זה הולך ככה, צריך לפזר הכל עד שלא רואים כלום ואז לשבת בשקט במקום נעים כמו סלון עם מזגן חימום וכוס תה ולמיין הכל.
את כל החיים האלה.
בדרך כלל ברגעים כאלה הייתי שמה מוזיקה קלאסית כזאת של זקנים, בר צוחקת עלי תמיד שאני בלי כוונה בת 20, אני במקור בכלל בת מאתיים.
בזמן האחרון יש בי דחפים להכיר את הילדות שלי, להבין מה בדיוק היה שם, כאילו הכל נמחק ממני, כאילו לא חוויתי את כל הרגעים האלה. עם כל מידע שאני אוספת אני מגלה שאולי ויכול להיות שחייתי רק את הרגעים המרים של החיים, איזה מזל נעכס זה לחוות רק את המר,
אני פותחת אלבומים ומסתכלת עלי, אני צורבת בתודעה החצי נקיה שלי תמונת התינוקת החבוקה שאני, אני לוחשת לי: מישהו אוהב אותך, מישהו אהב אותך, את אהובה את שמורה, במנגינה כזאת של תינוקים שרק נולדו, אני לא יודעת מה, אבל זה מרפא.
הידיעה שהיו שם אנשים בשבילי.
חחחחח זה מחופף, כמעט לכל תינוק יש לב או לבבות שקמו בשבילו כל לילה, מי זוכר את זה
בזמן הזה, האחרון, לא השתמשתי בשירת זקנים אלא חזרתי כמה שנים אחורה, לימי עלי באלי, ימי רחובות פרוצים וחירות גדולה וחופשיה,
הכרתי להקת רוק איטלקית מעולה וחדשה וקניתי עגילים חדשות,
זה מעביר לי את הזמן מצוין בהתאוששות שלי מהחיים.
לקחתי את הזמן הזה, הודעתי לכולם שאני לא אני קצת, ושלא ידאגו.
אני מרשה לעצמי עכשיו ליפול בלי לדעת איך קמים, בלי לדעת אם יש מישהו לקום אליו, אם יש משהו לקום אליו.
פשוט ליפול ולהשאר ולהתנפץ ולהיות בזה.
כל יום אחרי הצהריים אני חוזרת הביתה ומתיישבת לנקות משהו לפסח, אם הייתם מספרים לי את זה לפני שנתיים הייתי מתגלגלת מצחוק, חה חה , אני שחר. עושה פסח. חחחחחחחח
מרצון.
אני שחר, עושה פסח מרצון. מנקה וממיינת ומאבקת ומסדרת חזרה, ובוכה בוכה בוכה, בלי הצורך להסביר, בלי היכולת להסביר,
מתנקה מכל הכאב של החיים, מכל הלחץ המיותר של התןדעה, מכל השפע החסום שלא מגיע עד אלי, מכל השפע שמגיע אלי ואני חוסמת אותו ממש בתוך ליבי.
ואני הולכת ומתנקה.
הולכת ונסדקת ומתרככת ונזכרת, ופתאום יש בחיי אנשים שאכפת להם ממני, איזה זכות זה אנשים שאכפת להם ממך.
אני שחר, שכתבתי לפני שנתיים:
וחודש של גאולה מתקרב, כך אומר אוטו של חבד, ומי בכלל אומר אוטו יא זקנה. ואני חושבת שחודש של גאולה אומר פסח. ופסח אומר שאין לי איפה להיות ושאם אני אשתה 4 כוסות זה כנראה יהיה כוסות של עארק, בכוס חד פעמית מסריחה, ברחוב, במקרה הטוב. ואולי גם הלל תגיע ונשיר מה נשתנה, באמת מה נשתנה. כאילו כלום לא השתנה. חה חה חה חיים, אני אומרת לך, זה הזיה.
ונספר את סיפור ההגדה, נשתה 4 כוסות כפול 4 ונשיר על ארבעת הבנים, אחד רשע ואחד רשע ואחד רשע. חה חה חה חי חי חי, כולם רשעים, נכון נטע, את בכלל לא נטע, את הלל.. מי קרא לך הלל, צריך לקרוא לך חושך. טוב, אחד רשע ואחד רשע ואחד רשע, והלב שלי רע כל כך ושחור. אחד רשע ואחד רשע ואח רשע. שמעת?! חחח
ובאלי לבכות.
מי הבחורה הזאת שאומרת בכל כך הרבה כאב, הלב שלי רע כל כך ושחור, מי זאת, אני רוצה לחבק אותה ולערסל אותה וללחוש לה כמה היא יפה וכמה הנפש שלה מופלאה וכמה עוצמות יש בה. אני רוצה לחבק אותה עד שתפסיק לרעוד כבר
ואני יושבת על הרצפה וסוגרת מעגלים מכל קצוות חיי ובוכה ונסדקת ונשברת, וכשקופץ השיר הילדה הכי יפה בגן, אני מתרסקת לחלוטין כשאני נזכרת שהיו שרים לי כל יום בדרך לגן, הילדה הכי יפה בגן, יש לה עיניים הכי יפות בגן, וצמה הכי יפה בגן ופה הכי יפה בגן,
ואיך שמכל השיר המתוק הזה רק חשבתי על זה שילדות יפות זה לא עוזר לחיים האלה, צריך ילדות שאוהבים אותם. צריך ילדות עם אמא.
אפשר להיות עצובה גם אם את הילדה הכי יפה בגן.
ואהבה ודאגה מרפאים
אני אשיר לילדה שלי כל יום שירים, ויכול להיות שהיא תשב בגיל שבעשרה ותעשן ותגיד שהרסתי לה את החיים ושיש לה לב שחור וכולם רשעים, ואני אבכה, הוי כמה שאני אבכה.
החיים הם מעגל, אתה למעלה, אתה למטה, אתה פה ואז אתה שם/
לאף ילדה שלי אין לב שחור ורשע, שמעת אותי.
