למדת בדיוק את כל התאולוגיה שלהם במפורט בשביל לעלות במדויק על הנקודה שהם נכשלים בה? אני מניחה שלא.

אז אין סיבה לערוך השוואות מופרכות כאלו כאילו שאנחנו צריכים להוכיח את היהדות, ועוד זה מקטין את אותה שאתה חושב לעמיד אותה במבחן עם הסיכוי הגדול שמה שאמרת לא הגיוני בשום צורה מבחינת מה שהם מאמינים בו ואז יוצא שהיהדות נכשלה במבחן הזה.

אני אומרת שפשוט אין למה לחפש להשוות את היהדות לנצרות בלי באמת להבין בנצרות, ולמה שנבין בזה?

(חוץ מזה שהם יכולים לומר שגם אנחנו מקדשים את החול בברכות על האוכל או בקורבנות או בלא יודעת מה)

יותר הגיוני פשוט להיות בטוחים בצדקת היהדות ולהמשיך בחיינו כרגיל במקום לייצר דיוני איש קש עם צד שלא יכול להסביר את עצמו ואז הדיון מיותר.

ומבחינתי זו עבודת גילולים נתעבת, עצובה וקודרת כבתוך קתדרלה גותית מאיימת.
לא הבנתי את הקשרים שאתה עושה, ואני בספק רב שיש עניין "להבין" אותם.
אם כבר, השמחה היהודית היא שורש ועיקר העניין.
ליהודים - דייקא - היתה אורה ושמחה וששון.
"שמחה" נוצרית - ולהבנתי, בין קתולית, בין אורתודוקסית, בין פרוטסטנטית - היא יגון אפל.
זה מלא בכל מיני המצאות ו"מסורות" משונות, של אמנויות קפדניות מהוקצעות עשויות בידי "ייקים" בוואריים מדושנים בסינור נפחים וניסורי עץ של נגרים סלאביים, או כמרי דת סמוקים מיין ומבשר לבן. איזו מין סנקטימוניה של טקסים מליקר ביצים ממרתף החווה ועד צביעת ביצים אמנותית במכחולים. או, כפי שבעצמך הזכרת, טקס האפר והתווייתו על מצחם של מאמינים מחוייטים ומעונבים, כמעשה כת.
שום משפחתיות, שום שותפות, שום פתיחת הלב והנפש.
אני לא מסוגל גם באלף שנים להשוות בין השמחה הפשוטה, האהבה העצומה, האחווה האדירה, הריקוד הסוער, הדבקות האינסופית, האור הפורץ בקרב הקהילה בבית הכנסת או תלמידי בית מדרש בליל פורים ממש עד דלא ידע, לבין איזה "חג" נוצרי תמוה והזוי נוסף, עמוס בכל הפחדים - וה"קונדסות" חמורת הסבר של ילדי כפר גרמניים על תעלוליהם ה"פומיקל" הקטנים - שמביא החורף, הקרח, הכפור.

כל אחד יכול להיות שמח.
לכן לא השמחה שונה אלא המניעים לשמחה.
 

האם הן שונות? סביר להניח.
אבל החוויות הן אלו שוצרות את אותו הרגש בסופו של דבר.

אתה יכול למדוד רק מה שאתה חווה, לא מה שאחרים חווים.

להגיע לשמחה יהודית אמיתית שנוגעת פנימה ולא חקיינית ודלה.

פשוט זה לאו דווקא אומר שהמקורות האלו מדברים דווקא על הנוצרים שבימינו ואין טעם לערוך השוואה שכזאת אליהם בלי להבין בכלל מה הדבר שמשווים אליו.

יש לנו ביהדות שמחה וזהו.

זה שבסופו של דבר הם מקללים לא אומר שהרגש שלהם שונה.
כלומר, רגש יכול להניע ולרגש יכול להיות מניע, הם שונים אצל הנוצרים בוודאות, אבל אף אחד לא יכול להבטיח לך שהרגש עצמו שונה.

חיי החומר הם חטא ולכן כל השמחות שבחיי היום יום לא באמת שמחות וכדי לחיות חיים אמיתיים של קדושה - צריך להיות נזיר/ה. ביהדות מקדשים את החומר ולכן גם שמחה בחיי החומר יכולה להיות פנימית ואמיתית כי יש בה קרבת ד'. לדעתי שמחה שאין בה קרבה לד' ונגיעה בנשמה, היא לא באמת פנימית.

ואם יש לכם סגולות ותפילות אשמח ממש שתשתפו.

כמובן הכי בסיסי זה לכוון לפי הברכות:

לקיים מצוות הדלקת נר חנוכה, כפי שתיקנו חכמים.

לפרסם את הניסים שנעשו לאבותינו בימים ההם בזמן הזה.

וזה כולל: את נס הניצחון על היוונים ואת נס פך השמן.

מעבר לזה:

להרחיב במשמעות הנס: ניצחון שהביא לשלטון ישראל. נצחון של האמונה על פני הכפירה, הטהרה על פני הטומאה.

לכוון נר איש וביתו - האור של הבית, המשפחתיות.

לכוון מוסיף הולך - שאנחנו מעלין בקודש ועל תוספת הניסים.

לכוון שהנר הוא הנשמה, נר ה' נשמת אדם, מה רוצים להאיר בנשמה ולהאיר כלפי חוץ לנשמות נוספות.

לכוון שהנר הוא התורה והמצוות, כי נר מצווה ותורה אור - התורה והמצוות שאני מבקש להאיר בנשמתי.

יש סגולות שקשורות לתיקון המידות?

אנחנו מדליקים בנחת

(עושים הכנות לפני, זה מיוחד!)

ואז שרים את המזמור למנצח

ואת ארוממך

ואחר כך יושבים מול הנרות ומתפללים

משתדלים להתבונן ולא רק להסתכל , כמה שיותר.

ארוחת ערב משתדלת משהו יותר חגיגי 

ולשלב בזה לימוד, שיהיה סעודת מצווה.
 

בעיקרון לא שאלתי אף פעם אבל אני מאמינה שבגלל שהחנוכייה היא חפץ של  מצווה (כמו ארון קודש , נרות שבת וכו) אז גם כשהיא מכוסה אפשר להתפלל עוד בזכות המצווה שקיימנו כאן.

הנרות הדולקים ולהתבונן בהם

אבל גם כשהיא מכובה, זה עדיין חפץ של מצווה.

האהוב עלי

חג ארוך אבל לא מחייב

בלי מלא סעודות

חורפי

הדלקת נרות כיפית

מפגשים משפחתיים

היסטוריה של ניצחון

עם גבורה נשית

מעבר למהות של החג,

בשבילי זה גם הפסקת התרעננות באמצע השגרה.

ולכן גם אם אין חופש מהלימודים/עבודה, אני אקח בעצמי חופש

א: כן

ב: כן

ג: יש

ד: מאוד, מורה דרך חיים.

ה: כל שאלה שקשורה איכשהו לרוחניות מלכתחילה

ו: כל שאלה שלא קשורה באופן ישיר לרוחניות הוא משהו שהתקדש בגלל משהו מסוים אבל ביסודו הוא לא רוחני הוא עם קשר רוחני.

וכמה רבנים שמשפיעים מאוד על העבודת ה' שלי והבחירות שלי בחיים.

למרות זאת לצערי הרבה שנים לא יצא לי להתייעץ אחד על אחד עם רב לגבי שאלות שהן לא הלכתיות.

באמת מרגיש שזה חסר, וזה יעד בשבילי בעז"ה

את הבנים והתלמידים שלהם, שהם גם סוג של רבנים שלי.

[יש לי רב אחד שהיה מאוד משמעותי בחיים שלי שעדיין חי, אבל כשהתבגרתי ובהשפעת אחד הרבנים שנפטרו ודוד שלי שהיה חברותא של הרב הנפטר, התרחקתי בצורה מסויימת מדרך הלימוד של אותו רב.

עיקר המחלוקת האם צריך ללכת בלימוד תורה ולמדנות מהכלל אל הפרט, או מהפרט אל הכלל. כמובן שאני הכרעתי כדרך הראשונה, שלימד אותי הרב הזקן שנפטר ודוד שלי. יש לי גם מחלוקות אמנויות עם אותו רב, וגם בהשפעת הרב שנפטר ודוד שלי ניצלתי מאותם השקפות, אבל זה עניין יותר מזערי.]

יש לי רב ושמו עשיו, ויש לי רב ושמו עשב.

אולי בעצם בכלל אין לי. על כל פנים יש לי שיער.

משמעותי מאד, הוא מחובר לקרקפת.

האם הגיע הזמן להסתפר.

את כל שאר הדברים.

משמעותית לי מאוד ואוהבת את הגישה שלה לחיים,

אבל לא בקשר מאוד אישי איתה, היא נמצאת שם בשביל להתייעץ מידי פעם..

שואלת אותה שאלות רק כשאני מרגישה שאני לא מצליחה לענות לעצמי בכנות לבד.

רק אם היא אמיתית כי יש כל מיני מתחזות.

מסקרן לדעת מיהי.

מרגיש שפחות מפריע לך דברים שפעם הפריעו.

החיים עליות ומורדות.

חשוב לזהות לתפוס בזמן, לא להתבוסס ב'חטא'

לצמוח משם ולהפוך את הירידה- לתכלית של העליה.

לזכור שהירידה לא מגדירה את מי שאתה אסל ביא בבחלא נורת אזהרה לכיוון שלך כרגע..

נראה לי ששחיקה זה מצב שאין כל כך דרייב להמשיך, להתגבר, להוביל וכו'

אני חושב שבשני דרכים אפשר להתמודד במקביל 

אחת - לבלוע את הרוק, למשיך למרות תחושת החוסר שמלווה

שנייה - לראות איזה נקודה טובה נאחזים בה ויוצאים ממנה לדרך חדשה אחרת

אני חושב שאת העניין של הרגש אפשר ללמוד מילדים, נערים ומנשים (במיוחד מבוגרות). אפילו מגברים מבוגרים שיש להם אופי פשוט יותר.

לקחת מהם את הפשטות של הרגש, ולהכניס לתוכו את האורות של התורה והרוחניות שלך.

אתה צודק שזה לא יהיה כמו לראות את החת"ס בוכה בתיקון חצות, אבל גם זה משהו (ואגב, בדורות של החת"ס וגדולי החסידות, האופי הטבעי של האנשים היה תמים יותר ורגשי יותר, ככה שיותר קשה להגיע לזה היום).

לי חסר שלא פגשתי את הרב קוק.

לראות אותו, אולי קצת לדבר איתו, ולקבל וייב של ישן עם חדש, עבר עם עתיד, קודש עם חול, שכל חד יחד עם רגש חם, אהבה יחד עם קנאות, אמת יחד עם הכלה, כיסופים גדולים יחד עם סבלנות, ענווה יחד עם עזות דקדושה, תורה שבכתב עם תורה שבעל פה, פשטות עם פלפול, פשט עם סוד, תורה עם מדע, חרדיות יחד עם לאומיות וחול, אשכנז יחד עם עדות המזרח, גלות יחד עם א"י. והכל יחד בכפיפה אחת מתוך דבקות שלמה בה'.

(מהספר שירת הי"ם על הרב חרל"פ שיום פטירתו השבוע ז כסלו)

קטע שאתם מתרגשים מזה

כי יש פה הרבה דברים- משהו רוחני שמתבטא בצורה מוחשית ואי אפשר להחליף אותו בהסבר פסיכולוגי או רגשי. חיבור בין העולם פה לעולם הנשמות. עולם הקבלה המעשי ולא רק הלמדני. חיבור מוחשי לעבר (האר"י). רבנים שהיו מחוברים בצורה מוחשית לא רק לקדושה שבטבע אלא גם לקדושה שמעל הטבע. וכמובן שזה יותר מרגש כשאלו הרבנים שאני הכי מחובר אליהם.

מילת המפתח כפי ששמים לב- מוחשי

ממה שאני מבין אתה מרגיש שזה נוגע במידת מה לחיים שלך ויש לך אפשרות לשאוב מזה השראה ב"ה.

הארמח"ל מביא במסילת ישרים בקנית מידת החסידות (פרק כ"א) שסיפורי חסידים זה העניין שלהם, י"ר שנזכה כל אחד בדרכו הוא להתחבר למעשיות מרוממות