"כן! נכון זה היה דומה ל'וואה, בלופ' שאני עשיתי כשהייתי קטן?" מתלהב בן החמש, כשגם הוא נזכר בסרטון שאנו רואים בבית בלופים. בסרטון רואים אותו בן השנה וחצי, יושב על קצה הספה וצועק להנאתו - עד 'הצעקה האחרונה' שהייתה חזקה עד כדי כך - שהוא פשוט התגלגל ונפל לאחור ופרץ הפעם בצעקות של בכי...
משום מה הסרטון הזה מרגש את הילדים בבית, כולל את נשוא הסרטון עצמו, וגם כעת הילד מספר בהתרגשות את הנפילה המיתולוגית הזו מול עיניה המתעגלות של בת השלוש.
היא כבר מכירה את הסיפור הזה בעל-פה, ומכירה את כל הענפים שהשתלשלו ממנו - כמו הנפילה שלה עצמה - ובכל-זאת היא צוחקת במקומות ה
מתאימים, ופורשת את ידיה בעליצות, כמו לחבק אליה את הנפילה ואת הבכי.ואני - מתבוננת בשניהם, כבר לא אוטמת אוזניים (אף שהצווחה המצולמת בסרטון תמיד מכאיבה לי בהן), וכבר לא כואבת שוב את הנפילה ההיא ואת הבכי המבוהל ההוא - וכל אלה שבאו בעקבותיהם. רק תוהה לעצמי:
איך זה שהם הפכו את הנפילה לסיפור פורימי שכזה. איך זה שהם צוחקים מהכאב של עצמם.
ובעיקר - וזו תובנת-פתאום שאני רוצה להנחיל בלבי - איך זה שכעת הם עומדים ומחייכים, אף שפעם הם נפלו.
