נחשפתי ולא בפעם הראשונה שלנשים מאוד קשה עם פורים.
אני מודה, אני מאוד מאוד אוהבת את החגים. ואת פורים...
וכל כך הייתי רוצה שכל אחת תאהב.
איך אפשר לעשות את זה? מנסה לתת כמה כוונים ואם זה יגרום למישהי למעט יותר שמחה- זה כבר שוה.
נק' הנחה שבעיני משמעותי לזכור היא שאנחנו לא יכולים לצוות על הלב. דבר שהוא ברגש יכול להופיע משום מקום בלי הזמנה, ולהיעלם גם אם נעשה מאמצים רבים. לכן, להוריד את הרף של הציפיה. אם יפתח לנו הלב, ונרגיש את השמחה המיוחדת- זכינו. אם לא, לא ניבהל.
ועדיין, תנאי השטח יכולים להשפיע באופן מכריע על ההיתכנות לשמוח, ולכן צריך לראות מה התנאים שבהם הסיכוי שואף ל0 ומזה להימנע, ומה התנאים שבהם הסיכוי עולה ובהם להשקיע יותר. אז כן, לשבת ולחשוב באיזה מצבים קל לי יותר להרגיש שמחה, ולראות אם ניתן לשלב אותם במשך ליל או יום פורים. לדוגמא, מוזיקה. מפגש זוגי כיפי. אנשים שנעים להיות בחברתם. תפילה /התבודדות. כתיבה. כוס קפה. מעשים טובים שמביאים תחושת סיפוק כמו משלוח מנות לאנשים משולי החברה. לארגן את הילדים עם תשומת לב. לקנות פיצה לארוחת ערב. לרקוד. לקשט את הבית בבלונים. לפטפט עם אח אחות חַבֶרה. (אלה דוגמאות שהן טיפה בים של אפשרויות)
לא לשכוח: אם אני לא אדאג לעצמי שיהיה לי משהו נחמד ביום הזה, רוב הסיכויים שזה לא יקרה מעצמו. יש לנו משאלה כמוסה שיבינו מה אנחנו רוצים ויעשו את זה בשבילנו. אבל הי, המציאות כבר לימדה אותנו פעם או פעמיים שזה לא קורה.
מצוות היום: משלוח מנות בין איש לרעהו, מתנות לאביונים, (באופן פחות מובהק אבל עדיין גם) משתה- אלו מעשים של שיתוף אחרים בטוב שיש לנו. זו קריאת כוון איך מרגישים שמחה. מגילה- להודות לה' על הטוב המופלא שהחיינו וקיימנו והגיענו.
אני מציעה, שאם מישהי מרגישה עמוסה מאוד מלחוש קירבה דוקא על ידי התעסקות מרובה עם משלוחי מנות, אז להסתפק במינימום (והוא ישתנה בין אחת לשניה) ולמצוא איך "לשלוח מנות" באופן אחר- לגשת לחברות (אפשר גם באופן וירטואלי), להגיד כמה מילים טובות, למה החברות הזו היא נעימה ומשמעותית לי, להכיר טובה ולציין נק' שבה משהו שהחברה אמרה לי או עשתה למעני נחרטה אצלי. לקבוע זמן לכוס קפה יחד. לתת חיבוק..
סעודה- מי שמתאים לה משהו גדול ונהנית מזה- נפלא. מי שלא- שתכין או תקנה שניצלים וצ'יפס או כדורי בשר וספגטי, או כל דבר די קליל ושאוהבים. ובקבוק יין. אם הרעיון הוא לשמוח וזה האוכל שהכי משמח את רובנו, אז מי אמר שצריך הרבה מנות מושקעות. ואז לנוח או לצרף או להצטרף לאיזה שכנים או חברים בלי מחויבות של אירוח על מלא, או ליסוע לקרובי משפחה אהובים. לשחק משחק משפחתי ארוך שאוהבים- מונופול או קטאן או סיכון או פוקר וכו', ללמוד יחד משהו, קריוקי או ערב שירה, הבנתן את הרעיון. לעשות משהו כיף!
להוריד לחץ: אם הרעיון של תחפושות ושתיה זה להשתחרר מהכבלים שתמיד שומרים אותנו בכל מיני משבצות, ולאפשר לעצמנו להתגלות בפנים חדשות- אני חושבת שבאופן העמוק של זה, או אולי הנשי של זה (וכנראה היותר קשה) זה פחות להתייחס למה יגידו עלינו גם אם הביאו לנו משלוח מנות ולא החזרנו (ושוב, אפשר להחזיר בחיבוק ואמירת תודה מכל הלב, אפשר להכין קערת סוכריות לילדים שבאו בשם הוריהם) גם אם עשינו קנוי ולא ביתי, גם אם הסעודה היא שניצלים כנ"ל, גם אם התחפושת של הילד היא לא חדשה ויקרה להחריד (אגב, אפשר לנסות להשיג תחפושות מלאות או אביזרים בקב' הוואטסאפ של השכונה או הבניין או הורים של אותה כיתה וכד'). ככל שיותר אנשים יעשו מה שטוב להם ולא מה שמצפים בסביבתם *וירגישו עם זה בנוח* זה יהפוך לתופעה, וליותר ויותר אנשים יהיה קל להשתחרר ממה שמקובל.
ודבר אחרון, הבחירה. ברגע שבחרנו בקונספט שמתאים לנו, הוא הרבה פעמים לא מושלם. מפשר בין כל הצרכים והרצונות. והבחירה הזו מביאה איתה התמרמרות על מה *שלא*.
כדאי לנסות (וזו עבודת חיים...) להגיע למקום שבו אחרי שחשבנו מה הכי טוב, את מה כדאי להוריד ומה ישפר, ונשארנו עם הבחירה הסופית- להגיע אליה בלב שלם. נכון, היא לפעמים גדושת אילוצים, הבחירה הזו. אבל היא המיטבית בשבילנו (הרי בדקנו את זה). אז לא להתמקד במה שחסר בה, אלא במה שטוב בה.
"הדור קבלוה בימי אחשוורוש"- אחרי שנכפה עלינו הר כגיגית, קבלנו את התורה, אבל היו לנו פה ושם טענות ורינונים וכמה חטאים מכוננים. ודוקא בתוך החושך הגדול, הבנו שחיינו אינם חיים בלי לקיים את דתי המלך, והפציע איזה אור של איילת השחר ופתאום היה ברור לנו שאנחנו *בוחרים* בתורה באהבה. בואו נבחר להיות עצמנו עם מה שעושה לנו טוב. בואו נבחר בתורה באהבה.
לחיים חברות. 🥂
