הייתי חייב כסף למוסכניק מבוגר שגר ברחוב הסמוך. תקופה ארוכה שאני חייב את הכסף , אבל באותו יום, יום שישי, בער בי לפתע העניין, והלחץ גאה, נטלתי חמישים זהובים והלכתי לביתו.
באותה תקופה, חיי הזוגיות והאהבה נבלו כפרח הצמא לטיפת מים, וסחבתי הכל באחורי ליבי.
כשנכנסתי לביתו , שוחח בטלפון עם אחת, ובירך אותה ברכה ארוכה. ובירך אותה לשלום.
שילמתי את הכסף.
באגב אורחא תמהתי האם לברך אנשים יש בכוחו..ולפתע ענה לי: "אל תהיה ברכת הדיוט קלה בעינייך!".
תמהתי עוד יותר שאיש מסורתי הוא. "הדיוט זה פשוט, ואני אדם פשוט".
התנצלתי והסכמתי עם דבריו.
"מה שמך?" שאל.
"אלעד" עניתי. "אלעד בן מי?"
"אלעד בן מזל".
ברך גם אותי המוסכניק המבוגר. הביט בי ארוכות ואמר " זקוק אתה לאהבה. זה מה שחסר לך נכון?"
"וכי יש מישהו שזה לא חסר לו?" השבתי.
"אתה לבד, וגם אני לבד. בבית קטן בקצה העיר. שבת בפתח וכולי נגרר כאל פתחו של גיהנום. אהיה לבד כל השבת. והיום בערב, אזכר בעונג השבת שהיה לי פעם כשהייתה משהי שאהבה אותי וציפתה כמוני שהשבת תגיע. היום זהו "עונש שבת" בשבילי".
וכך הבנתי שהדברים ניכרים בי. שאני לבד. גם השבת. או שמא שמץ של רוח הקודש ניצנצה בו. נבואה כידוע, ניתנה לשוטים.
"אלעד, ממי יש לי לבקש? מהלקוחות? מילדיי? מחבריי? ממי אבקש? למי אפנה? אליך?!" נשא ראשו אל התקרה החשוכה והמשיך "הוא יצר אותי. הוא הביא אותי והוא יקח אותי. ממנו אני מבקש, והאמן לי, ממנו אני גם מקבל".
הסכמתי שנית לדבריו. אך הפעם בלב שלם.
"תתפלל, מעומקא דליבא, ממעקים קראתיך. לא ממעמקי הבור, ממעמקי הנפש! ואם הוא לא יענה לך , אם דברים לא יתחילו לזוז, אל תקרא בשמי שנית ולעולם".
תהיתי לעצמי, איך האהבה נכספת גם בליבו של אדם מחוספס, מלוכלך ומבוגר. לא פחות מליבה של נערה יפת מראה.
כשהרגשתי לפתע שהזמן שעבר גדול מזמן של תשלום חוב, הסתובבתי ללכת.
הניח ידו על כתפי, והפטיר משפט קצר. "הבטח לי שזה מה שתעשה השבת!"
הבטתי בעיניים השקועות בפניו. "מבטיח" השבתי.
מיד יצאתי חזרה אל ביתי. עם פחות חמישים זהובים ויותר נחת רוח למחשבה.
באותה תקופה, חיי הזוגיות והאהבה נבלו כפרח הצמא לטיפת מים, וסחבתי הכל באחורי ליבי.
כשנכנסתי לביתו , שוחח בטלפון עם אחת, ובירך אותה ברכה ארוכה. ובירך אותה לשלום.
שילמתי את הכסף.
באגב אורחא תמהתי האם לברך אנשים יש בכוחו..ולפתע ענה לי: "אל תהיה ברכת הדיוט קלה בעינייך!".
תמהתי עוד יותר שאיש מסורתי הוא. "הדיוט זה פשוט, ואני אדם פשוט".
התנצלתי והסכמתי עם דבריו.
"מה שמך?" שאל.
"אלעד" עניתי. "אלעד בן מי?"
"אלעד בן מזל".
ברך גם אותי המוסכניק המבוגר. הביט בי ארוכות ואמר " זקוק אתה לאהבה. זה מה שחסר לך נכון?"
"וכי יש מישהו שזה לא חסר לו?" השבתי.
"אתה לבד, וגם אני לבד. בבית קטן בקצה העיר. שבת בפתח וכולי נגרר כאל פתחו של גיהנום. אהיה לבד כל השבת. והיום בערב, אזכר בעונג השבת שהיה לי פעם כשהייתה משהי שאהבה אותי וציפתה כמוני שהשבת תגיע. היום זהו "עונש שבת" בשבילי".
וכך הבנתי שהדברים ניכרים בי. שאני לבד. גם השבת. או שמא שמץ של רוח הקודש ניצנצה בו. נבואה כידוע, ניתנה לשוטים.
"אלעד, ממי יש לי לבקש? מהלקוחות? מילדיי? מחבריי? ממי אבקש? למי אפנה? אליך?!" נשא ראשו אל התקרה החשוכה והמשיך "הוא יצר אותי. הוא הביא אותי והוא יקח אותי. ממנו אני מבקש, והאמן לי, ממנו אני גם מקבל".
הסכמתי שנית לדבריו. אך הפעם בלב שלם.
"תתפלל, מעומקא דליבא, ממעקים קראתיך. לא ממעמקי הבור, ממעמקי הנפש! ואם הוא לא יענה לך , אם דברים לא יתחילו לזוז, אל תקרא בשמי שנית ולעולם".
תהיתי לעצמי, איך האהבה נכספת גם בליבו של אדם מחוספס, מלוכלך ומבוגר. לא פחות מליבה של נערה יפת מראה.
כשהרגשתי לפתע שהזמן שעבר גדול מזמן של תשלום חוב, הסתובבתי ללכת.
הניח ידו על כתפי, והפטיר משפט קצר. "הבטח לי שזה מה שתעשה השבת!"
הבטתי בעיניים השקועות בפניו. "מבטיח" השבתי.
מיד יצאתי חזרה אל ביתי. עם פחות חמישים זהובים ויותר נחת רוח למחשבה.
תגובה נפלאה