת לכתוב אבל הם כולם כולם מרכיבים את החיים שלהם בכללותם, איזה כיף להם והם הכי זכו באמא כמוך!!! ❤❤❤

בס''ד

ממש תודה על הפרגון, שתמיד עושה ממש חם וטוב ללב ❤

ותודה שלקחת כל דוגמה שהבאתי וכתבת מה את חושבת שנכון לעשות, ככה ברחל בתך הקטנה. זה עוזר לי מאד לנרמל סיטואציות מסוימות ולדייק עוד לעצמי דברים אחרים. אני מרגישה שהרחבת לי עוד קצת את האופקים, לפעמים רק ברמה של מילימטרים אבל כאלה ששווים הרבה מאד כשמיישמים אותם. ובפעמים אחרות בהרבה יותר מזה! נגיד כשדיברת על העבודה הזאת שאת עושה עם עצמך מול ילד שחשת פגועה מההתנהגות שלו. העניין של הפרשנות הוא באמת חשוב כאן...

ממש תודה על הזמן ועל ההשקעה בתגובה שלך! תבורכי ❤❤❤

בס''ד

להתבונן בהם יותר...

בס''ד

עברו כבר כמה ימים, ואני עדיין בתהליכי עיכול של הדברים שכתבת (ושל השרשור כולו למעשה)...

קודם כל, תודה רבה על הסיפא, שנכנס לי ללב. על המילים הטובות, על ההסבר על הפער בין ההורות של פעם לבין האפשרויות החדשות שהעולם מביא לנו - וגם על ההצהרה שאת בעצמך בתהליך סביב כל הנושאים האלה. כל השורות האלה היו לי משמעותיות מאד.

ותודה כמובן על כל מה שהסברת, בהרחבה, עם דוגמאות ועם הסברים... תרמת לי מאד מאד...

*

כתבת המון דברים שמבחינה מסוימת, אני שומעת אותם לראשונה בצורה מסודרת (גם אם אינטואיטיבית, הם דברים יחסית הגיוניים ומובנים).

- כמו העובדה שעבור ילד כל חוויה היא ראשונית מאד, ועבורנו זה לא ככה, בזכות כל הניסיון שכבר צברנו.

- ושגם אם זאת חוויה ראשונית לנו כהורים, יש לנו יכולת גבוהה יותר להתמודד איתה.

*

אני חושבת שיש פה עוד דיוק, בין רגשות של כעס (שהם יותר חיצוניים, יותר גסים) לבין רגשות של פגיעה, אכזבה, צער (שהם יותר פנימיים, עמוקים) שבהם הייתי הרבה יותר נזהרת מלומר לילד. רק לילד שמרגיש את הרגש העדין הזה כלפיו ממילא, ובשיח ממש נקי ורגוע.
התייחסתי בעיקר לכעס כי למי לא יוצא לכעוס על ילדיו פה ושם... או להתבאס או להתעייף... ואפשר לגעת בזה בלי לגעת בכל המכלול האמיתי של "למה כעסתי" (ביננו, ברובו לא קשור לילד אלא לחיים ולרגשות העמוקים של ההורה...).

כאן הרגשתי משהו שקצת התכווץ לי כשקראתי. משהו פנימי שאיתת לי ''התנגדות''. ב''ה אני לא אדם שמתפוצץ על ימין ועל שמאל. בסביבה שלי אומרים הרבה שיש לי סבלנות ענקית, כולל מול הילדים שלי. אבל פה ושם, אחת לכמה חודשים, הייתי פתאום מאבדת את זה ומגיבה בצורה חזקה מדי. ומהסיבה הזאת הגעתי לפני כמה שנים לסדנה לניהול כעסים. כדי לא להגיע להתפוצצויות האלה.

אני מרגישה שאחד הדברים שהכי למדתי שם, זה לעצור בזמן הנכון. לעצור בעצמי להתרעננות אם אני מרגישה שאין לי מספיק כוחות להמשיך לנהל את הדברים בצורה טובה. וגם לעצור התנהגות שהיא לא נעימה לי על-ידי אמירה ברורה של ''זה לא נעים לי''.

את החלק הזה אני כותבת גם ל@מיואשת****** היקרה, כי זה מתחבר לי גם לדברים שהיא כתבה לי. 

הסיבה שאני משקפת לילדים שלי כשהם אומרים או עושים משהו שאני מרגישה פגועה ממנו היא הרצון לשמור על קשר נקי בינינו, כמו שכתבתי בתגובה אחרת. בתיאוריה, אני יכולה להחליק דברים (אני גם עושה את זה בחלק מהזמן כמובן), אבל אז אני מרגישה שזה מצב שהוא לא בריא לי. שאני סוג של עוברת את הגבולות שלי. כי באמת היה לי כאן גבול. מבחינתי זה היה ''עד שידברו אלי בצורה כזאת''. אז זה מלחיץ אותי כי בעיקרון התפרצויות של כעס נובע המון פעמים מהנקודה הזאת, של גבולות שעברנו אותם.

אז את, תיתי, אומרת שלתחושתך עדיף אם כבר כעס על פני אמירה של ''זה פגע בי''. בעוד שאני מרגישה שלהגיד ''זה פגע בי''
שומר אותי בסופו של דבר מכעס. כי (1) אני מביעה את מה שיש לי בלב, במקום לשמור אותו בפנים. (2) אני בעצם מייצרת הזדמנות עבור הילדים לתקן את מה שהם עשו ולכולנו לחזור לקשר נקי.

אני כן פה ושם מרימה את הקול או כועסת כעס קל. אני גם לא לוקחת את זה קשה, זה נראה לי טבעי מאד בסך הכל. אבל מה שכן, כשאני מגיעה למצב שאני צועקת ו/או כועסת, זה בשבילי סימן שאני חייבת למצוא דרך להירגע ולהתאפס בדחיפות. כי אם כבר הגעתי למצב ש'יוצאת ממני' צעקה או שאני מרגישה בגוף את איתותי הכעס, זה סימן שאני כבר עברתי את הגבול של עצמי. 

*

בדומה או כהרחבה לדברים שכתבתי עכשיו, אני רוצה להעלות עוד נקודה שמטרידה אותי קצת מאז שקראתי את הדברים. מצד אחד, אני מרגישה שאפשר רק להתחבר לדברים שכתבת. ברור שאנחנו רוצים שהבית יהיה המקום המוגן עבור הילדים. המקום שבו הם יכולים לטעות בלי לפחד שהם לא יהיו אהובים יותר. המקום שבו הם יזכו להיות מוכלים ואסופים. זה נשמע נכון ומדהים גם יחד. כמה כוח, ביטחון ויציבות זה לכאורה עשוי להעניק לילד.

כתבתי 'לכאורה' כי יש בי בכל זאת ספק קטן סביב כל אלה. לא בטוח אם היה לפנינו דור שעד כדי כך הכיל ילדים [ובאופן כללי הכיל את האדם על שלל מורכבויותיו] ובמקביל, לא בטוח אם היה לפנינו דור עם כל-כך הרבה קשיים ברמה הנפשית, כולל אצל הילדים שלנו... אבל פרט להסתייגות הזאת, משהו בי באמת רוצה 'לשתות' את כל המילים שאת כותבת. יש בהן רוך וחמלה, היגיון ובסיס - וזה נשמע פשוט מדהים ונכון...

...רק שכאן יש לי כיווץ נוסף מבפנים, עוד איתות שאומר לי ''התנגדות''. אני מנסה לשים עליו את האצבע ואני חושבת שזה כי זה פשוט גדול מדי. תובעני מדי. מושלם מדי. מועד מדי להתרסקות מרוב מאמץ. קצת כמו מה שמיואשת כתבה בתגובה שלך אלייך, שצריך להיות אמא על-אנושית כדי לפעול ככה (רק שהיא דיברה רק על גיל מבוגר יחסית, ואני מרגישה ככה לגבי כל הגילאים בערך, מהרגע שהילדים מודעים למעשיהם פחות או יותר, נגיד סביב גיל 4).

אז יכול להיות שלזה אנחנו רוצים להגיע *בסופו של דבר*, אחרי שנים על גבי שנים של גידול ילדים. אבל מה עם הבינתיים? מה עם העכשיו?

ואולי / מן הסתם התשובה היא ''לא עליך המלאכה לגמור'', רק תתקדמי עוד קצת לכיוון הזה. ומחר עוד קצת. בייבי סטפ אחרי בייבי סטפ...

*

עד כאן לגבי מה שזה העלה לי...

תבורכי ושוב תודה ❤

איכשהו מכל התשובות המכילות פה, ובאמת אשרי כל אחת שמצליחה לעבוד על מידותיה!

חוץ מזה יש כאן הרגשה כללית של משהו מערבי מאד שנכנס אלינו.

לילד יש חובת כיבוד הורים. נקודה. 

להורה יש החובה לחנך את הילד לכבד אותו. זה הציווי האלוקי וזה אפילו לא ישירות מול ההורה, אלא מול רבונו של עולם.

הרגשתי צורך לכתוב את זה כאן. אינני נכנסת כלל לכל הפרטים והדיוקים. אבל צרם לי מאד שגם כשמדובר ב'ילד' בן 20, שהוא חייב במצוות לכולי עלמא, עדיין ההסתכלות היא כמו על ילד חסר בחירה. וזה הראה לי שבאמת העיקר חסר כאן מן הספר כשדנים על עניין שיש לגביו מצוות דאוריתא מצוות כיבוד הורים היא חמורה שבחמורות.

במערכת יחסים בין הורים לילדים, אין שוויון והילד חייב לכבד את ההורה כשההורה מחויב כלפיו הרבה הרבה פחות

לא נכנסת לוויכוחים כאן

וכל אחת תעשה את חשבון הנפש עם עצמה

בס''ד

תודה רבה תיתי יקרה!

מאד התחברתי לדברים שכתבת בסעיפים ב' וג' וגם אני עושה דברים דומים.

אומרת להם המון שאנחנו לא מפחדים ממריבה / סיטואציה לא טובה שקורית בינינו, שזה קורה בין אנשים שאוהבים אחד את השני ושבסוף ''החבל שלנו מתקצר'' (מכירה את משל החבל? כותבת למי שלא מכירה: החבל הוא משל לקשר בין שני אנשים. עלולים להיעשות בו קרעים, זה דבר שקורה. אבל אז קושרים את שני החלקים, ובכך מקבלים חבל מקוצר, ששני הקצוות שלו קרובים יותר אחד לשני 🙂).

לבקש מהם סליחה, זה גם משהו שאני עושה כל פעם שאני מרגישה שזה נכון, בצורה מאד דומה למה שתיארת.

מאד מאמינה במה שכתבת, שבסוף, הדבר הכי-הכי חשוב הוא הקשר -- וזה משהו שממש עומד כנר לרגליי בכל מיני מצבים מורכבים, כשאני לא בטוחה איך להגיב. וממש נוכחתי לראות לא פעם ולא פעמיים שכשזוכרים את הנקודה הזאת, מגיעים (הכל כמובן בסיעתא דשמיא גדולה) לפתרונות היעילים, הנכונים והטובים ביותר. 

והתחברתי גם לעניין הזה שזה בסדר גמור להגמיש את הגבולות של עצמינו כשיש איזשהו צורך שעולה. גם אנחנו שם ב''ה.

תודה רבה על המילים שכתבת ❤

ושלקחת את הזמן ככה להגיב לאורך כל השרשור. 

אני מרגישה שאני בתהליכי גיבוש של מה שמתאים לי ולנו ואני רואה איך כל תגובה של כל אחת כאן מדייקת לי עוד קצת את הדברים. כמו שכתבתי למטה, כבר יצא לי כמה פעמים בימים האחרונים שעלו סיטואציות מסוימות, להן הגבתי בצורה מעט שונה ממה שהייתי עושה בעבר - וראיתי כי טוב ב''ה.

בהצלחה רבה עם הקפיצה למים! שתראי ברכה גדולה ושתביאי ברכה גדולה לכל מי שתדריכי!!!

❤❤❤

נב: לגבי השרשור שהזכרת, לא הצלחתי להבין למה התייחסת. אפילו חזרתי אחורה בכרטיס האישי שלי כדי לבדוק מה יש... 🤷🏼‍♀️

בס''ד

תודה רבה!

בס''ד

היו לי בימים האחרונים כבר כמה הזדמנויות להגיב בצורה מעט שונה ממה שהייתי עושה עד כה - וברוך ה' ממש ראיתי ברכה. 

(הזדמנות להודות לכל מי שנטלה בו חלק ועזרה לי להפנים דברים, לחדד לעצמי נקודות או פשוט להרגיש מה נכון לי ולנו כמשפחה, מתוך שלל הדרכים שהצעתן ❤)

הוא דורש ממנה יותר ממה שהוא דורש מעצמו

כי כשהוא עצבני הוא אומר כינויי גנאי

והיא לא יכולה לומר בסדר בטון שלא נראה לו

חסר הגיון לחלוטין

הרי הוא המבוגר והיא הילדה
 

באופן כללי אני לא מייחסת חשיבות לטון של מתבגרים

אחרי ההבנה שזה סגנון דיבור תואם גיל

וגם לא מייחסת חשיבות גדולה לתוכן כל עוד זה לא משהו חריג

וגם לא מחפשת כבוד מהילדים אלא קשר נעים וטוב

הכבוד מגיע לבד בלי שדורשים אותו

ע"י דוגמא אישית

אם מתנהלים בכבוד עם הילד הוא לומד להתנהל בכבוד

יש סיטואציות בין בעלי והילדים שאני מתערבת

משתדלת שזה לא יקרה לעיתים קרובות ושזה יהיה בצורה מועילה 

ואני הרבה פעמים אומרת לו את זה כשהוא כועס עליה.

(וגם לא בטוחה שפועלת נכון בזה. כי להגיד לו ביקורת בפני הילדים זה גם לא הכי חינוכי, במיוחד כשאני בעצם מבטלת את מה שהוא אמר כרגע לילדה).

אפשר לדבר על זה ברגוע בהזדמנות אחרת אחד על אחד,בשום אופן לא מול הילדה,

גם אני לא מתייחסת לטון,אבל כמו שהייתי מדברת על זה עם בעלי בנחת ב4 עיניים גם איתה הייתי בהזמנות מדברת בארבע עניים,ואז יורדת מזה לחלוטין,

ונכון שככל שתדרשו כבוד זה פשוט לא יעזור אלא רק יחמיר את המצב.

לדבר איתו בנפרד

לא בזמן אמת

לשקף לו שהדרישה שלו לא הגיונית ולבקש ממנו לא להתייחס לכל טון שלא נראה לו

זה דבר קצת מבלבל.

מצד אחד יש בהם משהו הודף, ולפעמים חצוף ומתריס, ומצד שני, לא פחות ואף יותר הם זקוקים לאהבה, לתחושה שהם רצויים, לקשר בריא

והקשר משנה צורה בגיל הזה וצריך להסתגל אליו מחדש ולהעביר אותו שלב.

לכן א:

פינוי המרחב הרגשי שלכם:

לדבר יחד או לעבד לבד את התסכול מההתנהלות שלה, ואצלך גם שלו.

כשמגיעים טעונים לסיטואציה די בקלות מגיעיל לשיח קשה ורחוק וחבל.

כשמגיעים נינוחים יותר, ניתח להעמיד גבול בצורה נינוחה.

לדוגמא; אני מבינה שזה קצת עצבן אותך, בבית שלנו לא מרימים קול/מדברים בחוסר כבוד להורים.

הרעיון הוא-

לתת שם להרגשה והכרה בתחושה שלה

להציב גבול- להגיד שזה לא מקובל עליכם

לעשות את זה באופן ענייני ובלי בעצמכם לדבר באופן לא מכבד.

בהחלט מאתגר וצריך ללמוד את זה.. בהצלחה

1. איך מתייחסים למתבגר שמדבר לא יפה.

2. איך מסבירים לבעל שצריך להגיב בצורה מותאמת ולא עצבנית.

אני מציעה שתשבו שניכם יחד ברגע של נחת, ותנסו *יחד* ליצור גישה מתאימה לגיל ההתבגרות שנכנס לפתחיכם. את יכולה בשיחה להוביל אותו בעדינות לכך ש"כמים הפנים לפנים", ושאם אתם תדברו בנחת, יכול להיות שגם המתבגרת תספוג את האווירה ותדבר בנחת. אבל גם אם לא - עדיין התפקיד שלכם כהורים הוא להראות לה איך מתנהגים ואיך מדברים בנחת.

בכל אופן, אנחנו לא עוברים בשתיקה רק כשמדובר בחוצפה ממש, מילים שלא אומרים להורים. על טון דיבור אנחנו יותר מחליקים, מקסימום אומרים: "לא נעים לנו לשמוע טון דיבור כזה, אולי תנסה לענות בנחת?"

(והאמת שגם אנחנו - בעיקר אני - לא תמיד מצליחים לדבר אליהם בנחת...)

1. איך הכי נכון להגיב כשהיא מתעקשת כל הזמן להעיר לאחים שלה על דברים שהם עושים (או יותר נכון - לא עושים. שלא עוזרים מספיק וכדו') - דברים שבעיקרון לא משפיעים ישירות עליה, אבל נורא חשוב לה להגיד כמה זמן מעצבן (וכמובן לגרום להם להיעלב ועוד יותר לא לעזור...)?

כמה שאני מנסה להסביר לה שהדיבורים האלו לא מועילים ורק מפריעים יותר (ואם זה ממש דחוף לה להגיד - אז שתגיד לי באופן אישי ולא כשהם שומעים) - היא פשוט לא מקבלת וממשיכה, וזה ממש מעצבן אותי כל פעם מחדש.

2. כשאני עצבנית וכועסת בגלל משהו שהיה מולה, לפעמים אני מבקשת ממנה עכשיו לא לדבר איתי. אני אומרת לה שאני עכשיו כועסת מידי וזה לא זמן טוב לדבר איתי, ואני צריכה כמה דקות להירגע ואז נוכל לדבר שוב.

והיא ממש לא יודעת לכבד את הבקשה שלי. ומנסה שוב ושוב לדבר איתי, ואני מתעצבנת מזה שהיא לא מוכנה לתת לי כמה דקות של שקט, וצועקת עליה, וזה מסלים ונהיה גרוע מאוד.

ואני באמת לא יודעת איך להתנהל. אני באמת צריכה כמה דקות של שקט כדי להצליח לאסוף את עצמי. זו לא בקשה לגיטימית? מה אני יכולה לעשות כדי שהיא תבין שזה לטובתה ושהיא יכולה ללמוד לכבד את זה? או שבאמת אין לה את היכולת לחכות כמה דקות ואני צריכה לוותר על הבקשה הזו?

3. כמה פעמים כשניסיתי לשאול אותה שאלה פשוטה, או להעיר משהו קטן - התגובה שלה היתה ממש עצבנית כאילו אני אמא מעצבנת שרודה בה כל היום. וזה באמת היה דברים קטנים שאף פעם לא גרמו לה לתגובה כזו.

זה אומר שאני צריכה לשנות משהו בפניות שלי אליה? או שאני פשוט צריכה להתרגל שהתגובות שלה יכולות להיות ממש מעצבנות בלי קשר לכמה שאני אשתדל להיות בסדר איתה?

אולי פיספסתי בת כמה היא בדיוק.

לדעתי בגילאים הגדולים 16 ואילך כן אמורה להיות יכולת פחות או יותר של דחיית סיפוקים, מתחת לזה קצת פחות אבל כן צריך לתת כלים לניהול שיח תקין.

בכל מקרה,

במקרים כאלו אני לא רק אומרת שאני לא יכולה לדבר כרגע, אלא נוקבת בזמן שכן יהיה ניתן.

למשל: אחרי ארוחת ערב, בשעה 17:00 וכן הלאה.

היא יכולה בינתיים לכתוב לה את הדברים כדי שלא תשכח, זה גם עוזר לפריקה ועיבוד.

אולי להתחיל עם יצירה והרקדה לבנות ואז אוכל לכולם, שבזמן האוכל המשפחה מגיעה ואז החברות הולכות ונשארת המשפחה לברכות.

נשמע הגיוני?

בגלל שהמשפחה תבוא ב'טפטופים', זה לא כל כך מסתדר לי עם האוכל המרכזי (באירוע רגיל עושים סוג של קבלת פנים בשביל זה. למשוך את הזמן עד שכולם מגיעים).

חשבתי אולי לעשות-

אוכל לבנות

הרקדה

יצירה - ואז בנות שסיימו הולכות הביתה, ומשפחה שרוצים באים מוקדם להשתתף

מנה ראשונה למשפחה

ברכות

מנה שנייה למשפחה

אולי זה גם יצא לי יותר זול, כי לבנות אפשר להביא דברים זולים, ולמשפחה אוכל ברמה יותר גבוהה.

אבל אין לי מושג איך זה יעבוד, ואיך לתכנן את הלו''ז.

גם באותו הזמן.

לי נשמע לחוץ מדי לקיים בנפרד באותו ערב.

מה שראיתי שהרבה עושים

זה מזמינים את החברות שעה קודם ליצירה

ואחכ מגיעים המשפחה.

אפשר לשים שולחן ממתקים לקבלת פנים. זה יעסיק את החברות.

אחכ מתחילים בהרקדה.

אחכ אוכל. דבר תורה, סרטון אם יש וכו'

ושוב הרקדה. וקינוח.

משהו כזה בערך.

ובקשר לאוכל ברוב הבת מצוות שהייתי היה לחברות שולחנות נפרדים וגם אוכל נפרד.

אם זה בופה אז לחברות שולחן אחר בצד אחר של האולם.

הגיוני להביא לחברות שניצל/נקנקיות וציפס וירקות חתוכים נניח או כל אוכל שתחליטי שיוצא לך זול יותר.

מעניין כמה זה באמת עוד כאב ראש.

בעלות זה בטוח מוסיף, כי זה לשכור אולם פעמיים.

ואיפור, ושיער לילדה...

אולי יש לכם מקום בבית? אולי אולם בבי"ס? לפעמים יש עוד פתרונות חוץ מאולם ממש.

מודה שאצלינו לא מתאפרים לבת מצוה ( הן קטנות!) והשיער זו לא הוצאה משמעותית אבל כנראה מקובל אחרת אצלכם...

אם במקרה אתם בירושלים יש לי המלצה למישהי אלופה וזולה לתסרוקת (לא עושה איפור)

לי אישית נשמע שלעשות אירוע ארוך ומתגלגל זה המון כאב ראש ויותר קשה לדייק את הצרכים 

ושיער לילדה.

קצת קשה לי לדמיין את המצב של אירוע לחברות בלבד, אבל אולי באמת כדאי לשקול את זה ברצינות.

אלא יותר בסגנון "ערב כיתה" ארוחה טעימה שמתאימה לבנות בגילן, יצירה, ריקודים, ואיזה משחק של ברכות לכלת השמחה.

הכי כיפי ומותאם

יצירה

אוכל וריקודים לחברות

ואס ארוע משפחה-

אוכל למשפחה

ברכות

ריקודים למשפחה

אפשר להוביף יצירה או סדנא לחברות לפני שכולם מגיעים

אם חשוב לכם

אבל בדרכ החבאות נשארות עם המשפחה

לדרשה ברכות וריקודים

בסוף הן עושות שמח ..

1. היחס הוא בערך חצי/חצי. חברות עושות שמח אבל גם באלגן, וזה פחות מתאים לאופי של חלק מהמשפחה.

2. הילדה ממש ממש לא רוצה לומר דרשה בפני החברות. ומתפדחת ממש גם שישמעו את הברכות של הסבתות ושלנו ההורים. מבחינתה, היא מעדיפה שלא תהיה בת מצווה ולא לדבר בפניהן.

אני גם הייתי מעדיפה שלא יהיה ארוע מאשר לדרוש לפני החברות שלי.

אצל אחת הבנות שלי עשיתי בוקר על על חשבון בית הספר בשיתוף עם המורה,ארוחת בוקר יצירה פעילות שהמורה הכינה,ריקודים בסוף,הבנות יצאו מרוצות עד השמיים,

ולמשפחה עשינו משהו כמו ערב סופגניות בחנוכה.

לא מאד רשמי,יצא ממש מוצלח,

רעיון נוסף,לעשות שני ארועים באותו יום צהריים חברות ואז בערב משפחה זה יכול להתיש מאד לכן ממש חשוב לתכנן הכל בצורה נכונה.

לק"י

אם זה השיקול המרכזי.

אם יש עוד סיבות, אז אולי באמת עדיף להפריד.

עוד אין לי ניסיון בנושא, אז אין לי כ"כ איך לעזור.

ומזל טוב!!

כשאני חגגתי בת מצווה - לחברות עשיתי טיול/סיור עם עוד חברה. ריקודים לא היו, אבל זה התאים לי מאוד... וגם דרשה לא הייתה.

למשפחה עשינו אירוע בחצר, ואמרתי דרשה - אבל דרשה בחרוזים בליווי מצגת תמונות, אז זה היה קליל יותר. (אולי זה משהו שיתאים לבת שלך גם מול החברות?)

לנו חשוב המעמד של הדרשה, דווקא בגלל שזו ילדה עם פחד במה, ואנחנו מאמינים שיעשה לה טוב להתמודד עם הפחד וכן לדבר, בסביבה מאוד תומכת ומחזקת.

מצד שני, אני לא רוצה לדחוק אותה מדי, וגם פחות בטוחה שהחברות יפרגנו, ולכן יהיה טוב בעיניי שהיא כן תאמר דרשה, אבל רק למשפחה.

אהבתי ממש את הרעיון של לשלב מצגת שתקל עליה. תודה!!

אני עם פחד קהל וההורים שלי דרשו ממני לדרוש לא רק שזה לא עזר גם הבת מצוה שלי זכורה כדבר שלילי בעבורי,רק בגלל הדרשה הזו,

בסוף אתם ההורים ומחליטים.

אבל את הבת שלי ממש זרמתי איתה

של הצורך להתמודד בדווקא עם הפחד?

כי אם זה לא בא ממנה - לא נראה לי שזה יעזור, אלא רק יגביר לה את הפחד...

בכל אופן, מעניין שדווקא המשפחה המורחבת היא סביבה תומכת ולא החברות זה אומר שיש לכם אווירה טובה במשפחה!

היא עדיין מאוד מפחדת, אבל יודעת שמול המשפחה זה יעבור בטוב ולכן מוכנה להתאמץ לעשות את זה.

מול חברות לא מוכנה ויהי מה.

וכן, ב''ה זכינו במשפחות מפרגנות שירימו לה לא משנה מה יהיה (והיא יודעת את זה).

או מצגת.

ולהקרין את זה.

הייתי גם בבת מצווה שהילדה לא דיברה אבל צילמה מראש סרט כזה עם אומנות בחול. ודיברה על משהו עם משמעות, אולי השם שלה וכו', לא סוכרת במדוייק. זה היה מאד יפה. אבל אולי יקר יחסית, לא יודעת

אחרי האבחון תוכלי לקבל קצבה מבט''ל, שהיא מעל ל-3 אש''ח בחודש, ויהיה לך קל יותר להוציא עליה כספים...

חוץ מזה שבאבחון יעזרו לך לחשוב מה יכול להתאים לה.

אם תרצי המלצות למאבחנים פרטיים - מוזמנת בפרטי.

ואז יהיה יותר קל למצוא את הטיפול המדויק עבורה

טיפול מדויק יותר, ואולי גם המאבחנים יוכלו להמליץ על סוג טיפול מתאים.

אם את מרגישה שהיא יכולה עוד "לסחוב" בלי טיפול, אז תחכו לאבחון בקופה. היתרון הוא שבדרך כלל הם גם מסדרים את העניין מול ביטוח לאומי, ואתם לא צריכים להתעקש על זה בעצמכם...

אבל אם את כן מרגישה שהיא חייבת כבר תמיכה, אז באמת כדאי ללכת לאבחון פרטי. זה לא זול בכלל-בכלל...

אני יכולה להמליץ לך על פסיכולוגית בירושלים שמאבחנת אוטיזם.

אז באמת זו גם המסקנה שהגענו אליה, לא לחכות לקופה אלא לחפש אבחון פרטי למרות שזו הוצאה.

אשמח להמלצות שלכן.

תודה

אבחון אוטיזם במידה ואכן יש אבחנה דורש אבחון כפול-פסיכולוגי ורפואי.

ממליצה כמו @מתואמת להתחיל בפסיכולוגי

כדי לקבל אבחון כפול כמו שהמליצה @מתיכון ועד מעון במקום אחד.

יש המלצה למישהי?

מעדיפה באזור השרון...

אני יודעת שבמרכז התפתחות הילד שבאוניברסיטה עושים אבחון משולב.

ואמור להיות אפשרי דרך קופ''ח, או עם החזר.

שווה לברר.

זה מתוך קבוצת הפייסבוק 'מרוצפות' של נשים על הרצף.

מאגר המאבחנים.ות המעודכן של מרוצפות - אוטיסטיות כותבות

אנחנו הלכנו מתוך הרשימה לפסיכולוגית ופסיכיאטר בנפרד, בחרנו רק לפי זמינות של תורים, ושניהם היו אנשי מקצוע מעולים ממש.

אני לא אמליץ לך ישירות עליהם בגלל שביקשת מקום שעושה גם וגם, אבל יש ברשימה גם מקומות כאלה.

בישיבה מול המזכירה בקופה בניסיון להבין איך אפשר לקדם.

ואם היא לא יכולה לעזור ללכת לרופאת ילדים,להסביר לה את הדחיפות ושהיא תלחץ.

באומנות

הידרותרפיה

ועוד..

אל תחכי שיצרו קשר. כדאי שתפנו לרופא המשפחה ותשלחו טפסים רלונטים

בוריקיטס ביתיים

בורקס פיצה

פסטה/תפוחי אדמה מוקרמים

אורז

פתיתים

פסטה בולונז

פסטה עגבניות

פרגיות

שיפודי חזה עו

כנפיים קריספיות

סלמון בתנור

קציצות טונה מטוגנות

מלאווח עם ביצה ורסק

טורטיות ממולאות השר/ גבינות/ חביתה

חביתות עם תוספות

בוריקה

מה שמשביע.

שזה אומר הרבה בשרי מבושל ולא ארוחות ערב קלות.

(ומתאים גם לצהריים כמובן)

עם עדיפות ללא עצמות...

שניצלים, פרגיות, קציצות עם או בלי רוטב, בקר בבישול ארוך (אם נשאר משבת), בורקס בשר, פאי רועים וכד'.

מניחה שיהיו מתבגרים שיזרמו גם על כרעיים ואז מאוד קל להכין בתנור עם אורז או תפו"א.

וכמובן פחמימות וירקות כמו פתיתים, פסטה, אורז עם ירקות, תפוחי אדמה ברוטב, אנטיפסטי, סלט כרוב, ירקות חתוכים.

אם לא מתחשק לי או שאין בבית בשרי, אני מכינה קציצות טונה כשבא לי להשקיע, או תבשיל מהיר ומשביע של טונה, חצילים, פלפלים, עגבניות או כל ירק אחר שיש בבית ומתאים. מתייחסת לטונה כמו כל דג מבחינת תבלינים וכו' (תחשבי למשל על חריימה או דג מרוקאי עם טונה)

גם שקשוקה הולך טוב, עם אורז, פתיתים או קוסקוס.

הדגש הוא על כמויות ולא על אוכל הכי מושקע.

נגיד מלוואח פחות יהיה, כי יותר קשה לשחק עם הכמויות וזה הכנה אחד אחד (אני משווה להכנה של סיר אורז נגיד)

שלא לדבר על עניין הבריאות.

תפו"א עם ביצה בפנים.

אוכלים עם מלפפון ועגבניה בצד. 

שהדלקות נובעות מצינון שמגיע לאוזן.

אז צריך לטפל בצינון.

הוא נתן לי תרסיס של מי מלח לאף.

ואפשר גם לנסות רפלקסולוגיה. 

כי זה התחיל גם בגיל 8 חודשים שהתחלתי להפחית משמעותית את ההנקה.

פורום אמהות מיועד לגילאים גדולים יותר, סביב בית ספר יסודי ומעלה.

רפואה שלמה לילדון!

לילדים רגישים צריך לחכות שיגדלו זה הפתרון היחיד - 

יש תעלה חסומה באוזן וככל שגדלים התעלה גודלת ואז התעלה פתוחה ואין לחץ על האוזן

עברתי לצמחי, תרסיס של מי מלח לפני השינה , שינה עם כרית בלילה

הלכתי לשערי צדק לד"ר אטל (מנהל מחלקת אאג ילדים) והתייעצתי עם הרבה מומחים

לקראת גיל שנה וחצי אפילו לפני עבר לגמרי ב"ה

וד גיל שנה וחצי, הדברים שהזכרת עזרו?

שנגמר אחרי ארבעה סבבים, ובלי ניתוח כפתורים.

קודם כל- הפסקה מיידית של חלב ומוצריו לחלוטין!!

ויש דבר נוסף שהוא קצת אאוטינג אז את מוזמנת בפרטי

וגם לא בנים..

הגדול שלי בן 8

אבל בפשטות הייתי נותנת לה תקציב חודשי (מה שנקרא דמי כיס..) לשטויות כאלה שתתנהל איתו בעצמה. זה יכול להיות חינוך טוב לכלכלה. ולדבר איתה על תזונה נכונה. שלא תוציא את כל הסכום על שטויות של אוכל אלא שתקנה לעצמה פה ושם גם תכשיט מטופטן או דברים אחרים שהיא *רוצה*.

באופן כללי בעיני הורים אחראים לתת לילד את כל מה שהוא *צריך* ויכולים לפרגן גם במה שהוא *רוצה* אבל פה יש להם גם אפשרות להתחיל לחנך אותו להתנהלות כלכלית נכונה.

לק"י

אני כן אומרת להם (וגם לקטנים, שיש להם כסף מדמי פורים וכדומה), שגם אם זה הכסף שלהם, לא כדאי לקנות הרבה ממתקים.

אצלינו הם קטנים יותר, אז זה שונה. אבל בעיקרון פעם בשבוע אני הולכת איתם לקנות ממתק. ובעלי גם לפעמים לוקח פעם בשבוע.

בגיל גדול יותר הייתי משחררת כנראה. אבל כן מדברת על זה שלא כדאי וזה לא בריא לאכול יותר מידי שטויות (יש לנו בבית חטיפים ושוקולדים, ואני אומרת להם את זה. שלא יגזימו).

כי היא יודעת שיש לה תקציב מוגבל.

והתקציב הוא כי זיהית אצלה *צורך* בכסף ל*רצונות*.

אז את נותנת לה מענה על הצורך. כמובן שאת גם יכולה לעודד אותה לעשות בייביסיטר כדי שיהיה לה יותר כסף לרצונות שלה.

אבל בסופו ש דבר האינטרס פה הוא לתת לה להוציא בתבונה. ואת ז היא תלמד ע"י ניהול התקציב הקטן שתתנו לה. ובחודששיגמר לה הכסף אחרי שבועיים היא תבין שפשוט אין עוד..

כמובן בשיח נכון שמלווה את התהליך 

בעזהי"ת

זה לא כסף שהוא צ'ופר מבחינתי אלא צורך, וצורך אני נותנת לילדים שלי- כמו שאני נותנת להן אוכל, בית ובגדים ללא תמורה. וכמו שאני לא אגיד לבת שלי 'היום לא סידרת את החדר אז אין ארוחת ערב', אני לא אגיד לה 'לא עזרת אז לא תקבלי דמי כיס'. 

כן להגדיר מה הסכום שהוא צורך ולא אקסטרה.. אני כן חושבת שהיכולת לקנות מידי פעם פינוקים פה ושם בשליטה של המתבגרת זה צורך.

מעודדת תזונה נכונה גם כשקונים משהו טעים (נניח להעדיף יוגורט מפנק)

כשהילדים היו ביסודי נתתי כסף מדי פעם כשהיו מבקשים

ילד אחד היה מבקש הרבה

לפעמים הייתי מפנה אותו לקחת חטיף מהארון ולא לקנות

כשהם יצאו לישיבות נתתי להם לנהל לבד את התקציב

כשהם הבינו את המשמעות של ניהול כלכלי ע"י כרטיס אשראי/ מזומן

הם גם למדו פחות לבזבז

כתלות בעבודה/ משו אחר?

לא יודעת אם זה טוב או לא...

כן מנסה להגיד לה לקנות אוכל, ולא כל יום ממתק... אלא מידי פעם.

אבל לא יודעת כמה מתוך זה עובד.

לא יודעת אם אני נוהגת נכון, ככה מרגיש לי...

והם יודעים בדיוק מתי וכמה יקבלו, זה לא מותנה בשום דבר ובכסף הזה אני לא מתערבת במה הם קונים.

מעבר לזה משתדלת שבבית יהיה שפע של אוכל וגם של שטויות אבל דברים ביתיים כמו עוגות עוגיות ממתקים ביתיים שלפחות יהיה אפשר לנשנש דברים פחות גרועים 

היא עושה בייביסיטר מגיל מאד צעיר וגם יש לה כסף ממתנות וחגים.

בעזהי"ת

מספיק שהן יוצאות פעם בחודש לאוכל שהוא יותר מפיצה וזה כבר רוב התקציב. 

הבת שלי עוד לא לגמרי בגיל (הגדולה בכיתה ו'), נתנו להן עשרה שקלים לחודש מתחילת כיתה א' אבל מודה שאנחנו לא ממש עומדים בזה כי לא זוכרים וגם להן אין ממש צורך בזה אז דיי הפסקנו, כשהן מבקשות הן מקבלות וזה עוד סכומים מזעריים אז זה סבבה לנו (נניח שני שקלים לקנות ממתק במכולת אחת לחודש, נו שויין). 

עכשיו למשל יש חודש ארגון ויש קיוסק בסניף, נתנו לכל אחת מהגדולות (ד' וו') 20 שקלים לכל החודש בתחילת החודש ולבחירתן מה לעשות עם זה ואיך לחלק. 

אני כן רואה שחברות של הגדולה מתחילות לרצות וכשהיא תגיע, בטח נתחיל מ50 בכיתה ז' אבל יש לה חברות שמקבלות הרבה יותר.. 

אצלי אני לא מביאה להן שקל לשטויות.

הבנות שלי עובדות, מרוויחות יפה, ומוזמנות להשתמש בכסף כראות עיניהן. אחת באמת קונה איתו מדי פעם גומי וכאלה- אבל זה נדיר למדי.

ויש בבית יש אוכל בשפע, וגם פינוקים שאפשר לקחת לאולפנא (ונקנו בזול בסופר/ב'משנת', ולא במחירים של השמיני...). אז למה שאביא להן כסף נוסף?

כשהגדול שלי למד בישיבה ולא היה מסוגל לאכול את האוכל של חדר האוכל, כן הייתי מציידת אותו בסכום קבוע מראש כל יום, שהיה אמור להספיק לאוכל- והוא יכל לבחור מה לאכול ואיך להשתמש בכסף- כי הישיבה היתה צמודה למרכז מסחרי.

אבל שוב, זה היה כסף לארוחת צהריים. לא ל'שטויות'. 

ובאולפנה יש את השמיני- שמוכרות כל מיני מתוקים. וגם חנות קרובה ולפעמים היא רוצה להתפנק. לא רואה בזה בעיה כשזה במידה. כילדה אני זוכרת שלא היה לי כסף מהבית וההורים סמכו על מה שאקבל באולפנא, והייתי ממש מרגישה קושי לראות חברות נהנות לקנות דברים בין הארוחות גם אם זה נחשב שטויות ולי לא היתה היכולות.

ובכלל כמתבגרת זכורה לי תחושת הרעב הגדולה..

אני לא מסכימה לה להכנס לבתים בגיל הזה..

גרים בעיר.

מבינה שאתם בישוב ולכן השוני

דווקא בתיכון, כשהלימודים עמוסים יותר, ובטח אם יש פנימיה הדרכה וכו יש פחות זמן לעבוד מבכיתה ו'.

לפחות אצלנו זה ככה

שכבר אפשר לעבוד בו, ומצד שני באמת ההוצאות גדולות.

בעיני 2 כיוונים:

1. מדי פעם לפנק באיזה שטר באהבה אבל לא כל יום..

2. לתת דמי כיס שמבחינתכם כוללים גם אופציה לקניות האלה, וככה היא תחשב בעצמה מה איך וכמה.

אישית כן מתחברת לאופציה א' שמאפשרת ככה לפנק בכיף כשמתאים, מצד שני יש צדדים לכאן ולכאן..